פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
20/10
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
אחמד צלאח אלדין
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ב"ש 9607/09 שניתנה
ביום 22.12.09 ע"י כבוד השופט מ' סובל
תאריך הישיבה:
כ"א בטבת תש"ע
(7.1.2010)
בשם העורר:
עו"ד איימן אבו רייא
בשם המשיבה:
עו"ד ג'ני גינזבורג
החלטה
1.
ערר מיום 3.1.10 על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.12.09 (כב' השופט משה סובל ) לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
2.
העורר הוא תושב השטחים בן 42 ואב ל-5 ילדים. כנגד העורר וכנגד שלושה אחרים הוגש ביום 11.11.09 ל בית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס להם את המעשים הבאים: שוד בחבורה – עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ניסיון לשוד בחבורה – עבירה לפי סעיף 402(ב) + סעיף 25 לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; שהייה בישראל שלא כדין – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
3.
על פי עובדות כתב האישום, בחודש נובמבר 2007 העורר ושלושה אחרים קשרו קשר לביצוע שוד. כשבוע לפני יום 4.3.08 נפגשו הארבעה והחליטו לשדוד חלפן כספים מבוגר בשכונת מאה שערים בירושלים. עוד באותו יום נסעו הארבעה לשכונת מאה שערים במטרה לבצע את השוד המתוכנן, אך עזבו את המקום משראו כי קיימת נוכחות ערה של אנשים במקום. למחרת היום, נסעו הארבעה פעם נוספת למקום כדי
לבצע את השוד אך החלפן לא אותר. ביום 4.3.08, נסעו הארבעה לשכונת מאה שערים במטרה לבצע את השוד המתוכנן. אחד מהם נהג ברכב והעורר ושניים נוספים ירדו מהרכב. המתלונן, יליד 1947 היה באותה עת ישוב על כסא ברחוב כשלצדו תיק בו סכום כסף מזומן של 4000 ש"ח, מסמכים, שיקים ומפתחות. העורר נעמד במרחק מה מהמתלונן כדי לצפות על הרחוב, בעוד שני שותפיו, שהיו רעולי פנים, התנפלו על המתלונן, דחפו אותו מן הכסא שעליו ישב, נטלו את תיקו ונמלטו לכיוון הרכב. העורר נאסף זמן קצר לאחר מכן לתוך הרכב והחבורה עזבה את המקום במהירות. העורר והאחרים נטלו את הכסף המזומן שהיה בתיק והשליכו את התיק ואת יתר תכולתו. למתלונן נגרמו פצעי שפשוף במרפק שמאל וברגל שמאל כתוצאה מהתקיפה.
4.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
שאלת הראיות לכאורה נדונה ב בית המשפט המחוזי בהחלטתו של כב' השופט משה רביד מיום 26.11.09, בה נקבע כי חומר הראיות בנוי משני נדבכים: עדות אחד השותפים לשוד, שהפך לעד מדינה ונקב בשמו של העורר וכן מספרי טלפונים ניידים הקושרים לכאורה בין העורר לבין אירוע השוד. מאחר שכתב האישום לא מייחס לעורר מעורבות במעשה האלימות עצמו, ובהעדר עבר פלילי לעורר במהלך 16 השנים האחרונות, קבע כב' השופט רביד כי יש לבדוק חלופת מעצר של העורר בתחומי ישראל. בתסקיר מעצר מיום 10.12.09 נאמר, בין היתר, כי מסוכנותו של העורר היא ברמה בינונית. בהיעדר מקום שהייה בארץ, הותיר שירות המבחן את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.
5.
משלא עלה בידי העורר להציע חלופת מעצר בית בתחומי ישראל, ביקש העורר
להסתפק בחלופת מעצר בשטחים, תוך המצאת ערבים ובטוחה כספית להתייצבותו לדין בישראל. בהחלטתו מיום 22.12.09 דחה כב' השופט סובל את בקשת העורר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו ונוכח החשש להימלטות, במיוחד על רקע היות העורר
תושב השטחים.
6.
על כך נסב הערר שבפני. במהלך הדיון זנח העורר את טענותיו במישור הראיות לכאורה. גם לגבי עילת המעצר אין חולק, באשר עבירת השוד מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).
