בש"פ 2300-24 בש"פ 2300-24

לפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים ב-מ"ת 41259-11-23, מיום 6.12.2023 (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), ומיום 28.2.2024 (השופט י' מינטקביץ), בגדרן נקבע כי העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים בעניינו משהמשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו של העורר.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 20.11.2023 הוגש נגד העורר, בבית המשפט המחוזי בירושלים, כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה, לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; והיזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. יצוין כי כתב האישום האמור הוגש גם נגד נאשם נוסף, עצאם עודה, שהינו אחיין של אשת העורר (להלן: הנאשם הנוסף, וביחד עם העורר: הנאשמים). בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים (מ"ת 41259-11-23).

על פי המתואר בכתב האישום, הנאשמים החליטו להצית את "מסעדת אם אלראיד" שבבעלות ראאיד גאדאללה (להלן, בהתאמה: המסעדה ו-המתלונן), המצויה בלב שכונת מגורים במזרח ירושלים ובצמוד לבית מגורים. זאת, על רקע סכסוך בין משפחתו של העורר לבין המתלונן. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 2.9.2023, בשעה 03:51 לערך, נכנסו הנאשמים אל תוך חצר בית הצמודה למסעדה, עקרו ממקומם את כנפי החלון הפונה למטבח המסעדה, השליכו דרך החלון הפתוח לכל הפחות חמישה בקבוקי תבעירה לתוך המסעדה, ונמלטו מהמקום. כתוצאה מכך, פרצה שריפה במקום ונגרמו נזקי אש משמעותיים למסעדה.

2.העורר נעצר ביום 12.11.2023, וביום 20.11.2023 הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בקשתה של המשיבה התבססה על שלוש ראיות עיקריות: כפפה שנמצאה בזירת ההצתה במסעדה ובה דנ"א של העורר; התכתבויות והתקשרויות בין הנאשמים מהשעות שקדמו לביצוע ההצתה, אשר נאספו ממכשיר הסלולרי המיוחס לנאשם הנוסף שנמצא אף הוא בזירת ההצתה; וסרטון המתעד מרחוק את האירוע, אשר לאחריו נראות שתי דמויות נמלטות מהמקום.

3.ביום 30.11.2023 נערך דיון בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, בגדרו התנגד העורר לקיומן של ראיות לכאורה. אשר להתכתבויות שנאספו מהמכשיר הסלולרי של הנאשם הנוסף, העורר טען כי בהודעותיו במשטרה נתן הסברים לשימוש במכשיר הסלולרי על ידי בני משפחה נוספים שלו, אך כי המשטרה לא טרחה לבחון את גרסתו לעומקה. העורר הוסיף וטען כי אין חוות דעת של איכונים למכשיר הסלולרי, וכי אף אם היה נערך איכון כאמור, לא היה בו כדי לשמש כראיה נגדו בהתחשב בקרבה הגיאוגרפית בין בית מגוריו לבין המסעדה. עוד הוסיף העורר כי גם במשלוח ההודעה לנאשם הנוסף אין כדי להוות ראיה כנגדו, שכן לא הוצג ההיגיון במשלוח הודעה לנאשם הנוסף שלפי גרסת המשטרה היה מצוי באותו מקום שבו היה העורר, וכי ממילא תוכן ההודעה אינו מתקשר לאירוע ההצתה.

אשר לכפפה שנמצאה בזירת ההצתה, העורר טען כי יכול שהכפפה נלקחה לזירה על ידי אחר שעשה בה שימוש וכי אין במציאתה במסעדה כדי לקשור אותו לאירוע. כמו כן, העורר טען כי ישנן סתירות בין גרסת המתלונן לפיה הוא זה שמצא את הכפפה ומסר אותה לחוקרים, לבין גרסת שוטרי הסיור לפיה הכפפה נמצאה על ידם בזירה.

4.ביום 6.12.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), אשר הורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, היא ההחלטה הראשונה נושא הערר שלפניי (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר בדבר היעדר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו, וזאת על בסיס מספר נימוקים:

ראשית, צוין כי ברקע הדברים עומד סכסוך בין אביו של העורר לבין המתלונן, המוכר לעורר. לפיכך, על פני הדברים, לעורר מניע לביצוע ההצתה.

