בש"פ 1651/05 פלוני נד מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אוהד) הדוחה ערר שהוגש על החלטת בית המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת שמולביץ). נשוא הערר עוסק בבקשה לשינוי תנאי חלופת מעצר שהוטלו על העורר וחזרתו ללמודים בבית הספר ולמסגרת עבודה.

2.כנגד העורר, יליד 1987, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נטילת נכסים לשם סחיטה, חמש עבירות סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות אשר גרמו לחבלה ממשית, ודרישת נכס באיומים. על פי כתב האישום, ביום 10.11.04, הגיע העורר עם עוד שניים, האחד קטין והשני בגיר, לביתו של המתלונן. השלושה איימו על המתלונן שיפגעו בגופו, תוך דרישה שיתן להם כסף או את כרטיס האשראי של אימו. המתלונן השיב להם שאינו יכול לשלם להם את הסכום הנדרש שכן יקבל משכורת רק למחרת היום, ונתן להם 300 ₪. בתגובה לכך, השלושה תקפו אותו, בעטו בו והכו אותו. באותו ערב, איימו השלושה על המתלונן שיפגעו בו אם לא יגיע למחרת לכספומט בעיר עם הכרטיס והקוד, אחרת "יזיינו אותו בתחת בעיר". ביום 6.11.04 איימו השלושה על המתלונן שיפגעו בו אם לא יתן להם כסף, אחרת יכו אותו ויקחו את מערכת הסטריאו שלו. בהמשך לכך, תקפו אותו ונטלו את מערכת הסטריאו כדי שתשמש בטוחה בידיהם לתשלום הכסף. בחודש יוני, חזרו השלושה ואיימו על המתלונן בביתו שיתן להם כסף, אחרת יקבל מהם מכות. באותה הזדמנות, שילם להם 400 ₪. בהמשך לאותו אירוע, תקפו השלושה את המתלונן וגרמו לו לחבלות של ממש שהותירו פגיעות בגופו. במועד אחר הגיעו השלושה לביתו של המתלונן ובעקבות איומיהם שילם להם 300 ₪ וגם באותו ארוע היכו אותו וגרמו לו חבלות של ממש. בהזדמנות אחרת, איימו השלושה על המתלונן ברחוב וסחטו ממנו 200 ₪, ובמועד סמוך לכך הגיעו לביתו, ודרשו ממנו מכשיר פלאפון השייך לאביו, ותוך הכאתו נטלו ממנו שלא כדין את הפלאפון.

2.במסגרת הליך מעצר עד תום ההליכים, קבע בית משפט השלום בראשון לציון כי קימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. הוא עמד על מסוכנותו הגדולה העולה מאופי מעשי הסחיטה האלימים הממושכים שהיה מעורב בהם, ואשר בוצעו בחבורה לאורך תקופה ארוכה כלפי נער אחר חסר הגנה. הוא הורה על הגשת תסקיר מעצר לצורך בירור חלופת מעצר. בעקבות הגשת התסקיר, החליט בית משפט השלום להורות על שחרור העורר בחלופת מעצר בבית הוריו למעצר בית מלא. בית המשפט נמנע מלהתיר יציאתו של העורר לעבודה וללמודים, אלא התיר יציאה אחת מבוקרת מן הבית פעם ביום למשך שעתיים אחר הצהריים, בפיקוח וליווי. כן הוטל עליו צו מבחן למשך 6 חודשים.

3.העורר ערר לבית המשפט המחוזי, כשעיקר הערר מתמקד בסירובו של בית משפט השלום להתיר לו לצאת ללמודים ולעבודה. בית המשפט דחה את הערר, משלא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום אשר הטיל על העורר מעצר בית מלא בנתון לאפשרות יציאה מוגבלת למשך שעתיים אחר הצהריים.

4.בערר בפני בית משפט זה טוענת באת כוח העורר כי טעו הערכאות הקודמות בכך שלא קבלו את עמדת שירות המבחן לפיה ראוי לאפשר לעורר לצאת ללמודים כדי לעמוד בבחינות הבגרות, וכי נכונות רשויות בית הספר לפקח עליו בעת לימודיו נותנת מענה לחשש ממסוכנותו. הוא הדין באשר לפיקוח יעיל במקום עבודתו של העורר בקונדיטוריה. באת כוח העורר העלתה במסגרת זו גם טיעונים לענין עוצמת הראיות.

5.דין הערר להידחות.

העבירות המיוחסות לעורר, לגביהן נמצאות ראיות לכאורה, הן חמורות וקשות ביותר. המדובר במעשי אלימות וסחיטה מתמשכים לאורך תקופה ארוכה שנעשו בחבורה אגב הפעלת אמצעי תוקפנות אכזריים כנגד נער חסר ישע כלפי קבוצת הנאשמים. מסוכנותו של העורר, כפי שעולה מהעבירות נשוא כתב האישום, היא מובנית באופי המעשים המיוחסים לו, ואלמלא היה קטין בעת ביצוע העבירות, יש להניח שהיה נעצר עד תום ההליכים נגדו. הערכאות הקודמות הפעילו גישה שיקומית בעניינו, כאשר הורו לגביו על חלופת מעצר בבית הוריו ואף התירו את יציאתו לשעתיים אחר הצהריים בפיקוח וליווי. אולם מכאן ועד למתן היתר ליציאה ללמודים ועבודה – ובמילים אחרות, חזרה לחיי שגרה, הדרך רחוקה. תסקיר המבחן מיום 24.11.04 אכן המליץ על חזרתו של העורר לבית הספר ואף ציין את נכונותו של מנהל בית הספר לפקח עליו והציע כי לאחר שעות הלמודים תתאפשר אף יציאתו של העורר למקום עבודתו בחנות עוגות עד השעה 20:00 בלילה, בהשגחת מנהל העבודה. כן הציע שירות המבחן כי תתאפשר יציאתו של הנער בליווי הוריו בכל עת

לקניות ולסדורים.

הערכאות הקודמות סרבו, ובצדק, לאמץ המלצות אלה במלואן, לאור חוסר האיזון הנשקף מהן מבחינת היחס ההולם בין צורכי ההגנה על הציבור מפני מסוכנותו של העורר לבין ערכי שיקומו כאדם צעיר. אין מקום להתיר, בנסיבות הענין, חזרתו של העורר לשגרת חיים חרף היותו תלמיד כתה י"ב ולמרות חשיבותן של בחינות הבגרות העומדות בפתח ורצונו הטבעי לעמוד בהן.מעלליו הקשים והמסוכנים לאורך תקופה ארוכה מחייבים השארתו במסגרת סגורה אשר תגן על החברה מפניו. אינטרס הכלל המצדיק החלת אמצעי הגנה מפניו אינו צריך להידחות כליל מפני ערכי תיקונו ושיקומו של העורר, אשר ככל חשיבותם, אינם ניצבים כשיקול יחיד ובלעדי במערך השיקולים הכולל. האיזון הראוי מושג בחלופת המעצר על פי תנאיה המקוריים, ואין לסטות ממנה.

לאור האמור הערר נדחה. תנאי חלופת המעצר כפי שהוטלו במקורם יעמדו בעינם גם בהמשך.

הערר נדחה.