בש"פ 1385/09 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.2.2009 (כב' השופטת ש' דברת) בה הוחלט לעצור את העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

1.

העוררת עומדת לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי המתואר בכתב האישום ביום 8.1.2009 החליטה העוררת לתקוף בפטיש יהודי שייקרה בדרכה כמחאה על המתרחש ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה". בתאריך האמור החביאה העוררת שקית ובה פטיש אותו עטפה בעיתון בשיחים הסמוכים ללשכת התעסוקה בערד. סמוך לשעה 10:00 יצאה הנאשמת מלשכת התעסוקה ונטלה את השקית ובה הפטיש. היא הבחינה במתלונן אשר צעד לכיוון המרכז המסחרי בערד וניגשה אליו מאחור, שלפה את הפטיש וחבטה באמצעותו בראשו של המתלונן (בחלקו האחורי). כתוצאה ממכת הפטיש התמוטט המתלונן, החל מדמם מראשו ואובחן מאוחר יותר בבית החולים כסובל מחבלה בקרקפת. העוררת נמלטה מהמקום, אך נעצרה על-ידי שוטרים סמוך לאחר האירוע בסיוע עוברי אורח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרה של העוררת עד תום ההליכים נגדה. בדיון שהתקיים ביום 15.1.2009 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דברת) על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית מאת הפסיכיאטר המחוזי לאחר שהתברר כי העוררת שהתה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי. בהחלטתו מיום 19.1.2009 ציין בית המשפט המחוזי כי המשיבה נבדקה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי וזה קבע כי יש לבצע בדיקה מעמיקה יותר במסגרת אשפוז. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על אשפוזה של העוררת במקום עליו יורה הפסיכיאטר המחוזי לצורך מתן חוות דעת בעניין כשירותה לעמוד לדין. לאחר שנתקבלה חוות הדעת פסיכיאטרית לפיה העוררת כשירה לעמוד לדין, הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 22.2.2009 על מעצרה עד תום ההליכים המשפטיים נגדה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אף שהעוררת מסכימה לקיומן של ראיות לכאורה נגדה, היא חולקת על המניע לביצוע העבירה ולטענתה אין מדובר במעשה על רקע לאומני כי אם על רקע סכסוך בינה ובין בעלה וסירובו של זה להתלוות אליה לטיפולי פוריות. בית המשפט קבע כי כנגד העוררת ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לה וכן ציין כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים על רקע לאומני, אף שציין כי בשלב זה אין צורך להכריע בשאלת מניעיה של העוררת. בית המשפט ביסס את מסקנתו באשר למניעיה של העוררת על עדות בעלה לפיה בעת צפייה בטלוויזיה היא הביעה תרעומת על הפגיעה בפלשתינאים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" וכן על העובדה שאף שלטענתה יצאה מביתה בכעס לא פגעה בשני בדוואים אשר נסעו עימה במונית מביתה בכסייפה לערד, אלא בחרה לפגוע ביהודי. עוד ציין בית המשפט כי טענת העוררת לפיה "רצתה שיקרה לה משהו" אינה עולה בקנה אחד עם הימלטותה מזירת האירוע. בית המשפט הוסיף וקבע כי מעשיה של העוררת מצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנה, שכן מעשיה בוצעו תוך תכנון מראש והיא אף הסתירה את הפטיש אותו הביאה עימה בשיחים, ככל הנראה, כך קבע, מחשש שתבוצע בדיקה בתיקה בכניסה ללשכת התעסוקה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו עוד כי גם אם תתקבל טענת העוררת כי היא פעלה מתוך מניעים אישיים ולא מתוך מניעים לאומניים, אין בכך כדי להפחית מן המסוכנות הנשקפת ממנה בציינו כי "אדם המוכן לפרוק תסכולים אישיים על-ידי פגיעה באחר, מי לנו להבטיח שבעתיד כאשר מאן דהוא יגרום לו להתרגז, לא יחזור על מעשיו". בית המשפט בחן את חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העוררת, בהם אמה של העוררת ושני אחיה (האחד עצמאי והשני מתקיים מהבטחת הכנסה), וציין כי "טוב עשתה ב"כ המשיבה [העוררת] שחזרה בה מההצעה שהאם תהווה חלופת מעצר". אשר לשני אחיה של העוררת מצא בית המשפט כי אף שהם אנשים נורמטיביים וכוונתם טובה, לא ניתן להשתחרר מהרושם כי בסופו של דבר תשהה המשיבה בפועל בביתה של האם ומכל מקום ציין כי נוכח התנהגותה של המשיבה אין ליתן בה אמון שאכן תקיים את תנאי השחרור. בהקשר זה ציין בית המשפט כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה שהעוררת אחראית למעשיה ומסוגלת לעמוד לדין והיא אינה מביעה חרטה על מעשיה ומבקשת להחזירה אל הכלא. לבסוף ציין בית המשפט כי אדם דוגמת העוררת שאינו שולט בכעסיו ומוכן לפגוע בעובר אורח מקרי, לא ניתן לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו בדרך של חלופת מעצר כגון זו המוצעת על-ידה. לפיכך קבע בית המשפט כי ביטחון הציבור יובטח רק אם תשהה העוררת מאחורי סורג ובריח.

3.