שנית, צוין כי העורר מכיר את הנאשם הנוסף, כי מספר הטלפון של העורר נמצא ברשימת אנשי הקשר בטלפון המיוחס לנאשם הנוסף, וכי היו ביניהם התקשרויות בטרם אירוע ההצתה (בימים 25.8.2023 ו-28.8.2023), וכן בשעות הלילה המאוחרות שלפני האירוע (החל מהשעה 01:30 ועד השעה 02:49). בית המשפט ציין כי אף שתוכן ההודעות שהוחלפו לכאורה בין הנאשמים במועד האירוע אופיין "בקימוץ מילים", די היה באמור בדברים אלו כדי ליצור תקשורת רלוונטית לצורך תיאום לפני ביצוע ההצתה.

שלישית, בית המשפט ייחס משקל מרכזי לכפפה ובה הדנ"א של העורר, וציין כי הסתירה הלכאורית בין גרסת המתלונן, לפיה הוא מצא את הכפפה והביאה לחוקרי המשטרה, לבין גרסת שוטרי הסיור כי הם איתרו את הכפפה בזירה ליד המכשיר הסלולרי שאותר בה, תיבחן בגדר ההליך העיקרי.

בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי קמה עילת מעצר של מסוכנות, משמדובר בעבירה של הצתה, אשר התרחשה במסעדה המצויה בלב שכונת מגורים. צוין כי העורר בעל עבר פלילי – הרשעה בעבר בתקיפה כלפי בת זוג הגורמת חבלה של ממש (ונגזר דינו ל-10 חודשי מאסר בפועל בשנת 2014), וכן הרשעה בגין הסעת שוהה בלתי חוקי. בנוסף לכך, מקום מגוריו של העורר הוא סמוך למקום מגוריו של המתלונן. לבסוף, בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וזאת מבלי שיהיה בכך כדי ליצור ציפייה או הסתמכות, אצל העורר, לשחרור לחלופת מעצר.

5.ביום 26.2.2024 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר על אודות העורר. להערכת שירות המבחן, העורר השתדל להציג בפני שירות המבחן את החלקים המתפקדים שבו, תוך טשטוש נושאים בעייתיים, והתקשה להתייחס להתנהגויות אלימות שלו – במקרה זה וכן ביחס לעברו הפלילי. שירות המבחן העריך את המסוכנות הנשקפת מהעורר להישנות התנהגות עבריינית כבינונית. כמו כן, בתסקיר הומלץ להורות על שחרורו של העורר לחלופה תחת פיקוחם של בני משפחתו, אותם ראיין שירות המבחן, בדירה שנשכרה בעבורו באבו גוש. צוין כי מסגרת הפיקוח כאמור עשויה להוות גורם ממתן ומציב גבול במסגרת מעצר הבית וכן לאפשר ריחוק גאוגרפי ממקום ביצוע העבירה וממוקד הסכסוך.

6.בהמשך להגשת התסקיר הנ"ל, ביום 28.2.2024 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בתום הדיון, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט י' מינטקביץ), במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, היא ההחלטה השנייה שכנגדה מופנה הערר שבפניי (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטה זו קבע בית המשפט כי ניתן ללמוד על מסוכנות גבוהה של העורר וכן על אדישותו לסיכון הכרוך במעשיו, לנוכח העבירה המיוחסת לו – הצתה של עסק בלב שכונת מגורים. צוין כי ההצתה עלולה היתה לגרום לאסון כבד ולא לנזק לרכוש בלבד. בית המשפט קבע, בנוסף, כי מסוכנותו של העורר אף מתעצמת לנוכח העובדה שהעורר נדון פעמיים למאסרים בפועל, והדבר לא הביא להרתעתו. נוסף על כך, צוין כי המשטרה חיפשה אחר העורר כ-40 יום עד שלבסוף נעצר וכי לא ניתן לכך הסבר משכנע מצד העורר. לפיכך, עולה אף חשש להימלטות העורר. לאור האמור לעיל, בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו, מאחורי סורג ובריח.

כאמור לעיל, הערר שבפניי מופנה הן כנגד ההחלטה הראשונה והן כנגד ההחלטה השנייה.

