בש"פ 6358/06 עמיר מולנר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא נ' ממן) מיום 12.7.06 בב"ש 2201/06, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט (הנשיא מ' בן דוד) מימים 21.6.06, 26.2.06 בב"ש 1330/06, 1406/06, בגדרן הוחלט על שחרורו של המשיב בתנאים של מעצר בית מלא עד לתום ההליכים נגדו בת"פ 1021/06.

ב.(1) בכתב האישום שהוגש כנגד המערער יוחסו לו עבירות בנשק לפי סעיף 144(א) רישא וסעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן החוק); הכנת עבירה בחומרים מסוכנים- עבירה לפי סעיף 497 לחוק; שיבוש מהלכי משפט- עבירה לפי סעיף 244 לחוק; התחזות כאדם אחר- עבירה לפי סעיף 441 לחוק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו- עבירה לפי סעיף 275 לחוק; החזקת נכס חשוד- עבירה לפי סעיף 413 לחוק.

(2) המעשים המיוחסים לעורר פורטו בבש"פ 1711/06 מדינת ישראל נ' מולנר מיום 23.2.06 (טרם פורסם) (השופטת חיות). בקצרה ייאמר, כי על פי הנטען בכתב האישום ביום 3.2.06 נסע העורר יחד עם שלושה אחרים בכביש המוביל ממושב מאור לכפר בקעה אל גרבייה. לאחר שנעצר הרכב במחסום משטרתי הזדהה העורר כאייל ויינברגר וניסה להסתיר מהשוטרים את העובדה, כי הוא נושא ברשותו נפץ חשמלי ומעגל חשמלי מודפס. פריטים אלה נמצאו רק לאחר חיפוש שערכו השוטרים על גופו של העורר. כן נמצא מכשיר טלפון נייד גנוב בחזקתו של העורר. רק לאחר שנחקר העורר בתחנת המשטרה בנצרת חשף בפני השוטרים את זהותו האמיתית.

(3) במקביל להגשת הבקשה הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו (ב"ש 1330/06). בהחלטה מיום 21.2.06 דחה בית המשפט המחוזי (הנשיא מ' בן דוד) את הבקשה והורה על שחרורו של העורר בערבות עצמית וצד ג' על סך 200,000 ₪ כל אחת ובהפקדת סך 100,000 ₪ בקופת בית המשפט. כן נקבע, כי המשיב ישהה בתנאי מעצר בית מלאים בביתו החל מהשעה 19:00 כל יום ועד לשעה 07:00 ביום שלמחרת. כן נקבע, כי על המשיב להפקיד את דרכונו במשטרה, והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

(4) המשיבה הגישה ערר על ההחלטה האמורה (בש"פ 1711/06 הנזכר). בהחלטה מיום 23.2.06 נדחה הערר, אולם נקבע, כי ראוי שחלופת המעצר תושתת על תנאי מעצר בית מלא במשך כל שעות היממה בפיקוח מתאים שיניח את דעת בית המשפט, וזאת בנוסף לתנאים אחרים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. הדיון הוחזר, אפוא, לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את הפיקוח אשר יוצע על ידי המשיב.

(5) בהחלטה מיום 26.2.06 בב"ש 1406/06 הורה בית המשפט (הנשיא מ' בן דוד) על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בביתו. כן אישר בית המשפט כי הפיקוח על מעצר הבית יבוצע על ידי שלושה מפקחים שהנם מאבטחים בשכר וכן על ידי רעייתו של העורר, וכן ניתן היתר לפגישות עם הסניגור למשך עד שלוש שעות, בהודעה מראש לפרקליטות ולמשטרה.

(6) ערר שהגישה המשיבה כנגד ההחלטה האמורה (בש"פ 1811/06 מדינת ישראל נ' מולנר ) נדחה בהחלטה מיום 2.3.06 (השופטת חיות).

(7) ביום 2.3.06 התקיימה הקראת כתב האישום בפני כבוד השופטת נ' מוניץ. בישיבה האמורה אף נקבעו תאריכי ישיבות נוספים לימים 1.5.06, 31.5.06, 19.6.06. בהחלטה מיום 18.6.06 דחה בית המשפט את הישיבה שנועדה להתקיים ביום שלמחרת ליום 21.6.06. כן קבע בית המשפט המחוזי שלושה מועדים נוספים לשמיעת ההוכחות בתיק לימים 8.11.06, 20.11.06, 22.11.06.

