בש"פ 262/11 עטייה אלהרייף נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום מתוקן שהוגש נגד העוררים לבית משפט השלום בירושלים מייחס להם עבירה של סחר בסם מסוכן. על-פי הנטען בכתב האישום, בתחילת נובמבר 2010 מכרו השניים סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 11.53 ק"ג למאיר מזרחי, קובי כהן ואבירם בן ציון (להלן: מאיר, קובי ואבירם בהתאמה , או ביחד: הרוכשים ). לפי הנטען, עסקת המכירה תואמה בשיחת טלפון בין מאיר לבין העורר 2 ומסירת הסם בפועל בוצעה על-ידי העורר 1. יצוין, כי במקביל להגשת כתב האישום האמור, הוגש כתב אישום גם נגד הרוכשים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העוררים עתרה המדינה לעצור אותם עד לתום ההליכים נגדם. בהסכמת הצדדים ערך שירות המבחן תסקיר בעניינם של השניים. בתסקיר שהוגש בעניינו של העורר 1 שלל שירות המבחן שימוש בסמים וציין כי לחובתו של עורר זה הרשעה אחת בגין עבירות רכוש, אשר נעברה בגיל צעיר. שירות המבחן התרשם כי העורר 1 מתקשה לכלכל את מעשיו מראש ולהפעיל שיקול דעת מתאים; אך קיים אצלו פוטנציאל לניהול אורח חיים תקין. עוד התרשם שירות המבחן מהמצוקה בה נתון העורר 1 בשל מעצרו וציין כי להתרשמותו, המעצר חידד עבור העורר 1 את המשמעות של מעורבותו בפלילים. לאחר כל אלה קבע שירות המבחן כי המסוכנות הנשקפת מן העורר 1 היא ברמה בינונית והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו, תחת פיקוח אביו, אמו החורגת וידיד המשפחה. בתסקיר שהוגש בעניינו של העורר 2 צוין, כי אין לו עבר פלילי וכי הוא ביטא מצוקה קשה בשל מעצרו ובשל כך שהוא נתון במעצר שעה שאשתו הרה. שירות המבחן התרשם, כי העורר 2 מנהל אורח חיים תקין בדרך כלל וכי לא קיימים אצלו דפוסי התנהגות עבריינים; אולם בתנאים מסוימים הוא עלול להתנהג בצורה בעייתית ובלתי שקולה. נוכח כך קבע שירות המבחן כי מן העורר 2 נשקפת מסוכנות בינונית והמליץ על שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר בביתו בפיקוח אשתו, דודו ואחיו.

3.

בית משפט השלום (כב' השופט א' רובין ) הורה על שחרורם של העוררים לחלופות המעצר שהומלצו על-ידי שירות המבחן, בתוספת ערבויות צד ג' והפקדה כספית. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי נטיית ליבו הראשונית הייתה שלא לשחרר את העוררים לחלופה. זאת, נוכח ההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ונוכח כמות הסם שנתפסה אצלם, המלמדת, לכאורה על מעורבות משמעותית בעולם הסחר בסמים ועל רמת המסוכנות הנשקפת מהם. יחד עם זאת, נוכח המלצותיו של שירות המבחן, נוכח כך שאבירם

- שבינו לבין העוררים אין הבדלים של ממש אף שהוא קנה את הסם והעוררים מכרו לו אותו - שוחרר למעצר בית מלא בלא שהוגש על החלטה זו ערר על-ידי המדינה ובהתחשב בעקרון בדבר שוויון בין נאשמים – סבר בית המשפט כי יש להורות גם על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר.

4.