טענות הצדדים

7.לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, בהחלטה הראשונה, כי התשתית לקיומן של ראיות לכאורה חוצה את הרף הנדרש לשם הקביעה כי טמון בה הפוטנציאל הנדרש, בשלב זה, להרשעתו של העורר. לטענת העורר, הימצאות של דנ"א על חפץ נייד, במקרה זה כפפה, הינה בעלת משקל פחוּת ביחס לממצא דומה על חפץ נייח. זאת, בייחוד בשל ההסברים החלופיים הקיימים להימצאותה באזור ביצוע העבירה. לעניין זה, צוין כי הנאשם הנוסף מבקר לעיתים בביתו של העורר (כאמור, הנאשם הנוסף הוא אחיינה של אשת העורר), וכי העורר הינו בעל חברת בניה ולכן ברשותו כפפות רבות. העורר מוסיף וטוען, ביחס לראיות בדבר ההתקשרויות בין הטלפון שלו לבין הטלפון של הנאשם הנוסף, כי היה בידם של בני משפחתו האחרים להשתמש בטלפון שלו. יתרה מזאת, נטען כי לא ניתן ללמוד מתוכן ההודעות דבר על ביצוע העבירה הנטענת. עוד טוען העורר כי הסרטון המתעד בריחה של שני אנשים מזירת ההצתה אינו ברור וכי לא ניתן ללמוד ממנו על זהות האנשים המתועדים בו. כמו כן, העורר טוען כי היה על בית המשפט המחוזי להידרש לטענתו לפיה בני משפחה נוספים עושים שימוש במכשיר הסלולרי שלו, וכי קיימות סתירות בין גרסת המתלונן לגרסת שוטרי הסיור באשר לאופן איתור הכפפה.

ביחס להחלטה השנייה, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן, והורה על מעצרו מאחורי סורג ובריח חלף שחרורו לחלופת מעצר בפיקוח.

8.בדיון שנערך בפניי, ביום 26.3.2024, סמך בא-כוחה של המשיבה את ידיו על החלטותיו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיהן. בהקשר זה, הפנה בא כוח המשיבה לפסיקה לפיה, לטענתו, בית המשפט המחוזי הרשיע נאשם בעבירת שוד על סמך כפפה שנמצאה במקום ובה חומר דנ"א של אותו הנאשם (ע"פ 1840/16 אדרי נ' מדינת ישראל (1.2.2017) (להלן: עניין אדרי)). ביחס לחלופת המעצר, נטען כי עולה חשש לפיו העורר יימלט, שכן במשך 40 יום נעלמו עקבותיו. הודגשה גם מסוכנותו הרבה של העורר, עברו הפלילי וכן היעדר הסברים מספקים מצדו לראיות לכאורה כנגדו, כמפורט לעיל.

דיון והכרעה

9.כאמור לעיל, הערר על ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי מופנה נגד הקביעה על קיומן של ראיות לכאורה. כידוע, ראיות לכאורה הן ראיות "גולמיות" אשר לגביהן נקבע כי קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך ההליך העיקרי יוביל לממצאים המבססים את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. זאת, תוך הכרה באפשרות שבמהלך הדיון בהליך העיקרי, ייתכן שיהיו שינויים ביחס למשקלן של הראיות (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, נ(2) 133, 147 (1996) (להלן: עניין זאדה); וראו מיני רבים: בש"פ 6226/23 עואדה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 וההפניות שם (12.9.2023) (להלן: עניין עואדה)). בעת בחינה של ראיות לכאורה במסגרת בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, לא נדרשת הוכחת אשמתו של הנאשם בהתאם לרף הפלילי, אלא די בכך שבמארג הראיות לכאורה, כמות שהוא, טמון פוטנציאל להוכחת אשמתו של העורר אשר גבוה מפוטנציאל זיכויו (בש"פ 8769/22 מסראווה נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.1.2023); עניין זאדה, פסקה 15).

