בש"פ 1711/06 מדינת ישראל נ. עמיר מולנר

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן - דוד) מיום 21.2.2006, לפיה הורה על שחרורו של המשיב כנגד הפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 200,000 ש"ח, הפקדת סך של 100,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית והפקדת הדרכון. כן התנה בית המשפט את השחרור בכך שהמשיב ישהה בתנאי מעצר בית מלאים בביתו החל מן השעה 19:00 עד השעה 07:00 למחרת היום.

ביצועה של החלטה זו עוכב על ידי בית המשפט המחוזי לבקשת העוררת, לצורך הגשת הערר שבכאן.

1.המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, ובכתב האישום מיוחסות לו עבירות בנשק, הכנת עבירה בחומרים מסוכנים, שיבוש מהלכי משפט, התחזות לאדם אחר, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והחזקת נכס חשוד. על פי הנטען בכתב האישום, נסע המשיב ביום 3.2.2006 בשעה 03:50 לפנות בוקר או בסמוך לכך, בכביש המוביל ממושב מאור לכפר בקעה אל גרבייה יחד עם שלושה אחרים. משנעצר הרכב במחסום משטרתי שהוצב באותו הכביש ונוסעיו התבקשו להזדהות, התחזה המשיב לאחר בציינו כי שמו אייל ויינברגר ואף מסר פרטים מזהים הנוגעים לאותו ויינברגר. כמו כן, ניסה המשיב להסתיר מפני השוטרים את העובדה שהוא מחזיק בכיסיו נפץ חשמלי ומעגל חשמלי מודפס, ונמנע מלהוציאם בעת שנתבקש על ידי השוטרים לרוקן את כיסיו. פריטים אלה נתגלו על ידי השוטרים רק לאחר שערכו חיפוש על גופו של המשיב. כמו כן, התברר כי המשיב החזיק בכיסו מכשיר טלפון סלולרי מסוג "יאנג", אשר דווח על ידי בעליו כמכשיר שנגנב או אבד כבר בחודש יולי 2003. מן המכשיר שנתפס בידי המשיב כאמור, נעקר שקע האוזניה (להלן: הפלאפון ). גם לאחר שהמשיב הועבר יחד עם האחרים לחקירה במשטרת עירון, המשיך להתחזות כאייל ויינברגר וכך עשה גם לאחר שהועבר ממשטרת עירון למשרדי היחידה המרכזית במשטרת העמקים. רק בשעה 8:45 בבוקר או בסמוך לכך מסר המשיב לחוקריו את רשיון הנהיגה שלו, שהיה חבוי בתוך אחת מנעליו ובו תמונתו ופרטיו האמיתיים.

2.בכתב האישום נטען כי הנפץ שנתפס על גופו של המשיב מכיל מספר גרמים של חומר נפץ רגיש מאוד ופיצוצו יכול לגרום לפציעה. על כן, כך נטען, הוא מהווה נשק כמשמעותו בחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ). עוד נטען כי הנפץ משמש לייזום מטעני חבלה וחומרי נפץ ומהווה את המרכיב הראשון בשרשרת ניפוץ של חומרי נפץ. את הנפץ ניתן לחבר למגעי הצלצלן של הפלאפון, אשר בעת החיוג אל המכשיר מייצרים מתח חשמלי המפעיל את הנפץ. מתח חשמלי זה ניתן להגביר על ידי חיבור המעגל החשמלי המודפס אל מגעי הצלצלן של הפלאפון. על כן, כך נטען, שלושה הפריטים שנתפסו על גופו של המשיב - הפלאפון, המעגל והנפץ - מהווים מערכת להפעלת מטען חבלה בדרך של חיוג אל מכשיר הפלאפון. בכתב האישום צוין עוד כי אחד מאלה שנסעו עם המשיב ברכב, אמיר כראג'ה, ניסה להעלים את המעגל החשמלי שנמצא אצל המשיב אך לא הצליח בכך. בשל כל המעשים הללו מיוחסים למשיב האישומים המפורטים לעיל.

