בש"פ 2362/20 אמיר צלאח נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט

א' דראל ) אשר ניתנה ביום 30.3.2020 במ"ת 60484-08-19 ואשר דחתה את בקשת העורר לקיים עיון חוזר במעצרו עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בת"פ (מחוזי י"ם) 60444-08-19 (להלן: התיק העיקרי ).

2.

ביום 29.8.2019 הוגש נגד העורר כתב אישום בתיק העיקרי אשר מייחס לו החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. לפי המתואר בכתב האישום, עובר ליום 15.8.2019, במהלך תקופה שאורכה אינו ידוע למדינה, הסליק העורר בביתו שבמחנה הפליטים שעפאט בירושלים 181 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין, אשר חולק ל-276 מנות סם.

3.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, לרבות זיהוי טביעות אצבע של העורר על עטיפות שקיקי הסם; הודאת העורר בהחזקת השקית בביתו; חוות דעת מומחה המזהה את הסם כסם מסוג הרואין; ועוד. כמו כן נטען, כי כנגד העורר קמה עילת מעצר – זאת, בין היתר מפאת חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) ל חוק המעצרים .

4.

בדיון שהתקיים ביום 4.9.2019 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגדו, ובית המשפט המחוזי (השופטת

ד' כהן-לקח ) הורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו. מאוחר יותר, בהחלטתו מיום 18.11.2019, הורה בית המשפט (השופט

מ' כדורי ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בהתבססו, בין היתר, על תסקיר המעצר השלילי שהוגש בעניינו של העורר ביום 11.11.2019. בית המשפט הוסיף וציין בהחלטתו את נימוקיו של שירות המבחן, וביניהם: חומרת המעשים המיוחסים לעורר; קושי בהתייחסות לדפוסים ולהעמקה בבחינת מוקדי סיכון במצבו; קיומם של קשרים שוליים; העדר חלופת מעצר הולמת המרוחקת מבית משפחתו; והעדר מפקחים מתאימים. אולם, כדי לבדוק את כלל חלופות המעצר הפוטנציאליות, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר משלים בעניינו של העורר. בתסקיר המשלים מיום 15.12.2019 בחן שירות המבחן מפקחות נוספות אשר הוצעו מטעמו של העורר, אולם לא מצאן מתאימות לתפקיד; לפיכך, סיכם שירות המבחן את תסקירו בציינו כי אין ביכולתו להמליץ על שחרור העורר מבית המעצר.

5.

ביום 25.3.2020 פנה העורר לבית משפט קמא בבקשה לקיים עיון חוזר במעצרו עד תום הליכים. לטענתו, הבקשה לעיון חוזר הוגשה על רקע מצב החירום הלאומי והחשש שבעקבותיו ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 29.4.2020 לא תתקיים. בבקשתו זו הציע העורר חלופת מעצר אחרת, תחת איזוק אלקטרוני ומפקחים אחרים, בבית סבתו בעיר יפו. ביום 30.3.2020 דחה בית המשפט את בקשת העורר בהתבסס על המלצותיו של שירות המבחן אשר הצביע בתסקיריו על קשיים הן בהתנהלות המשיב והן בחלופות המעצר שהוצעו. באשר לחלופה העדכנית, בית המשפט התרשם כי אין מדובר בחלופה הולמת, שכן המפקח המוצע אינו עובד ואין לו הכנסה, כך שחתימתו על ערבות תהא חסרת משמעות. עוד הוסיף בית המשפט כי נכונותו של אותו אדם לפיקוח ארוך טווח הייתה מסויגת, ואף התייחסותו לעבירה מושא האישום ולמסוכנות הנובעת ממנה עוררה קושי. בהתייחס לקיומו של מצב חירום, קבע בית משפט קמא כי אין בכך כדי לשנות את נקודת האיזון ביחס לעורר.

מכאן הערר שלפניי.

6.