10.כמתואר לעיל, החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר התבססה על מספר ראיות, אולם אין חולק, ובכך ממוקדות גם טענות העורר, כי העיקריות שבהן היו הכפפה שנטען כי נמצאה בזירת ההצתה וכי אותר בה דנ"א של העורר; ובקביעותיו בעניין התקשרויות שנעשו בין מכשירו הסלולרי של העורר לבין מכשירו הסלולרי של הנאשם הנוסף בסמוך למועד לאירוע ההצתה. לפיכך, אתמקד גם אני, להלן, בראיות אלו:

הכפפה

11.בית המשפט המחוזי התייחס לכפפה שנטען כי נמצאה בזירת ההצתה וכי אותר בה דנ"א של העורר, כראיה בעלת החשיבות הגבוהה ביותר מבין הראיות שהוצגו על-ידי המשיבה. ואכן, בית משפט זה קבע בעבר כי: "לצורך שלב זה של מעצר עד תום ההליכים, בדיקת ה- DNAמהווה ללא ספק ראיה לכאורה בעלת עוצמה גבוהה ביותר" (בש"פ 5524/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (2.8.2011); בש"פ 6078/11 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (24.8.2011) (להלן: עניין כעאבנה); בש"פ 2506/13 זהרי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.4.2013)). זאת, שהרי ממצאי בדיקת דנ"א יכולים להוות ראיה נסיבתית כבדת משקל, עד כי לעיתים יש בה, ובה בלבד, כדי להכריע את הכף לחובת הנאשם (ראו: ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקאות 83-82 לפסק דינו של השופט א' שהם והאסמכתאות שם (6.3.2013) (להלן: עניין והבה)).

12.טענותיו של העורר בעניין הכפפה, מתמצות, בעיקרו של דבר, בשתי אלה: כי קיימות סתירות בין גרסת הודעת המתלונן לפיה הוא זה שמצא את הכפפה במסעדה והביאה למשטרה, לבין גרסת חוקרי המשטרה לפיה שוטרי הסיור מצאו את הכפפה בזירה; וכי כפפה היא "חפץ נייד" אשר נהוג לייחס לקיומו של דנ"א עליו משקל ראייתי פחוּת נוכח האפשרות להזיזו ממקום למקום, תוך שהעורר מציע הסברים כיצד ייתכן שכפפה עם הדנ"א שלו להגיע למסעדה.

13.אשר לטענתו הראשונה של העורר ביחס לכפפה – אכן, עיון בחומר החקירה מעלה כי קיים חוסר בהירות מסוים באשר לאופן בו הגיעה הכפפה לידי המשיבה. כך, במסמך "דו"ח מסכם חקירת מז"פ", עליו מצוין התאריך 19.9.2023, נכתב תחת תיאור הזירה "נמסר לי קודם להגעתי נתפסו [כך נכתב במקור – י' כ'] על ידי הסיור במקום כפפות שחורות ומכשיר פלאפון שאינו מוכר למתלונן ונמצא בתוך העסק תחת החלון במטבח" [ההדגשה נוספה – י' כ']. כלומר, לפי גרסה זו הכפפה נמצאה על ידי חוקר משטרה בזירת האירוע.

לעומת זאת, בחומר הראיות מצוי מזכר שכותרתו "שרשרת מוצג - כפפה", הנושא את התאריך 3.9.2023, בו מתואר כי: "בתאריך הנל במהלך גבית עדות מהקרובן ראאד גדאללה קיבלתי ממנו כפפות בצבע שחור בתוך שקית ניילון שלטענתו איתר ותפסה בזירת האירוע בתול החומוסיה , תפסתי ממנו והכנסתי מיד לשקית מזפ [כך במקור – י' כ']". גרסה זו נתמכת גם בהודעתו של המתלונן במשטרה, מיום 3.9.2023. במהלך גביית העדות, המתלונן תיאר כי ביום 3.9.2023 (יום לאחר שבוצעה ההצתה לפי כתב האישום), בשעות הבוקר, הוא הזיז ארון שהיה ממוקם מתחת לחלון במסעדה, ולאחר מכן איתר כפפה שהיתה, לטענתו, מתחת לאותו ארון. כמו כן, ציין המתלונן כי בבוקר יום 2.9.2023 (מספר שעות לאחר שבוצעה ההצתה לפי כתב האישום), איתר המתלונן טלפון "על פח אשפה מתחת לאותו חלון", ומסר אותו לשוטרים שהיו במקום. משנשאל המתלונן על המרחק שבין הכפפה לבין הטלפון שאותרו, השיב כי: "הכפפה אותרה מתחת לארון והטלפון נפל על הפח אשפה הצמוד לארון" [כך במקור – י' כ'].