ערר שהגישה המדינה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט ) קבע, כי בנסיבות העניין אין מקום לאמץ את המלצתו של שירות המבחן לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. זאת, נוכח המסוכנות הנשקפת מהם; היקפי הסם המשמעותיים בהם מדובר; עברו הפלילי של העורר 1; וכן העובדה ששחרור לחלופה בעבירות של סחר בסמים עשוי להתגלות כבלתי יעיל נוכח היכולת להמשיך בסחר גם מבין כותלי הבית. בהקשר זה הדגיש בית המשפט, כי חלקו של העורר 2 בפרשה התמצה בפעילות אותה ניתן לבצע מן הבית. בית המשפט הוסיף וציין, כי עקרון השוויון בין נאשמים אינו שיקול יחיד, אלא רק אחד ממכלול השיקולים הרלוונטיים הנשקלים לעניין חלופת המעצר; וכי אף לגופם של דברים, בין העוררים לאבירם קיימים הבדלים המצדיקים יחס שונה. בהקשר האחרון צוין, כי העורר 2 הוא שתיאם את מכירת הסם עם הרוכשים וקיים מספר שיחות טלפון עם מאיר וקובי לצורך כך. לעומת זאת, חלקו של אבירם בפרשה – כעולה מכתב האישום שהוגש נגדו ומהחלטת בית משפט השלום בעניין שחרורו לחלופה – היה משני לעומת הנאשמים האחרים והתמצה בנהיגה ברכב והובלת הסם. על רקע זה קבע בית המשפט, כי חלקו של העורר 2 בפרשה היה משמעותי בהרבה מחלקו של אבירם. באשר לעורר 1 צוין כי בדומה לאבירם, אף לו מיוחסת הובלת הסם. אולם, נוכח כך שבתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו צוין כי את המעשים המיוחסים לו ביצע בעודו ממתין לגזר דין בעבירת רכוש בגינה הורשע בבית המשפט לנוער קשה ליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופה. עוד צוין, כי התסקירים בעניינם של העוררים ייחסו להם מסוכנות בינונית, בעוד שלאבירם לא יוחסה מסוכנות כזו בשלב שבו הוחלט על שחרורו לחלופה. נוכח כל האמור קבע בית המשפט כי בין העוררים לאבירם קיימים הבדלים של ממש, ומשכך, ההחלטה לעצור את העוררים – שעה שאבירם שוחרר לחלופה – איננה מפרה את עקרון השוויון בין נאשמים.

5.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוענים העוררים כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטה לשחררם לחלופת מעצר. לדידם, האבחנה שערך בית המשפט המחוזי בינם לבין אבירם היתה מלאכותית, והיא עולה כדי אפליה. בהקשר זה נטען, כי תפקידם כמוכרים איננו שונה כהוא-זה מתפקידם של הרוכשים, בעיקר נוכח כמות הסם שבה מדובר; וכי כתב האישום בעניינם של הרוכשים מגלה כי חלקו של אבירם בפרשה לא היה משני או שולי. עוד טוענים העוררים, כי עברו פלילי של אבירם משמעותי יותר מזה שלהם, וכולל הרשעה קודמת בעברות של הפרעה לשוטר, איומים והעלבת עובד ציבור בהן הורשע בהיותו בגיר. זאת, שעה שעברו של העורר 2 נקי ושעה שההליך שנפתח נגד העורר 1 בגין עבירת רכוש שביצע בהיותו נער – טרם הסתיים. בהמשך נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שתנאי שחרורם של העוררים היו מחמירים מתנאי השחרור שנקבעו לאבירם; ולהשקפתם, אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי בינם לבין אבירם קיים שוני, הרי שההבדלים בין תנאי השחרור נותנים מענה לשוני זה. עוד מציינים העוררים כי הם עצורים מזה חודשיים וההליך בעניינם נמצא בראשיתו; ומפנים להחלטות של בית משפט זה במסגרתן שוחררו לחלופת מעצר נאשמים בעבירות של סחר בסמים.

6.

המדינה טוענת מצידה כי חלקם של העוררים בפרשה אינו זהה לחלקו של אבירם ועל כן אין כל פגם בהבחנה ביניהם. המדינה מציינת, כי העורר 2 נטל חלק מרכזי בעריכת העסקה המדוברת; שכן לפי המיוחס לו, הוא ניהל את אירוע המכירה, סיפק את הסמים ותיאם את מכירתם. באשר לעורר 1, הרי שמלבד הובלת הסם הוא נטל חלק אקטיבי בביצוע העסקה בפועל, בהעברת הסם ובקיום שיחות עם הרוכשים לשם כך, ולא ניתן לקבל את הטענה כי הוא לא היה מודע למהות העסקה והיקפה. לעמדתה של המשיבה, חלקו של אבירם בפרשה היה שונה ושולי יחסית הן ביחס לחלקם של הרוכשים האחרים - מאיר תיאם את העסקה וקובי הוא שלוחו - הן ביחס לעוררים. המשיבה מוסיפה ומדגישה, כי עמדתה

באשר לכלל המעורבים בפרשה הייתה כי יש לעצור אותם עד תום ההליכים. עוד מציינת המדינה כי אף אם מדובר בעבירת סמים ראשונה יש להתייחס להיקף הסם שנמכר ולאופן ההתארגנות של העוררים. אלה מעידים, לטענתה, על מסוכנות רבה הנשקפת מהם ועל היותם חוליה מרכזית בשרשרת הסם ולפיכך, אין בחלופת המעצר לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם.

