בש"א 2515/97 קוצר בתיה נ. פליגמן יפה

על-פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-, יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין (ראה: בש"א 205/88 (רע"א 421/87) חברה בלו סקיי קראוון בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מב(2) 841; בש"פ 544/88 א. חזקי ואח' נגד א. פנחסי ואח' פ"ד מב(3) 795).

בבקשה שבפני להארכת המועד נטען, כי הזמנה לשימוע פסק הדין בתיק ע"א 2525/93 שנמסרה בטלפון למזכירה בשם נטלי ממשרד עו"ד סוכובולסקי המנוח לא הגיעה לידיעת עורך הדין המסוים אשר טיפל בתיק, ולפיכך לא הופיע מי מבאי-כוחה של המבקשת לשימוע פסק הדין. פסק הדין הומצא לידי עו"ד בסון, אחד מבאי-כוחה של המבקשת, באמצעות הדואר, בתאריך 2.4.97. באת-כוחה הנוכחית של המבקשת סברה, כי יש להגיש את העתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר יום מן המועד שבו נתקבל פסק הדין בידי בא-כח המבקשת באותה עת, ומכאן הבקשה להארכת מועד שבפני.

אני מחליטה לדחות את הבקשה. קיימים מספר טעמים שעל יסוד כל אחד מהם ניתן לדחות את הבקשה, וכמובן, יש בהצטברותם של הטעמים כדי להוסיף. ראשית , לא הובאה כל ראיה לכך שארעה תקלה במסירת ההודעה על שימוע פסק הדין לבאי-כוחה של המבקשת. לבקשה לא צורף תצהירה של הפקידה נטלי, אשר יכולה היתה לומר למי מעורכי הדין מסרה את ההודעה. העובדה שעו"ד בסון לא קיבל את ההודעה אודות תאריך השימוע אינה מעלה ואינה מורידה, שכן המבקשת היתה מיוצגת על ידי עורכי דין רבים. עובר לשימוע פסק הדין לא הוגשה כל הודעה על שינוי הייצוג או שינוי במען למסירת כתבי בי דין, וגם באת-כוחה הנוכחית של המבקשת אינה טוענת כי עניינה של המבקשת הופקד בידי עורך דין מסוים מבין רשימת באי-כוחה. נהפוך הוא, נטען כי בעת חלוקת התיקים עם התפלגות משרד עו"ד סוכובולסקי ז"ל לא יוחד הטיפול בתיק זה למשרד פלוני. שנית , גם אם אניח כי ארעה תקלה במסירת ההודעה על שימוע פסק הדין בתאריך 26.3.97, היה סיפק בידי באת-כוח המבקשת להגיש את העתירה לדיון נוסף במועד.

הטעם לכך הוא, שפסק הדין הומצא לידי עו"ד בסון בתאריך 2.4.97. בתאריך זה טרם חלף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. על פסק הדין נרשם תאריך נתינתו, וניתן היה לפעול להגשת העתירה לדיון נוסף או לפחות בקשה להארכת מועד בתוך התקופה, על אתר. שלישית , מתברר כי הטעם לאיחור בהגשת העתירה לדיון נוסף בע"א 2525/93 נובע מטעותה של באת-כוח המבקשת, אשר סברה ככל הנראה כי יש למנות את המועדים להגשת העתירה מיום המצאת פסק הדין, ולא היא. על-פי לשון התקנות הנ"ל המועד נמנה מיום מתן פסק הדין. טעות של בעל דין או של בא-כוחו באשר להוראות הדין ולמנין המועדים אינה יכולה להועיל, והיא אינה מהווה בדרך כלל טעם מיוחד להארכת מועד שהוחמץ (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נגד ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ו23- אח', פ"ד מח(4) 872). איני רואה עילה לסטות מן הכלל האמור במיקרה זה.

סיכומם של דברים, יש לדחות את הבקשה ולהעדיף את האינטרס של המשיבים המבקשים לשים קץ להליכים המשפטיים בין הצדדים (השווה: בש"א 5720/95 עזרא יעקבי ואח' נגד אסתר יעקבי - תק(על) כרך 96(1), בעמ' 364). כפי שהערתי בעת הדיון, ספק רב בעיני אם הבקשה עומדת במבחנים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשת תשלם למשיבים הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 1,000 ש"ח.