בדיון שהתקיים בערר בפניי, ובתשובה לשאלתי בדבר הפער האמור בין גרסת החוקר לבין גרסת המתלונן, ציין בא כוח המשיבה כי: "אין טענה שהוא [החוקר – י' כ'] מצא כפפות וזה לא בחומר הראיות. [...] הכפפה נתפסה על ידי המתלונן שמספר על כך למשטרה ביום 23.9". עם זאת, בהמשך דבריו הטעים בא כוח המשיבה כי לשיטתו אין בעובדה זו כדי להחליש ממשקלה של ראיה זו, שכן הכפפה נמסרה על ידי המתלונן למשטרה יום לאחר ההצתה, וממילא מקומן של טענות העורר בעניין זה אינו בגדר ההחלטה בדבר קיומן או היעדרך של ראיות לכאורה, אלא בגדר ההליך העיקרי. בטענה זו יש ממש, שהרי "הסברים חלופיים הבאים לסתור את המסקנה כי המבקש היה בזירת הפשע, מקומם בהליך העיקרי, והם ייבחנו ככל הנחוץ" (עניין כעאבנה, בפסקה ו'; בש"פ 7494/18 ששון נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (11.11.2018) (להלן: עניין ששון)).

14.אשר לטענתו השנייה של העורר ביחס לכפפה – בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא פעם כי משקלן של ראיות דנ"א המצויות על חפצים ניידים, הינו פחוּת בהשוואה למשקלן של ראיות מעין אלו על חפצים נייחים (ראו, מיני רבים: בש"פ 458/09 גיל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.2.2009); בש"פ 4522/11 אנורי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (5.7.2011); ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל, פסקה 27 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (24.9.2012)). זאת, משום שייתכן ש-"חתימת" הדנ"א על החפץ הנייד לא בוצעה במקום ביצוע העבירה, או בשעה שזו התרחשה, ואף ייתכן שהחפץ הנייד עצמו – הכפפה בענייננו – לא היה בזירת ביצוע העבירה במועד שהתרחשה. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' לנדוי בהתייחסו לכוחה הראייתי של טביעת אצבע על גבי חפץ נייד, אשר נכונים הם גם ביחס לראיית דנ"א:

"ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה נסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון ששני הגורמים הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת מעשה. בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן, כשטביעת האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות..." (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 62, 65 (1964)).

זאת ועוד, בפסיקה הוטעם כי העוצמה הראייתית של הראייה המוטבעת על חפץ נייד, משתנה בהתאם ל"נדירותו" או "ייחודיותו" של החפץ הנייד. עמד על הדברים השופט י' אלון (בהתייחס לטביעת אצבע) בציינו כי:

"ניידותו של גיליון עיתון – ועיתון רב תפוצה במיוחד – גבוהה ורבה היא מהרבה חפצים ניידים אחרים. לדוגמה, פריטי לבוש, קסדת אופנוע, אופניים וכיוצא באלה. בכל אותם החפצים, וככל שעבירותם בין משתמשים שונים מצומצמת יותר, תהיה עוצמת החשד ממציאת טביעת אצבע של אדם על גביהם גבוהה יותר. ככל שיגברו נדירותו או ייחודיותו של החפץ הנייד, כן תגדל משמעות טביעת אצבע של פלוני שתמצא על גביו" (ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט י' אלון (17.1.2008) (להלן: סראבוניאן); אמנם בעניין סראבוניאן נותר השופט י' אלון בדעת מיעוט, אולם דבריו המצוטטים לעיל אוזכרו בהסכמה בפסיקה מאוחרת – ראו עניין והבה בפסקה 95 לחוות דעתו של השופט א' שהם).

יחד עם זאת, עצם העובדה כי מדובר בראייה (טביעת אצבע) המוטבעת על חפץ נייד אינה משמיעה כי לא ניתן לבסס עליה החלטה בעניין קיומן של ראיות לכאורה, אף כאשר מדובר בחפץ "רגיל" ששכיחותו גבוהה:

"אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד – אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, 'שידיים רבות בוחשות בו'... – לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו." (עניין סראבוניאן, בפסקה 3 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי).

