בש"פ 2112/05 מדינת ישראל נ. נגאח בן עיד אלסאנע

בכתב אישום שהוגש ביום 4.6.04 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למשיב עבירות של הכשלת שוטר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וניסיון לחבלה מחמירה. על פי גרסת התביעה, ביום 30.5.04, בשעה 11.00, נהג המשיב באחד מכבישי הדרום במהירות מופרזת, ותוך עקיפתם של כלי רכב וסיכון המשתמשים בדרך. שוטרים שהבחינו בו הורו לו לעצור, אולם הוא התעלם מהם והמשיך בנסיעה תוך כניסה למקום מיושב שם סיכן הולכי רגל.

ביום 15.6.04 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. מאז מתנהל משפטו בעצלתיים, ועל אף שמדובר במספר עדים קטן, סיימה המדינה את הבאת ראיותיה רק ביום 20.1.05, ואז החלה פרשת ההגנה. המשך הדיון קבוע ליום 15.3.05, ואף אם אניח כי באותו יום תסתיים שמיעת הראיות ויישמעו סיכומי הצדדים, עדיין יידרש זמן להכנתה של הכרעת הדין.

המדינה עותרת להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, ולכך מתנגד בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד ש' זילברמן.

לא אסתיר את דעתי כי בנסיבות רגילות הייתי דוחה את בקשת המדינה כליל. המחוקק גילה דעתו בסעיף 61 לחוק המעצרים, כי הכלל הוא שיש לסיים את משפטו של נאשם הנתון במעצר תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום. אכן, בסעיף 62 לחוק נקבע כי לבית המשפט העליון נתונה הסמכות להאריך את המעצר, אולם הלכה היא שהשימוש באותה סמכות ייעשה במשורה, ורק בנסיבות חריגות, לדוגמא, כאשר מדובר בתיק מורכב וממושך, וכאשר מעצר-ממש הוא התרופה היחידה לסכנה הנשקפת מהנאשם (בש"פ 1150/01, בש"פ 4150/99, בש"פ 4918/01, בש"פ 5070/01).

כאמור, מאז החלו ההליכים בפני בית משפט קמא חלפו 9 חודשים, וגם מתוך הכרת העומס הרובץ על בתי המשפט, סבורני כי מדובר בתקופה ממושכת בה ניתן וצריך היה לסיים את הדיון בעניינו של המשיב זה מכבר. מנגד, ניצבת העובדה שהתנהגות המשיב אינה כהתנהגות כל האדם, והסכנה הנשקפת ממנו הינה מוחשית ואינה טעונה עוד הוכחה. בחודש מאי 2002 הוא נדון בבית המשפט לנוער בגין מעשים בעלי אופי דומה ל-6 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. לא חלפו אלא חודשים ספורים מאז הסתיים אותו הליך, והמערער שב ונלכד כשהוא מבצע עבירות. הואיל ואותה עת הוא כבר נשא במאסר ממש, נהג בו בית המשפט באותו הליך בדרך מתונה. אולם, גם הפעם לא פירש המשיב נכונה את הגישה הסלחנית בה נהגו בו בתי המשפט, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר עובדותיו של כתב האישום הנוכחי, אשר על חומרתן אין צורך להרבות מלים.

חוששני אפוא, כי מדובר במשיב פורק עול, שאינו נתון לאימת הדין, ועל כן הצורך להגן על הציבור מחייב להוסיף ולהחזיקו במעצר. אולם, לנוכח הזמן הממושך בו מתנהל משפטו, איעתר לבקשת המדינה רק בחלקה, ועל כן אני מורה על מעצרו מחדש של המשיב ל-60 ימים שתחילת מניינם היום, או עד למתן פסק הדין בת"פ 8132/04 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכול לפי המוקדם.