3.עם הגשת כתב האישום עתרה העוררת למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי לא נענה לבקשה זו ובהחלטתו מיום 21.2.2006 קבע כי לא ניתן לקבוע ששלושת הרכיבים אשר נתפסו על גופו של המשיב מרכיבים יחדיו מערכת להפעלת מטען חבלה. עוד קבע כי ניתן לקבל את הסבריו של המשיב כי בחר שלא לחשוף את זהותו האמיתית בעת מעצרו בשל השם שיצא לו בעיתונות ו"החוויות הלא נעימות" שאותן הוא חווה בעת חקירותיו במשטרה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "למי שירצה להרבות באישומים ניתן אולי 'להלביש'... גם אישומים של הפרעה לשוטר ושיבוש מהלכי משפט", אך הוא לא ראה לייחס בהחלטתו משקל לעובדה שהמשיב התחזה לאחר. בית משפט קמא הוסיף וציין כי אין תשתית ראייתית לעבירה שיוחסה למשיב בדבר החזקת רכוש החשוד כגנוב, ככל שהדבר נוגע לפלאפון ולבסוף קבע כי אף שקיימת במקרה דנן עילת מעצר ואף שאין להקל ראש במעשיו של המשיב שנעצר בנסיבות מחשידות, אין לומר עליו שהסיכון הנשקף ממנו לאור החומר שהוצג כה חמור עד שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך אחרת. לפיכך הורה על שחרורו של המשיב בתנאים המגבילים ובערבויות שצוינו.

4.בערר שהגישה טוענת העוררת כי טעה בית משפט קמא בשחררו את המשיב לחלופת מעצר. לטענתה הימצאותם של שלושת הרכיבים שנתפסו בחזקתו של המשיב (הפלאפון, המעגל והנפץ), מחייבת את המסקנה כי הם מהווים מרכיבים להפעלת מטען חבלה נוכח מאפייניהם וייחודם וכן נוכח התנהגותו המחשידה של המשיב ושל האחרים ולמצער כראג'ה שניסה להעלים את המעגל לאחר שנחשף על ידי השוטרים. העוררת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיב את הנסיבות שבהן נעצר בשעת לילה מאוחרת מאוד, הרחק מביתו ובחברת שלושה עבריינים אשר שניים מהם אסירים ברשיון. עוד טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיב את עובדת התחזותו לאחר בעת שנעצר, את נסיונו להסתיר שניים מן הרכיבים הנ"ל ולא לחושפם ואת שתיקתו בחקירה שאף אותה יש לזקוף לחובתו בשלב המעצר. לבסוף טוענת העוררת כי הסיכון הנשקף לציבור מאמצעי חבלה הינו רב ובלתי ניתן לשליטה על ידי מפעיליהם ועל כן חלופת מעצר לא תסכון בכגון דא.

5.המשיב מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתו מדובר בנפץ שאיננו נפץ צה"לי וניתן לרוכשו במקומות שונים ולעשות בו שימוש, לאחר ניתוק הכבלים המחוברים אליו. כך לדבריו יש הנוהגים להשליכו במהלך משחקי כדורגל אל עבר המגרש. על כן אין הנפץ עונה להגדרת המונח "נשק" כמשמעותו בחוק העונשין, ולכל היותר מדובר באביזר שאחזקתו והובלתו הם בגדר עוון על פי סעיף 144(א) ו-(ב) סיפא ואין מדובר בעבירות מסוג פשע שיוחסו לו בכתב האישום על פי הרישא לסעיפים אלה. ביחס למעגל החשמלי טוען המשיב כי מדובר בפריט שניתן לרוכשו בכל חנות, וכי בכל הדוגמאות לאירועים של פיצוץ מטען נפץ שהובאו על ידי מומחי החבלה בהודעותיהם, לא נזכר כלל שימוש במעגל מסוג זה. אשר לפלאפון טוען המשיב כי ראש מעבדת החבלה המשטרתית אישר בהודעתו כי אף שניתן להשתמש בפלאפון שנתפס כמרכיב במטעני חבלה, הוברר בבדיקה ראשונית כי לא נעשתה בפלאפון הנ"ל הסבה לצורך כך. המשיב מציין כי הופלה לרעה לעומת האחרים שנעצרו עימו משום שאלה שוחררו ללא תנאי ולא הוגש נגדם כתב אישום. בעניינם של אותם אחרים הציג המשיב את החלטתו של בית משפט זה בערר שהגישה המדינה לענין שחרורם של השלושה ממעצר ימים (החלטת כבוד השופט א' רובינשטיין מיום 7.2.2006 בבש"פ 1186/06 מדינת ישראל נ' סמאדה (טרם פורסם)), בהדגישו כי לגבי השלושה ציין בית משפט זה כבר באותו שלב שהיסוד המרכזי המחייב קשירתם לעבירה שבגינה נחקרו "מושתת על רגליים דקיקות מדי" ואינו מצדיק את נטילת חירותם באופן מלא על ידי מעצר. לטענת המשיב יש לגזור דין שווה לעניינו שלו מעניינם של אלה.