בהקשר זה, אציין כי בדיון שבפניי הפנה בא כוחה של המשיבה לפסק הדין בעניין אדרי, וטען כי משבאותו מקרה הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת שוד בנסיבות חמורות וקשירת קשר לביצוע פשע, על סמך מיצוי דנ"א על כפפה, אזי שבראיה מסוג זה ודאי שיש כדי לעמוד ברף הנדרש לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה. ברם, נסיבותיו של פסק הדין בעניין אדרי שונות מענייננו, שכן באותו עניין הרשעתו של המערער לא התבססה אך ורק על הכפפה, אלא גם על ראיות נוספות (ובהן הרשעה קודמת בנסיבות דומות; שתיקתו של המערער הן בחקירתו במשטרה והן בבית המשפט; איכון שני מספרי טלפון השייכים למערער באזור השוד; והעובדה כי בשני המספרים לא בוצעו שיחות בסמוך מאוד לשעת השוד ולאחריה; סרט האבטחה בו ניתן להבחין במבנה הגוף של השודדים; השימוש באופנוע; וראשית הודיה של המערער בחקירתו במשטרה). לפיכך, אינני סבור כי ניתן להסיק מהרשעת המערער בעניין אדרי מסקנה גורפת כי ראיית דנ"א מהסוג הנדון די בה לקיומן של ראיות לכאורה, אלא שההכרעה בעניין זה תיעשה לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, אין ספק כי ראייה דנ"א הינה ראיית נסיבתית בעלת משקל של ממש.

15.ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, מדובר בכפפה שהינה ללא ספק "חפץ נייד" מהסוג הנדון לעיל. כמו כן, כזכור, קיימים סימני שאלה מסוימים באשר לאופן שבו הגיעה הכפפה לידיי המשיבה. יתרה מכך, בפי העורר טענות שונות אשר יש בהן להסביר, לגרסתו, מדוע אין לייחס לראיה זו משקל מכריע, ובהן טענת בא כוחו של העורר כי העורר מכיר את הנאשם הנוסף בשל קשר משפחתי, וכי הייתה לנאשם הנוסף גישה לביתו של העורר, שם מצויות כפפות שעליהן מצוי הדנ"א שלו. מאידך גיסא, כאמור לעיל, נקודת המוצא הינה כי ראיית דנ"א הינה ראיה נסיבתית בעלת משקל בלתי מבוטל. כמו כן, בנסיבות דנן, על הכפפה המדוברת ישנם סימני חריכה, המחזקים את המסקנה שהכפפה הייתה בזירת האירוע בעת ההצתה.

16.הנה כי כן, התמונה המצטיירת ביחס לכפפה היא זו – מחד גיסא מדובר בחפץ שנטען לגביו כי נמצא בזירת ההצתה, הנושא עליו סימני חריכה, ואשר מצוי בו הדנ"א של העורר. בכל אלו יש כדי ללמד כי אכן מדובר בראייה בעלת משקל משמעותי כנגד העורר. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בחפץ נייד, אשר קיימת מחלוקת מסוימת בדבר האופן בו הגיע לידיי המשטרה, ומטענת העורר כי נוכח עיסוקו יש בידיו כפפות רבות, וכי לנאשם הנוסף הייתה גישה אליהן. אשר על כן, בשלב זה ניתן לומר כי אף על פי שמדובר בראייה משמעותית כנגד העורר, היא איננה חפה מקשיים מסוימים.

המכשירים הסלולריים

17.יתר טענות העורר ביחס להחלטה הראשונה מכוונת כלפי קביעת בית המשפט המחוזי ביחס להתקשרויות שנעשו בין מכשירו הסלולרי של העורר לבין מכשירו הסלולרי של הנאשם הנוסף, אשר נטען גם לגביו כי הוא נמצא בזירת ההצתה.

18.על פי "דו"ח יומן שיחות" של הטלפון שנמצא, כפי הנטען על-ידי המשיבה, במסעדה לאחר ההצתה, ושייך, ככל הנראה, לנאשם הנוסף (להלן: הטלפון של הנאשם הנוסף), בליל ההצתה מופיעות מספר שיחות בין הטלפון של הנאשם הנוסף לבין מספר הטלפון שמסר העורר בחקירתו כמספר הטלפון שלו (להלן: טלפון העורר), בשעות 02:34, 02:40, 02:47 ו-02:48 (וכן שיחה שלא נענתה בשעה 02:33). יתרה מכך, מופיעות שיחות ביום 1.9.2023 בשעה 17:58; ביום 31.8.2023 בשעה 22:21; ביום 26.8.2023 בשעות 20:16 ו-20:05 (ושיחה שלא נענתה בשעה 19:53); וכן ביום 25.8.2023 בשעה 23:47 (ושיחה שלא נענתה בשעה 22:54 באותו היום). בתוך כך, בלילה של ההצתה, בהתאם לאמור בכתב האישום, בוצעו ארבע שיחות טלפון בין הטלפון של הנאשם הנוסף לבין הטלפון של העורר, מוקדם יותר באותו הערב שיחה אחת ובימים שלפני כן עוד ארבע שיחות טלפון כאמור.