מכאן הערר שבפניי בו טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על מעצרה עד תום ההליכים חרף קיומן של חלופות מעצר ראויות. העוררת טוענת כי אחיה והוריה מתגוררים כולם בבניין אחד וכי בנסיבות אלה בקשת אחיה כי תישקל האפשרות שתשהה בבית אימה בעוד שהם יפקחו עליה לבל תצא מן הבית, אין בה פסול. כך גם טוענת העוררת כי חזרה בה מן ההצעה כי אימה תשמש מפקחת לצורך חלופת מעצר משום שאימה לא הבינה את נהלי המשפט, אך לא משום שהיא אינה מסוגלת לשמש כמפקחת עליה. עוד טוענת העוררת כי בית המשפט לא שלל את החלופות שהציעה ואף לא התייחס כלל לאחת מן החלופות - אחיה שאינו עובד ומתקיים מהבטחת הכנסה והתחייב להשגיח עליה במהלך כל שעות היממה, יחד עם אח נוסף. עוד טוענת העוררת כי במסגרת הערכת מסוכנותה היה על בית המשפט להביא בחשבון את עובדת היותה בת 41, נעדרת כל עבר פלילי שטרם מעצרה ניהלה אורח חיים נורמטיבי המעיד על כך שהמעשה המיוחס לה היה אירוע חד פעמי ועוד היא טוענת כי לא ניתן לנתק את מעשיה מעברה הפסיכיאטרי, הכולל אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי בשל ניסיון התאבדות. העוררת מוסיפה וטוענת כי יש ליתן משקל לנסיבות שהובילוה לביצוע המעשה, נסיבות אשר תוארו על-ידה במשטרה, ובהן העובדה כי היא אישתו השלישית של בעלה וסובלת מבעיות פוריות וכי בעלה מסרב לעבור עמה טיפולי פוריות. לטענתה, גמלה בליבה החלטה לפגוע בעצמה על-ידי פגיעה באחר והיא ביצעה את המיוחס לה רק לאחר שבעלה התקשר אליה ואמר לה שהוא אוסר עליה לנסוע לרופאת הנשים לצורך טיפולי הפוריות. העוררת מדגישה את הרקע התרבותי השונה ממנו צמחה וכן את העובדה ששחרורה לבית אחיה ירחיק אותה, לטענתה, מהסביבה בה היא חשה תסכול וייאוש. לבסוף טוענת העוררת כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים וכי יש ליתן משקל לעובדה שהמתלונן נפגע קלות ושוחרר עוד באותו יום. לפיכך, מבקשת העוררת כי נורה על שחרורה לחלופת המעצר שהוצעה בפיקוח אחיה.

4.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא ומציינת כי גרסת העוררת לפיה המניע למעשיה היה אישי ולא לאומני אינה מתיישבת עם עובדות המקרה שאינן מצביעות על מעשה שבוצע מתוך כעס על בעלה ואובדן עשתונות. אשר לחלופת המעצר המוצעת טוענת המשיבה כי בית משפט קמא בחן את החלופה וחקר את המפקחים המוצעים ומצא שהם אינם מתאימים לשמש כמפקחים. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת שמחקירתו של אחד מאחיה של העוררת שהינו עצמאי ובעל מספר חנויות נעליים עולה כי אין לו תשובה לשאלה כיצד יפקח לאורך זמן על אחותו ומחקירתו של אח נוסף שהינו מובטל, התרשם בית המשפט שהוא אינו יודע כיצד לענות על השאלה איך יסתדר אם יצטרך לעשות דברים נוספים לבד מן ההשגחה על העוררת.

5.

דין הערר להידחות. המעשה המיוחס לעוררת - תקיפתו של עובר אורח מקרי בפטיש - הינו מעשה חמור מאוד ממנו עולה מסוכנותה של העוררת. דברים אלה נכונים גם אם תאומץ גרסתה של העוררת, ואינני קובעת מסמרות בדבר, כי המעשה נעשה מתוך מניע אישי ובשל כעסה על בעלה. חרף מסוכנות זו אני סבורה כי אין להוציא מכלל אפשרות את שחרורה לחלופת מעצר ובלבד שתימצא חלופת מעצר הולמת. אלא שלעת הזו לא עלה בידי העוררת להציע חלופה כזו. בית משפט קמא שמע את המפקחים המוצעים - אימה של העוררת שנמצאה בלתי מתאימה (העוררת אף חזרה בה מהצעתה כי תשמש מפקחת), ושניים מאחיה שגם אותם מצא בית המשפט בלתי מתאימים מן הנימוקים שפורטו לעיל. בהחלטתו התייחס אומנם בית משפט קמא לחקירתו של אחד מאחיה בלבד. עם זאת, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 2.2.2009 עולה כי בית משפט קמא שמע וחקר ארוכות את שני אחיה של העוררת והתרשם כפי שציין בהחלטתו כי "אחיה של המשיבה אנשים נורמטיביים וכוונתם טובה, אך לא ניתן להשתחרר מהרושם, שבסופו של יום, חלופת המעצר בפועל תהיה בביתה של האם", אותה כאמור מצא בית המשפט בלתי-מתאימה. החלטתו זו של בית משפט קמא נסמכת על התרשמות בלתי אמצעית ומנומקת מן המפקחים שהוצעו ואינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור (ראו: בש"פ 3937/08 מדינת ישראל נ' קופמן , פיסקה 17 (טרם פורסם, 5.5.2008); בש"פ 1811/06 מדינת ישראל נ' מולנר , פיסקה 4 (טרם פורסם, 2.3.2006);

בש"פ 720/04 מדינת ישראל נ' חביבאללה , פיסקה 4 (טרם פורסם, 23.1.2004)). יחד עם זאת, ככל שיהיה בידי העוררת להציע חלופת מעצר הולמת אחרת, תוכל היא לשוב ולפנות בבקשה מתאימה אל בית המשפט המחוזי.