6.לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים אני סבורה כי אין מקום לקבל את עמדת העוררת לפיה יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יחד עם זאת אני סבורה כי יש בהחלט מקום להדק את התנאים המגבילים שהוטלו עליו במסגרת חלופת המעצר שנקבעה. למעשה אין מחלוקת ממשית בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע להתחזות וכן בכל הנוגע לנסיונו של המשיב להסתיר ולא לחשוף את הנפץ ואת המעגל החשמלי שאותם החזיק בכיסיו יחד עם הפלאפון. השאלה האם הנפץ הינו "נשק" או "אביזר" בלבד כמשמעותם של ביטויים אלה בסעיף 144 לחוק העונשין, ראוי לה שתתלבן על כל היבטיה בהליך העיקרי (לעניין זה ראו למשל: ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נו (2) 687; ע"פ 398/82 שטרית נ' מדינת ישראל פ"ד לז (1) 668). מכל מקום, על פי הראיות לכאורה הקיימות בשלב זה אין לשלול את המסקנה שהנפץ עונה להגדרת "נשק" כאמור, והדברים עולים לכאורה מהודעותיו של שיינפלד אשר ציין מפורשות בחוות דעתו מיום 3.2.2006 כי מלבד שימושו של הנפץ לייזום חומרי נפץ ומטעני חבלה, בכוחו אף לגרום לפציעה כשלעצמו. עוד ציין שיינפלד בהודעתו מיום 14.2.2006 ובעקבות בדיקות מעבדה נוספות שנערכו ברכיבים שנתפסו, כי ניתן להפעיל את הנפץ באמצעות חיוג לפלאפון המחובר למעגל החשמלי. ראיות לכאורה אלה יש בהן כדי לבסס יסוד סביר לקביעה כי בעת שנעצר החזיק המשיב על גופו שלושה רכיבים שחיבורם יוצר מנגנון שלם להפעלת מטען חבלה, אף שמטען כזה לא נתפס ברשותו או ברשות חבריו. הנסיבות שבהן נתפסו רכיבים אלה בחזקתו (בשעת לילה מאוחרת הרחק ממקום מגוריו); התחזותו לאחר; נסיונו להסתיר שניים מן הרכיבים; והעובדה שלא מסר כל הסבר מניח את הדעת להימצאותם של אותם רכיבים בחזקתו, לרבות הפלאפון אשר אין למשיב כל קשר לבעליו, כל אלה מחזקים את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב במקרה הנדון. כמו כן יש באמור לעיל כדי לבסס עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מן המשיב וזאת נוכח סוג העבירות המיוחס לו והתנהלותו אל מול השוטרים בעת המעצר ובעת החקירה.

7.יחד עם זאת, וכפי שציין בצדק בית משפט קמא, קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר אינן פוטרות את בית המשפט מן החובה לבחון שמא ניתן להשיג את מטרת המעצר במקרה הנדון בדרך אשר תפגע פחות בחירותו של המשיב. בית משפט קמא סבר כי ניתן להסתפק בערובות הכספיות שקבע ובמעצר בית לילי. דומני כי בכך הרחיק לכת אף שמקובלת עלי גישתו העקרונית לפיה יש מקום להורות במקרה הנדון על חלופת מעצר. נראה לי כי בית משפט קמא לא ייחס משקל ראוי בקביעת החלופה למסוכנות הנשקפת מן המשיב נוכח העבירות המיוחסות לו במקרה דנן וכן בשל עברו הפלילי הכולל בין היתר עבירות אלימות. בנסיבות אלה אני סבורה כי חלופת המעצר ראוי לה כי תושתת על תנאי מעצר בית מלא במשך כל שעות היממה, בפיקוח מתאים שיאושר על ידי בית המשפט. זאת בנוסף לתנאים הכספיים, להפקדת הדרכון ולעיכוב היציאה מן הארץ, אותם קבע בית משפט קמא. אני מורה, אפוא, על החזרת הדיון אל בית משפט קמא על מנת שיבחן ויאשר את המפקחים אשר יוצעו על ידי המשיב להשגחה עליו בתנאי מעצר בית מלא כאמור.

עד למתן החלטה אחרת יישאר המשיב במעצר.