בש"פ 2615/21 שמואל אלחנן זיידמן נ. רשות המיסים

1.

לפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), להעברת הדיון בת"פ 19533-11-18 מבית משפט השלום ראשון לציון לבית משפט השלום ירושלים.

2.

המבקש טוען כי הוא מתגורר בירושלים וכי מעדיף שהמשפט יתקיים בתחום שיפוט זה.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מבקשת המבקש עולה כי המבקש כופר במיוחס לו בכתב האישום וכי הוא עותר להעברת הדיון לבית משפט בו סבור כי סיכוייו טובים יותר.

4.

סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם". הווה אומר: התביעה זכאית להגיש את כתב האישום לבית משפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה המיוחסת לנאשם. כלל זה מהווה נקודת המוצא לדיון בבקשת ההעברה, שכן הוא מקים חזקה כי בית המשפט המוסמך שאליו הגישה התביעה את כתב האישום הוא הפורום הנכון לניהול המשפט מבחינת כל הנוגעים בדבר: הנאשם, התביעה והעדים. ואכן, ניהול המשפט בסמוך למקום ביצוע העבירה מקל לרוב על ניהול פרשת ההוכחות (ראו בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי , פ"ד נט(4) 229 (2005)). חזקה זו, כמובן, איננה חלוטה, שכן סעיף 78 לחוק בתי המשפט מסמיכנו להעביר את מקום ההתדיינות מבית משפט אחד למשנהו במקרים מיוחדים (ראו בש"פ 1379/15

יהודאי נ' עירית ירושלים (23.3.2015)). בהפעילנו סמכות זו, שוקלים אנו בראש ובראשונה את מאזן הנוחות של בעלי הדין והעדים. נטל השכנוע הרובץ על מבקש ההעברה אינו קל: כדי להרימו, על מבקש ההעברה לשכנענו כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת העברת מקום הדיון (ראו בש"פ 1116/04 ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל (8.2.2004); בש"פ 1085/11 ספר נ' מדינת ישראל (22.2.2011) (להלן: בש"פ 1085/11 )).

5.

סבורני כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו. הלכה היא עמנו כי העברת מקום דיון ללא הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו בש"פ 1085/11; בש"פ 1950/17

בן שושן נ' מדינת ישראל (14.3.2017)).

6.

המקרה דכאן איננו נמנה עם מקרים כאלה, ועל כן הבקשה נדחית.