כמו כן, "דו"ח התכתבויות" בין מספר הטלפון של העורר לבין הטלפון של הנאשם הנוסף, מעלה כי ביום 2.9.2023 בשעה 02:30 נשלחו מהטלפון של העורר ההודעות: "איפה אתה" (בתרגום מהשפה הערבית); שתי הודעות הכוללות סימני שאלה בלבד (למען הדיוק, בהודעה הראשונה שלושה סימני שאלה ובזו השנייה שניים); ולאחר מכן, הודעה שנשלחה מהטלפון של הנאשם הנוסף וכוללת את המילה "מה" (בתרגום מהשפה הערבית) בשעה 02:49.

אף ראיות אלו הן ראיות נסיבתיות התומכות בחשדות המיוחסים לעורר בכתב האישום.

19.כאמור לעיל, בהתייחסו לראיות אלו טען העורר כי קיומן של השיחות וההודעות האמורות אינו מתיישב עם גרסת המשיבה כי הוא והנאשם הנוסף הציתו את המסעדה בצוותא חדא, שכן אם העורר והנאשם הנוסף היו במסעדה יחדיו, באותה שעה, אין זה סביר כי השניים יתקשרו וישלחו הודעות אחד לשני, ולא ידברו זה עם זה בלא צורך ממכשיר סלולרי. עוד טען העורר כי בני משפחתו עושים גם הם שימוש במכשיר הסלולרי שלו, כך שלא הוכח כי הוא זה שהתקשר ושלח הודעות לנאשם הנוסף.

20.אשר לטענה הראשונה של העורר, על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי מועד השיחות ומשלוח ההודעות, כמו גם תוכן ההודעות ("איפה אתה?"), דווקא תומך בגרסת המשיבה לפיה העורר והנאשם הנוסף תיאמו את ביצוע ההצתה מבעוד מועד, וסמוך לביצועה חיפש העורר אחר הנאשם הנוסף עמו תיאם להיפגש. לפיכך, איני מקבל את טענתו של העורר לפיה קיומן של השיחות וההודעות הנ"ל עומד בסתירה לגרסת המשיבה.

21.אשר לטענתו השנייה של העורר, גרסת העורר לפיה בני משפחה נוספים עושים שימוש במכשיר הסלולרי שלו, וכי ייתכן שחלק מהם יצרו קשר באמצעות מכשיר זה עם הנאשם הנוסף בליל ההצתה, עלתה כבר במסגרת חקירת העורר במשטרה מיום 12.11.2023. אף שכאמור לעיל, מקומה של טענה מעין זו להתברר בגדר ההליך העיקרי, אציין, בזהירות הנדרשת, כי לשיטתי מדובר בטענה שאינה נקייה מקשיים, נוכח השעה הבלתי שגרתית בה בוצעו השיחות ונשלחו ההודעות.

22.הנה כי כן, סבורני כי על רקע האמור לעיל, אף שבפי העורר הסברים חלופיים לשיחות ולהודעות שנערכו ממכשירו הסלולרי לזה המיוחס לנאשם הנוסף, נוכח מועד ביצוע השיחות ושליחת ההודעות, הראיות בעניין זה הן ראיות בעלות משקל של ממש כנגד העורר.

ראיות נוספות נגד העורר

23.אף שטענות העורר כוונו נגד מסקנות בית המשפט קמא ביחס לכפפה וביחס למכשירים הסלולריים, מצאתי לנכון לציין כי בתיק החקירה ישנן ראיות נוספות כנגד העורר, ובהן מסמך "הודעה באזהרה" המתאר את חקירתו של העורר במשטרה מיום 12.11.2023 ממנו עולה היכרותו של העורר עם הנאשם הנוסף ועם המתלונן, וכן ידיעתו על הסכסוך בין משפחתו לבין המתלונן.