העורר טוען כי בהחלטה קמא נפלה שגגה. לדבריו, לנוכח גילו הצעיר, העדר עבר פלילי והצהרתו כי איננו מכור לצריכת סמים, מן הדין היה למצוא עבורו חלופה למעצר בכלא. כמו כן טוען העורר, כי בית משפט קמא שגה בהחליטו לאמץ את התרשמותו של שירות המבחן לפיה הוא ממעיט במשמעותו של ביצוע העבירה המיוחסת לו.

7.

עוד טוען העורר כי מכיוון שלכאורה קיבל את הסם בעבור אדם אחר, לא נשקפת ממנו מסוכנות הקשורה לסחר בסמים ולהישנות העבירה מושא כתב האישום. באשר למצב החירום השורר במדינה – לטענת העורר, בית משפט קמא טעה בקובעו שמצב כאמור איננו משנה את נקודת האיזון בין מטרות המעצר לבין זכותו לחירות כנאשם שנהנה מחזקת החפות. בהקשר זה, מוסיף העורר ומציין כי ישיבת ההוכחות שנקבעה במשפטו צפויה להתבטל בשל מעברם של בתי המשפט לעבודה במתכונת החירום. העורר צופה אפוא כי הוא עלול לסבול מעינוי דין חמור בעודו עצור מאחורי סורג ובריח – תוצאה שלטענתו חובה עלינו למנוע.

8.

עוד טוען העורר, כי היה על בית משפט קמא לראיין את כל המפקחים שהוצעו מטעמו כדי לקבל תמונה כוללת לגבי מערך הפיקוח המוצע, ולא להסתפק במפקח אחד. באשר למפקח אשר רואיין, טוען העורר כי לא היה זה נכון להניח לגביו כי אין ביכולתו לעמוד מאחורי הערבות הנדרשת בשל היותו מובטל, מאחר שמדובר בבעל ממון.

9.

המדינה, מנגד, סומכת את ידה על ההחלטה קמא ועל נימוקיה.

10.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אלו שבכתובים ואלו שנטענו בעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

11.

הלכה היא עמנו כי בעבירות של סחר בסמים מסוכנים ובעבירות שנלוות אליהן, דוגמת אלו של החזקת סם שלא לצריכה עצמית "הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים, ואילו מעצר באיזוק אלקטרוני או שחרור לחלופת מעצר ייתכנו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן [...]; על פי רוב, כאשר גילו של הנאשם צעיר, עברו הפלילי נקי ומעורבותו בעבירות היא מצומצמת בלבד" (ראו בש"פ 6735/19 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (16.10.2019); וכן בש"פ 8667/18 מדינת ישראל נ' מיעראי (7.12.2018), פסקאות 10-8 והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין מיעראי ). בהתבסס על הלכה זו, טוען העורר כי מקרהו הוא אותו מקרה חריג אשר מצדיק את שחרורו לחלופת מעצר או, למצער, את העברתו למעצר בתנאים של איזוק אלקטרוני מחוץ לכלא – ולא היא. החריג שבו עסקינן, כשמו כן הוא, מטיל על העורר את נטל השכנוע: העורר חוסה בצילה של חזקת המסוכנות המעוגנת בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) ל חוק המעצרים , ועל כן הוא זה שנדרש לשכנע את שירות המבחן ואת בית המשפט כי מן הדין לשחררו מבית המעצר (ראו, למשל: בבש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2020), פסקאות 19-18 והאסמכתאות הנזכרות שם; וכן בש"פ 1230/20, 1232/20 פלונים נ' מדינת ישראל (3.3.2020), פסקאות 10-9 (להלן: עניין פלונים )).

12.