7.
טענתו של העורר התמקדה בנושא חלופת המעצר, וליתר דיוק, חוסר האפשרות של העורר להציע חלופת מעצר בתחומי ישראל. לטענתו, אין בקרב מכריו בעלי בתים פרטיים אלא רק בעלי דירות קטנות וצפופות, ובנוסף, אין אפשרות שישהה תחת קורת גג אחת בדירה שבה מתגוררות גם נשים. לטענת העורר, לא ניתן להצדיק המשך החזקתו במעצר רק משום שלא עלה בידו להציע חלופת מעצר בית מלא בתחומי ישראל. העורר מבקש להקיש מהוראת סעיף 47(ב) לחוק המעצרים לפיה אם התנה בית המשפט את השחרור בהמצאת ערובה, אך זו לא הומצאה במועד, יש להביא את העצור בפני שופט תוך 48 שעות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב שבו יוחזק אדם במעצר רק בשל היעדר חוסר יכולת להעמיד ערבות כספית. בדומה, טען העורר, אין לפגוע בחירותו רק בשל חוסר יכולתו להמציא חלופת מעצר בית מלא בתחומי ישראל.
8.
אומר בקצרה כי אין הנדון דומה לראיה. חלופת מעצר כשמה כן היא, ובהיעדר חלופה נאותה, ואין נפקא מינה מה הסיבה לכך, "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה
ו תנאי שחרור , שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" כאמור בסעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים.
סעיף 48(א) לחוק המעצרים מבחין בין ערובה לבין תנאים שונים שרשאי בית המשפט
לקבוע, לרבות "מעצר בית":
"48(א) שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות:
(1)...
(2)...
(9)
איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה;"
מכלל הן בהסדר הקבוע בסעיף 47(ב) לחוק המעצרים, מקום בו לא עלה בידי העצור להמציא ערובה, ניתן לשמוע לאו מקום בו לא עלה בידי העצור להמציא חלופת מעצר בדמות מעצר בית, כחלק מתנאי השחרור לפי סעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים. חלופת מעצר אינה "זכות קנויה" של העצור, אלא אמצעי שנועד להפיג או להפחית את מסוכנותו לציבור תוך פגיעה מינימלית בזכותו לחירות. אם לא ניתן להשיג את המטרה של בטחון הציבור בשל היעדר אפשרות לפקח על העצור, העצור לא ישוחרר. מעשה של יום ביומו במקומותינו, ש בית המשפט נכון לשחרר עצור בתנאי מעצר בית תחת פיקוח, אך בהיעדר מפקח שניתן לסמוך עליו, העצור נותר בבית העצורים. בקרב שופטי בית משפט זה אף יש מחלוקת אם
עצור רשאי להעסיק מאבטחים בשכר על מנת למלא את דרישת הפיקוח, כדי שלא ליצור הפליה כך שמי שידו משגת יוכל להשתחרר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית (ראו, למשל: בש"פ 2358/09 מדינת ישראל נ' פולנסקי (לא פורסם, 13.3.2008), בפסקה 22; בש"פ 7445/09 מדינת ישראל נ' עבאס (לא פורסם, 17.9.2009), בפסקה 10; בש"פ 1811/06 מדינת ישראל נ' מולנר (טרם פורסם, 2.3.2006) פסקה 4 להחלטה). מכל מקום, אין חולק כי כאשר בית המשפט מתנה את השחרור בתנאים של מעצר בית תחת פיקוח ואין באפשרות העצור למלא אחר התנאים, ממילא לא בשלו התנאים לשחרורו.
9.
ומהתם להכא. במקרה דנן, העורר מואשם בעבירה חמורה המקימה חזקת מסוכנות. כפי שציין בית משפט
קמא, חלוף הזמן עד לאיתורו של העורר מצביע על הקושי האינהרנטי באיתור ובאכיפה כלפי תושבי השטחים. בנסיבות אלה, ונוכח החשש להימלטות מן הדין, לא ניתן להסתפק בערבים ובערובה כספית.
אשר על כן, אני דוחה את הערר.
ניתנה היום, כ"ה בטבת התש"ע
(11.1.2010).
ש
ו פ ט