בש"פ 2296/10 שלמה אלקרט נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר-דין שניתן בעניינו של המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 28.12.2009. בגזר הדין הוטלו על המבקש עונשים של מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים, מאסר מותנה, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה ותשלום פיצויים למתלוננות. גזר הדין בא בעקבות הרשעתו של המבקש, בגדרי הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, פריצה לרכב, גניבה מרכב, סיוע לפריצה לרכב וסיוע לגניבה מרכב. המבקש החל לשאת בעונשו בתאריך 10.2.2010. יצוין כי בסוף גזר הדין נכתב כי עומדת למבקש הזכות להגיש ערעור תוך 45 ימים.

הבקשה להארכת מועד – ובצמוד לה הודעת הערעור - הוגשו ביום 22.3.2010. מדובר באיחור של כחודש ושבוע. בבקשה צוין כי מפאת גילו הצעיר של המבקש ומצבו הכלכלי מטפלים הוריו בנושא הייצוג, אך גם הם מעוטי יכולת כלכלית. לפי האמור בבקשה לאחר גזר הדין חל נתק בין הוריו של המבקש לבין בא-כוחו דאז, ואף בין ההורים לבין עצמם, ורק לאחר שהתייצב המבקש בבית האסורים, 44 ימים לאחר גזר הדין, חודש הקשר ונעשו מאמצים להעמדת ייצוג למבקש. עוד נטען כי סיכויי הערעור גופו טובים, בין היתר לאור פער הענישה בין המבקש לבין הנאשם האחר בכתב האישום.

המשיבה הביעה התנגדות לבקשה בציינה כי לאחר שניתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי ביקשו הסנגורים לעכב את ביצוע עונש המאסר כדי לאפשר לנאשמים להתארגן וכדי "לשקול את האפשרות להגיש ערעור לבית המשפט העליון". בית המשפט אכן עיכב את ביצוע העונש ב- 44 ימים. בנסיבות אלה סבורה המשיבה כי היה בידי המבקש זמן מספיק להגשת ערעורו במועד.

בהחלטתי מיום 28.3.2010 ביקשתי התייחסות משלימה ומפורטת של בא כוח המבקש לשאלה מתי הוסדר נושא ייצוגו של המבקש, ולשאלה מדוע חל עיכוב ניכר בהגשת הערעור בהתחשב בנסיבות שצוינו לעיל.

המבקש אכן השלים את בקשתו וציין כי הייצוג הוסדר באופן סופי ביום 11.3.2010. כמו-כן חוזר המבקש ומבהיר כי הנתק בין הוריו לבין הסנגור דאז, ובינם לבין עצמם, גרם לעיכוב בטיפול בנושא ייצוגו, וכי גם לאחר שפנו לסנגור דהיום נדרש זמן נוסף כדי להסדיר את תשלום שכר הטרחה. המבקש מציין כי מיום הסדרת הייצוג – בתאריך 11.3.2010 – ועד ליום הגשת הבקשה, חלפה תקופה קצרה של 11 ימים. בנסיבות העניין כולן ולאור מהות הערעור מבוקשת הארכת המועד שתאפשר למבקש לעתור להקלה בעונשו.

לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה שלפניי. המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על גזר דין הוא 45 ימים (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. הפסיקה קבעה כי בערעורים פליליים לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה, כך נפסק, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, והארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. בה בעת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה ומקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים, שהרי דחיית הבקשה להארכת מועד משמעותה סגירת הדלת של ערכאת הערעור בפני מי שהורשע ונגזר דינו.

בענייננו, האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד (והערעור עמה) אינו מבוטל (כחודש ושבוע). עם זאת, אין להתעלם במקרה זה מן הטענה כי המבקש, שגילו 20 שנים ואין לו אמצעים כלכליים, תלוי בהוריו בכל הנוגע להסדרת הייצוג, וכי אלה התקשו להניע בזריזות את גלגלי הסדרת הייצוג והגשת הערעור, זאת בין השאר בשל מצבם האישי והכלכלי. בסופו של יום סנגורו של המבקש הוחלף והייצוג הוסדר באופן סופי רק בתאריך 11.3.2010. הזמן שחלף ממועד זה ועד להגשת הבקשה להארכת מועד והערעור, אינו רב. עוד יש לציין כי המבקש התייצב בבית האסורים במועד שנקבע ( 10.2.2010), כך שהערעור יישמע בעודו נושא בעונשו . בהתחשב בכל אלה, ותוך שאני מביא בחשבון את העונש שנגזר על המבקש ואת מהות הערעור, נחה דעתי כי הוצג טעם ממשי המצדיק את הארכת המועד עד ליום הגשת הערעור בפועל.

הערעור יתקבל אפוא לרישום ויטופל כסדרו.