העורר לא הרים את הנטל. לנוכח עמדתו השלילית של שירות המבחן בנוגע לאפשרות שחרורו מן המעצר, אין בידי להפעיל לטובתו את החריג (ראו והשוו: עניין פלונים , פיסקה 10). באשר למפקחים שהוצעו מטעם העורר ואשר כללו את אביו, ברצוני לחזור על אשר כבר אמרתי "על הפרקטיקה של מינוי הורה הנאשם כמפקח במסגרת מעצרו בפיקוח אלקטרוני", שכן "יש לי ספקות לגבי פרקטיקה זו ככל שמדובר בעבירות סמים ובעבירות חמורות אחרות שאינן מוחרגות מן הכלל הפוסל את ההורה מלשמש עד נגד ילדו במשפט פלילי (ראו סעיפים 4 ו-5 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). מינוי מפקח שלא יוכל להעיד נגד הנאשם במקרה שהלה יבצע עבירה בהיותו נתון בפיקוחו איננו דבר רצוי." (ראו עניין מיעראי , פסקה 13; וכן בש"פ 1248/20 איפרח נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (4.3.2020)). באומרי שפרקטיקה זו איננה רצויה, אינני שולל אותה לחלוטין: בהחלט ייתכנו מקרים חריגים שבהם לא יהא מנוס ממינויו של הורהו או של ילדו של הנאשם למפקח עליו חרף היותו פסול לעדות, אולם מכך רצוי להימנע. כאשר הנטל להציע חלופה הולמת למעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח מוטל עליו, יתכבד הנאשם וימצא עבור עצמו מפקחים בטוחים ככל שניתן מכלל אלו שיוכלו להעיד נגדו בשעת הצורך; ואין סיבה שבית המשפט ימנה פסול-עדות למפקח כדי לעזור לנאשם אשר יכול היה להציע מפקחים בטוחים יותר.

13.

באשר למצב החירום שלתוכו נקלענו עקב התפשטותו של נגיף הקורונה, כפי שנאמר בבג"ץ 2234/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' השר לביטחון פנים (6.4.2020):

"כבר בתחילת פברואר השנה, שירות בתי הסוהר נערך למצב וגיבש הנחיות וכללים סדורים ומפורטים, שאותם הוא מיישם בפועל. זאת, תוך התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות. כמו כן, נערכו תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה) בנושאים שונים הרלוונטיים לקבוצת האסירים והעצורים, לרבות לעניין דיונים בבית המשפט. עולה כי הוקדשו מחשבה והקפדה גם יחד.

התוצאות הן שעד כה אין אסיר שאובחן כחולה בקורונה. ישנו עצור אחד מהימים האחרונים שאובחן כחולה בקורונה והוא מאושפז בבית החולים. יתר על כן, שירות בתי הסוהר הודיע על נכונותו לבדוק את המצב בשטח מחדש, כיאה לעניין שהוא דינמי, ועולה כי כך הוא אכן פועל."

לאור האמור, סכנת ההידבקות בנגיף הקורונה בין כותלי הכלא תהווה טעם לשחרור הנאשם לחלופת מעצר או למעברו למעצר באיזוק אלקטרוני מחוץ לכלא באחד המקרים הבאים:

א.מקרה של נאשם שנמצא בסיכון מוגבר להידבקות בקורונה ולהתפתחותה של מחלה קשה מפאת גילו או מצבו הבריאותי;

ב.מקרים בהם קיים ספק ממשי לגבי עצם הצורך לעצור את הנאשם בבית המעצר עד לתום משפטו. במקרים כאלה ממילא קיימת חובה לצמצם את הפגיעה בחירותו של הנאשם, בעודו זכאי לחזקת החפות, עד כמה שניתן: ראו סעיף 1(ב) לחוק המעצרים.

ברי הוא, כי מקרהו של העורר אינו משתייך לקבוצות מקרים אלה.

14.

באשר לתחזית העורר כי הוא עלול לסבול מעינוי דין חמור, תחזית קודרת זו טרם החלה להתממש, ועל כן אין סיבה להידרש לה בעת הזאת. מובן מאליו הוא, כי

בהתקיים שינוי מהותי בנסיבות, לרבות אלו אשר קשורות להתפשטות הקורונה בבתי הכלא, יוכל העורר לבקש מבית משפט קמא לעיין מחדש במעצרו ובתנאיו, כאמור בסעיף 52(א) לחוק המעצרים.

15.

הערר נדחה אפוא.