7.

דין הערר להידחות. לעוררים מיוחסת, כאמור, עבירה של סחר בסמים. עבירה זו מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף (א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996; וכפי שנפסק לא אחת, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה להפיג מסוכנות זו בדרך של חלופת מעצר. זאת, הן משום שמדובר במסוכנות ברף גבוה, שיש לה השפעה על הציבור כולו הן נוכח החשש כי הסחר יימשך מבית כותלי ביתו של הנאשם עת הוא נתון בחלופת מעצר (ראו בש"פ: 5570/03 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.03); בש"פ 6463/09 איליה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.8.09); בש"פ 8431/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.10)). בית המשפט המחוזי סבר כי בעניינם של העוררים לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את שחרורם לחלופה; וכי הותרתם במעצר איננה מפרה את עקרון השוויון בין נאשמים. לא מצאתי כי החלטה זו מקימה עילה להתערבותו של בית משפט זה.

8.

בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין. כך, עמד בית המשפט על היקפה של העסקה בה מדובר ואכן, יש בהיקף זה להעיד על גישה של העוררים לכמויות סם בלתי מבוטלות ועל מיקומם במערך הפצת הסם (והשוו: בש"פ 5979/02 קבסה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.7.02)). למותר לציין, כי היקפי הסחר בהם מדובר מקימים מסוכנות סטטוטורית ברף גבוה ואין בעובדה כי לא הורשעו בעבירות סמים קודמות כדי להפחית ממסוכנות זו (והשוו: בש"פ 11439/04 אלקויד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.12.04); בש"פ 5377/00 אסרף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 9.8.00)). בית המשפט הוסיף ועמד על תפקידם על העוררים בפרשה כפי שהוא מתואר בכתב האישום בעניינם. לא ניתן לומר כי תפקידם היה תפקיד שולי אשר עשוי להצדיק שחרורם לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 5120/05 מדינת ישראל נ' חדאד

(לא פורסם, 22.6.05)). כמו-כן, לפי התמונה שעולה מתסקירי שירות המבחן, נראה כי מעורבותם הלכאורית של העוררים בעבירות הסחר נבעה ממניעים כלכליים וכי רמת המסוכנות הנשקפת מהם היא בינונית. בית המשפט גם נתן דעתו על המלצתו של שירות המבחן בדבר שחרורם של העוררים לחלופה אולם נוכח מכלול הנתונים הגיע למסקנה כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותם. מסקנה זו מקובלת עלי, בעיקר משום שבנסיבות המקרה שלפנינו, תיאום העסקה נעשה "בשלט רחוק", באמצעות הטלפון, ואין זה מן הנמנע כי העוררים יוכלו להמשיך בפעילות הסחר גם אם ישהו במעצר בית ותחת פיקוח.

9.

אוסיף ואומר כי אינני סבור כי ההחלטה להותיר את העוררים במעצר מאחורי סורג ובריח ולא לשחררם לחלופה פוגעת בעקרון השוויון בין הנאשמים. ראשית אומר, כי עקרון השוויון הוא אמנם עקרון מרכזי הן ככלל, הן במסגרת החלטות בנושאי מעצרים אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי, הוא איננו ניצב לבדו, ויש לשקללו עם נתונים אחרים שהם רלוונטיים לשאלת המעצר (ראו, למשל, בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6)753, 764-764 (2003)). מכל מקום, בסוגיה זו מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי בין העוררים לאבירם קיימים הבדלים המצדיקים אבחנה ביניהם. שוני זה התבטא הן בחלקם השונה בפרשה, הן במסוכנות עליה הצביע שירות המבחן. בנסיבות אלה, אינני סבור כי שחרורו של אבירם לחלופת מעצר מחייב אף את שחרורם של העוררים.

נוכח כל האמור, הערר נדחה.

נ יתנה היום, י"ד בשבט התשע"א (19.1.11).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11002620_M01.doc

נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il