(8) נוכח התמשכות ההליכים בעניינו של העורר הגיש בא כוחו בקשה לעיון חוזר בהחלטות בדבר תנאי שחרורו של העורר (ב"ש 2201/06). בהחלטה מיום 12.7.06 (סגן הנשיא נ' ממן) נדחתה הבקשה. בהחלטה נאמר, כי מעצר בית לתקופה חודשים ספורים אינו עולה כדי 'זמן ניכר' שבשלו יש לקבל בקשה לעיון חוזר, כאמור בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996. עוד הוסיף בית המשפט, כי לא ניתן לומר, שעניינו של העורר הוזנח או כי הדיונים מתארכים בצורה לא מדתית.

ג.(1) בערר נטען, כי התחזית לפיה משפטו של העורר יסתיים תוך זמן קצר, לא תתקיים; ועל כן צפוי העורר לשהות בתנאים מגבילים במשך תקופה ארוכה מאד. הוטעם, כי חלוף הזמן וקצב התקדמות המשפט הינן נסיבות ראויות ומוצדקות לעיון חוזר בהגבלות, שהוטלו על העורר.

עוד נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה "ניתן לראות במבקש כמי שהסכים בצורה כזו או אחרת למעצר בית חלקי או מלא" אינה נכונה, שכן העורר מעולם לא הסכים למעצר בית ובכל ההליכים שהתנהלו בעניינו הוא סבר שמעצר בית אינו ראוי.

לבסוף נטען, כי העונש לו צפוי העורר אם יורשע בדין יהיה נמוך מזה שריצה עד כה, ושאף מטעם זה יש להקל בהגבלות, המוטלות על העורר.

(2) נוכח האמור מבקש העורר, כי מעצר הבית, בו הוא מצוי, יוגבל לשעות הלילה בלבד, וכי העורר ישהה בפיקוח צמוד של שני מפקחים במשך כל שעות היממה.

ד.(1) בדיון טען בא כוח העורר, כי עד כה נשמעו 6 בלבד מתוך 21 העדים שבתיק, וכי אין ספק שהתיק יימשך במקרה האופטימלי עוד חודשים ארוכים. עוד נטען, כי אין תקדים לתיק מעין זה, במובן של היחס בין חומרתו לבין ההתייחסות לעורר, שבגלל שמו (הוא מתואר בתקשורת – כפי שציין הנשיא בן דוד – כ"יעד מספר אחד של המשטרה") מחמירים עמו. לטענתו, אין די בחשדות אלה כדי לגזור מעצר בית מוחלט, בשעה שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד ולאחרונה הורשע ב-1997, ואין חקירה תלויה ועומדת נגדו.

(2) באת כוח המדינה טענה, כי נוכח נסיבות העבירות והעבר הפלילי ישנה עילת מעצר, וחלוף חצי שנה בלבד ממועד מעצר אינו נסיבה חדשה; המשתחרר למעצר בית מלא יודע וצופה כי קצב המשפט יהא ארוך מזה של העצור מאחורי סורג ובריח.

ה.(1) התלבטותי בתיק זה נובעת מכך שאכן מחד גיסא המדובר בעבירות המעוררות חשד כבד באשר למה שמסתתר מאחוריהן; מה עושה אדם בעל עבר פלילי כשבכליו נפץ ומעגל חשמלי, והרי אינו אדם תמים או נער שמצא חפץ; ומה מעשיו בחברה מפוקפקת של עבריינים; ומדוע אין הוא נותן הסבר לדברים. מאידך גיסא, בהחלטת המעצר מיום 21.2.06 בב"ש (נצרת) 1330/06 עמד הנשיא בן דוד על הפער בין הנסיבות הספציפיות לבין החשדות האופפים את העורר, ועשה כן בחינת "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". אף אנוכי בהחלטה מיום 7.2.06 הנוגעת לשותפיו של העורר להילכדות ביום 3.2.06 (בש"פ 1186/06 מדינת ישראל נ' סמאדה (לא פורסם)) ציינתי כי "לולא דמסתפינא הייתי אומר, שחשדן של הרשויות לאמיתו מופנה כלפי עבירות חמורות מאלה, אלא שלא נמצאו ראיות לגביהן". השופטת חיות, בהחלטה בבש"פ 1711/06 (ערר על החלטת הנשיא בן-דוד), אמנם לא קיבלה את עמדת המדינה באשר למעצר מאחורי סורג ובריח, אך קבעה כי יש מקום להדק את התנאים המגבילים שהוטלו על העורר, וזאת נוכח ההתחזות, נסיונו להסתיר את הנפץ והמעגל החשמלי שהחזיק, והיעדר הסבר מניח את הדעת להימצאותם של הרכיבים, כולל פלאפון שלא היה לו קשר לבעליו. בכך ובעברו הפלילי של העורר ובו גם עבירות אלימות ראתה השופטת חיות מסוכנות.