כמו כן, במסגרת חקירה זו התייחס העורר לעובדה כי לא נמצאו עקבותיו במשך 40 יום לאחר אירוע ההצתה, וציין כי במהלך תקופה זו הוא שהה בבית לחם אצל חברתו, וציין שאינו יודע את שם משפחתה וכי הוא שמר את מספר הטלפון שלה בטלפון שלו, שהיה מצוי בעת החקירה בידי המשטרה.

סיכום הדברים

24.כפי שציינתי בראשית דבריי, לצורך הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה במסגרת הליכי המעצר, לא נדרשת הוכחת אשמתו של הנאשם בהתאם לרף הפלילי, אלא די בכך שבמארג הראיות לכאורה, כמות שהוא, טמון פוטנציאל להוכחת אשמתו של העורר (מעבר לכל ספק סביר, כנדרש בדין הפלילי), אשר גבוה מפוטנציאל זיכויו. בענייננו, כנגד העורר עומדת ראיית הכפפה שעליה סימני חריכה ואשר בה נמצא הדנ"א של העורר. עוד עומדות כנגד העורר הראיות בעניין השיחות שנעשו וההודעות שנשלחו ממכשירו הסלולרי בסמוך למועד ההצתה, למכשיר הסלולרי של הנאשם הנוסף אשר נטען כי נמצא בזירת האירוע. מנגד, בפי העורר הסברים חלופיים המבקשים לשלול את המסקנה המרשיעה העולה מהראיות הנ"ל, אשר מקומם להתברר בהליך העיקרי, כאשר לדעתי המשמעותי ביניהם הוא הסברו לפיו בשל עיסוקו בתחום הבנייה יש בידיו כפפות רבות כדוגמת זו שנטען כי נמצאה בזירת האירוע, וכי לנאשם הנוסף הייתה גישה לביתו של העורר, שם נמצאות הכפפות האמורות.

בשקלול הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי משקלן המצטבר של הראיות הנ"ל חוצה את הרף הנדרש לצורך קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר.

25.יחד עם זאת, נוכח ההסברים החלופיים שבפי העורר, ובפרט אלו הנוגעים לכפפה כמצוין לעיל, סבורני כי לא ניתן להתעלם מהקשיים הראייתיים הקיימים במקרה דנן. בפסיקה הוטעם לא פעם כי מקום בו כאשר קיימות מספר ראיות נסיבתיות בעלות משקל ראייתי נגד העורר הקושרות אותו לאירוע נושא כתב האישום ומצטברות לכאורה לכדי תמונה מרשיעה, אולם קיימים בהן חסרים או קשיים אשר ראויים לבירור בהליך העיקרי, על בית המשפט לשקול היטב אם יש הצדקה להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים או שיש להסתפק בשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (19.12.2013)).

26.בענייננו, כפי שצוין לעיל, בהחלטה הראשונה הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר בעניינו של העורר, ובהחלטה השנייה קבע בית המשפט כי חרף המלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר, יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים מאחורי סורג ובריח. זאת, נוכח מסוכנות העורר הנלמדת מהעבירה המיוחסת לו, עברו הפלילי והחשש לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה העולה מכך שהעורר "נעלם" למשך 40 יום לאחר אירוע ההצתה. ואולם, בהחלטה זו לא נתן בית המשפט המחוזי משקל לקושי הראייתי המסוים בעניינו של העורר, כמתואר לעיל.

על רקע זה, סבורני כי יש מקום להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבל החלטה מחודשת בעניינו של העורר, תוך מתן משקל לאמור לעיל.

ויודגש: אינני קובע כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. במסגרת החלטתו המחודשת שמור לבית המשפט המחוזי שיקול הדעת להחליט אם הקושי הראייתי המסוים עליו הצבעתי משנה את נקודת האיזון אליה הגיע בהחלטה השנייה, או שמא חרף קושי ראייתי מסוים זה החששות עליהם הצביע בעניינו של העורר עדיין מצדיקים את מעצרו עד לתום ההליכים, מאחורי סורג ובריח.

27.סוף דבר: הערר כנגד ההחלטה הראשונה מתקבל במובן זה שהדיון יושב לבית המשפט המחוזי, אשר יקבל החלטה מחודשת בעניינו של העורר, וישקול את שחרורו לחלופת מעצר. על רקע זה, ברי כי הערר על ההחלטה השנייה מתייתר.