בש"פ 1863/07 אלכסנדר לובנוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה בתיק ב"ש 1108/07 מיום 28.1.07, בה נדחה ערר על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה בחיפה מיום 21.12.06, לפיה שוחרר העורר לחלופת מעצר הכוללת מעצר בית מלא בביתו עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט לתעבורה בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה ברשלנות, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); עבירה של התנהגות הגורמת לנזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודה; עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; עבירה של סטיה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40 לתקנות התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 19.12.06 נהג העורר ברכב מסחרי בחיפה בסמוך לשעה 02:40. באותו מועד נהג העורר ברשלנות בכך שסטה ימינה מנתיב נסיעתו, חצה את כל הנתיבים, עלה על המדרכה ופגע בקיר האבן שנמצא מצד ימין לכביש. כתוצאה מהתאונה, נגרמו נזקים לרכבו של העורר ולקיר. כמו-כן, נמצא כי העורר נהג תחת השפעת משקאות משכרים, בעת שרשיונו נפסל וללא ביטוח רכב ורשיון ברי תוקף.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט לתעבורה בחיפה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 21.12.06 החליט בית-המשפט לתעבורה בחיפה לשחרר את העורר בתנאים המצטברים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוחו של בנו; הפקדה בסכום של 5,000 ש"ח; התחייבות עצמית בסך 50,000 ש"ח; שתי ערבויות צד ג' בסכום של 50,000 ש"ח כל אחת, כאשר אחת מהן תהיה של בנו; איסור לנהוג בכל רכב מנועי שהוא; הפקדת דרכון וצו עיכוב יציאה מהארץ.

בהחלטתו, קבע בית-המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, אך יחד עם זאת אין מקום למעצרו עד לסיום ההליכים בעניינו. בית-המשפט ציין, כי מסוכנותו של העורר קשורה בנהיגתו ולכן ניתן לאיינה במידה והעורר ישהה במעצר בית מלא.

על החלטה זו ערר העורר לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

ביום 28.1.07 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר-זיו ) את הערר. בית-המשפט המחוזי קבע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וכי אין חולק על מסוכנתו של העורר, הנלמדת הן מחומרת המעשים המיוחסים לו והן מעברו התעבורתי. לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט המחוזי כי בית-המשפט לתעבורה הקל עם העורר כאשר הורה לשחררו למעצר בית וכי ההחלטה לשחררו בתנאים מגבילים אינה מצדיקה את התערבותו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. לטענתו, לא ניתן לשלול את האפשריות, לפיה העורר שתה משקאות משכרים רק לאחר התאונה. בנוסף, טוען העורר, כי ניתן לאיין את מסוכנתו מבלי להגביל את חירותו האישית וכי לאור נסיבותיו האישיות ועברו התעבורתי, שאינו כבד, יש לבטל את מעצר הבית המלא שהוטל עליו.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, העובדה שלעורר 14 הרשעות תעבורה קודמות וכי בחודש דצמבר 2004 גרם

לתאונת דרכים היות ונהג בשכרות מעידה על-כך שלא מדובר בארוע חד-פעמי, ולכן יש להשאיר את מעצר הבית על כנו.

לאחר עיון בערר, בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בעניינו, מקובלת עלי המסקנה אליה הגיע בית-משפט השלום, לפיה העובדה שלא ניתן היה לתקשר עם העורר לאחר התאונה מעידה על כך שהיה נתון להשפעת אלכוהול בעת שנהג.

טענתו של העורר, לפיה ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר אשר אינה כוללת מעצר בית מלא, אף היא דינה להדחות. ראשית, אציין כי העורר היה מעורב בעבר בתאונת דרכים אשר בגינה הוגש נגדו כתב אישום והתיק הותלה היות ולא ניתן היה לאתרו. בכתב האישום שהוגש יוחסה לו, בין היתר, עבירה של נהיגה בשכרות. שנית, לאור העובדה שהעורר נהג בעת שהיה נתון בפסילה, ללא רשיון וביטוח תקפים ולאור עברו התעבורתי, הגעתי למסקנה שהתנאים בהם שוחרר העורר הינם תנאים הולמים ולא מצאתי מקום להתערב בהם. דברים אלו נכונים במיוחד בעת הזו, כאשר יש צורך להלחם בתאונות הדרכים ולהגן על בטחון הנוהגים בכביש באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים מהכביש בכל דרך אפשרית.

אשר על כן, הערר נדחה.