(2) התיק קבוע להמשך הוכחות בשלושה מועדים בנובמבר 2006.

(3) כמסתבר, עתר המבקש לעיון חוזר בהחלטת המעצר המלא כבר ב-20.3.06, אך בקשה זו נמחקה תוך שמירת הזכות לחדשה אם יתארכו ההליכים. סגן הנשיא ממן בהחלטתו מ-12.7.06 נשוא הערר ציין, כי טענתו העיקרית של העורר היא התמשכות ההליכים. בעניין זה נדרש לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, שעניינו עיון חוזר, ואחד מתנאיו הוא "אם עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". לשיטת סגן הנשיא לא עבר זמן רב; חודשים ספורים של מעצר בית אינם זמן ניכר, והם מן הצפוי בכגון דא, וגם אין בתיק התארכות בלתי סבירה של הדיונים.

(4) אף אני, כסגן הנשיא המלומד, סבור כי לא חלף עדיין זמן ניכר – כמשמעו בחוק – מן ההחלטה המצדיק את השינוי המבוקש כנתינתו, קרי, הגבלת מעצר הבית לשעות הערב והלילה בלבד. לא הרי שהות של מספר חודשים במעצר מאחורי סורג ובריח כהרי מעצר בביתו של אדם, גם אם אין להקל ראש בהגבלות שבמצב זה (ראו ב"ש 215/73 מדינת ישראל נ' סלימאן , פ"ד כח'(1) 246, 249, השופט ברנזון). להבחנה בין מעצר בית למעצר בפועל ראו גם בג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז , פ"ד נט(2) 865, 870-869. לחובת העורר עומד עברו הפלילי, הכולל חמישה הליכים פליליים (אחד ללא הרשעה, שני הראשונים בבית משפט לנוער) בין השנים 1990 ל-1997, בעבירות תקיפה, חבלה חמורה, החזקת מכשירי פריצה ונשיאת סכין. על העורר הוטל מאסר בפועל בן 18 חודש בעבירת קשר לפשע ותקיפה בתנאים מחמירים (גזר דין שניתן בינואר 1997). עתה עבר העורר לכאורה את העבירות הנוכחיות, בהן נכללים מרכיבים מחשידים שאותם מנתה השופטת חיות, ושהוזכרו מעלה. על פני הדברים ישנה מסוכנות. טרם חלפה, כאמור, מאז החלטתו של בית משפט זה תקופה המצדיקה שינוי בתנאי מעצר הבית. ואולם, מתוך גישה של מידתיות, ומשקבועים דיוני המשך להוכחות בתיק אך לחודש נובמבר 2006, נראה לי כי המועד הנכון להגשת בקשה לעיון מחדש יהא לאחר מועדי ההוכחות הללו, ומתוך הערכת המצב בין השאר לגביהם. אומר כאן כי כשלעצמי סבורני שעל פי הקיים, על תשובת המדינה לבקשה כזאת לכלול טיעונים מפורטים ומהותיים יותר משהובאו הפעם. מקרה זה, עם כל הריח הבעייתי העולה ממנו אינו מובהק כמו למשל מקרה של אישום הכרוך בלבנת חבלה (בש"פ 1107/05 טולידו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ); זאת על פי ניתוחו של הנשיא בן דוד באשר לראיות (אשר לא הוצגו בפני).

ו.נוכח כל האמור, איני נעתר לערר.