בש"פ 2209/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 44(א) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 .

2.

כנגד העותרים ואדם נוסף (נאשם מס' 1 בכתב האישום (להלן: הנאשם הנוסף )) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, הפרעה לעובד ציבור, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, ייבוא סם וסחר בו ומתן סעד למסתנן.

על פי עובדות כתב האישום, העותרים והנאשם הנוסף קשרו קשר לייבא לישראל ממצרים סם מסוכן מסוג חשיש ולסחור בו, ללא היתר כדין וכן קשרו קשר כי הנאשם הנוסף ושני נאשמים אחרים בפרשה (שעניינם נדון בכתב אישום נפרד) יסתננו לישראל והעותרים יסייעו בידיהם לעשות כן. נטען כי במסגרת הקשר ולשם קידומו, חצו הנאשם הנוסף ושני הנאשמים האחרים את הגבול ממצרים לישראל ונכנסו לשטח ישראל בדרום הארץ. נטען כי הנאשם הנוסף ושני האחרים נשאו עימם שקים שבהם היה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של כ- 49 ק"ג וכן נשאו עימם משקפת וטלפונים ניידים. בכתב האישום נטען עוד כי במסגרת הקשר, נפגשו העותרים עם הנאשם הנוסף ושני הנאשמים האחרים בוואדי הסמוך לגבול והאחרונים מסרו לעותרים את שני השקים שבהם הסם. אלה העמיסו את השקים ובהם הסם על גבם ואז הבחינו במעשיהם חיילי צה"ל שהיו באיזור. על פי עובדות כתב האישום, העותרים זרקו מעליהם את השקים וברחו לכיוון אחד ואילו הנאשם הנוסף ושני האחרים ברחו לכיוון אחר – לעבר הגבול עם מצרים. החיילים דלקו אחר העותרים והאחרים ואף נאלצו לירות באוויר ולאחר מכן לעבר העותרים עצמם עד שלבסוף העותרים נפגעו ועצרו. גם הנאשם הנוסף והאחרים נעצרו על ידי החיילים.

3.

בתיק הפלילי המתנהל כנגד העותרים בבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע, הוצאה בתאריך 10.12.2009 תעודת חיסיון, החתומה על ידי שר הביטחון. עקב תקלה, שתי פראפרזות מן החומר החסוי הועברו לידי הסנגורית המלומדת רק במועד הדיון שנערך בפני (13.4.2010). באת-כוח המדינה הסבירה כי הפראפרזות תויקו ביחד עם יתר חומרי החקירה ולכן סברה, בטעות, כי אלה הועברו כבר קודם לכן לעיון הסנגורית.

4.

בעתירה נטען כי הטלת החיסיון על חומרי החקירה גורמת לעותרים נזק בלתי הפיך וכי סביר שבחומר החקירה החסוי ימצאו חומרים שיכולים לסייע בניהול הגנתם של העותרים ובפרט להראות שנפלה טעות בזיהוי וכי אין כל קשר בינם לבין הסמים. בעתירה ובדיון שבפני טענה באת-כוח העותרים כי קו הגנתם הוא שאין להם כל קשר לאירוע, או לסמים. העותרים אינם מכחישים שנתפסו בסמוך לזירת האירוע, אולם לשיטתם הדבר היה מקרי בלבד ואין כל קשר בינם לבין האירועים הפליליים. מנגד, באת-כוח המדינה הדגישה כי אין בחומר החסוי חומר שיכול לסייע בניהול הגנתם של העותרים. באת-כוח המדינה ציינה עוד בטיעונה כי הגיע לידיה חומר צבאי הקשור לאירוע שבו נתפסו העותרים. חומר זה הועבר אף הוא לעיוני, ובאת-כוח המדינה התבקשה לבדוק את התייחסות שולחיה לחומר זה, בהקשר לתעודת החיסיון ולבקשה שבפני. בהמשך לכך, בהודעה שהגישה הפרקליטה, נמסר כי ניתן להעביר חלק מן החומר הצבאי – תצלומים של העותרים ושותפיהם שנתפסו בעת האירוע – לידי ההגנה, וכך אכן נעשה על פי דיווח המדינה. לכאורה איפוא התיק בשל להכרעה ואולם טרם שאפרט החלטתי אוסיף כי בחומר החסוי שעליו עברתי מצאתי מסמך (זכ"ד), שנראה היה לי כי קיימת לכאורה אפשרות שהאמור בו יסייע להגנה. זימנתי איפוא את הצדדים לבירור נוסף בפניי לתאריך 27.6.2010. במהלך אותו דיון מסרה לי הפרקליטה מטעם המדינה כי זכ"ד זה (מתאריך 24.11.2009) הוא בין החומרים שהיתה נכונות למוסרם להגנה (ואם הוא לא צולם על ידי ההגנה עד הנה – העתק המסמך עומד לרשותה). משענין זה הוסדר, ניתן לעבור איפוא להחלטה לגופה.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי בקפדנות את החומר החסוי – הגעתי למסקנה כי בכפוף להסדרים שצוינו לעיל – דין העתירה להידחות .

עתה אבהיר, בקצרה, את הטעמים להחלטתי.

6.

כידוע, בחינת עתירה לגילוי ראיה נעשית באופן דו-שלבי:

בשלב הראשון , מצווה בית המשפט לבחון האם החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על פי תעודת החיסיון. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לעבור ולבחון את השלב השני.

בשלב השני , על בית המשפט לבחון את משקלן של הראיות החסויות ומידת חשיבותן להגנתו של הנאשם. נקבע, כי ראייה שהינה חיונית להגנתו של הנאשם – יש להורות על חשיפתה. ראיות אחרות – יש לערוך לגביהן איזון בין מידת התועלת הצפויה לנאשם מחשיפתה של הראיה, לבין הפגיעה הצפויה לביטחון המדינה מגילויה (ראו: בש"פ 3791/09

נבאהין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2009); בש"פ 2489/09

בראודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2009); בש"פ 2335/09

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2009)). בשלב זה, כך נקבע, יש להכיר בעדיפות שיש לתת להגנה על חזקת החפות של נאשם בפלילים על פני חסיונה של הראייה (ראו: בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.7.2005)). במכלול זה בית המשפט משמש למעשה כעיניו של הסנגור בעודו בוחן את החומר החסוי ולכן נהוג לומר כי יש לבחון כל בדל ראיה שיש בה, אפילו בדוחק – כשהיא לעצמה, או עם ראיות אחרות – כדי לסייע לנאשם (ראו: בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 163, 172 (2002)).

7.

לאחר שבחנתי את החומר החסוי בהתאם למבחנים שפירטתי בפיסקה 6 – לא מצאתי כי יש בחומר החסוי, מעבר להסדרים שנסקרו לעיל, ראייה שיש בה כדי לסייע להגנתם של המבקשים ושגילויה נדרש לשם עשיית צדק בהליך, במשמעות המבחנים שנקבעו לעניין זה ב-ב"ש 838/84

ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729 (1984).

8.

לפיכך העתירה נדחית.