בש"פ 2630/97 מדינת ישראל נ. אבו-חג'ג' סמיר

1.נגד שבעת המשיבים הוגש כתב אישום בת"פ 136/96 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו הואשמו בסחר בסם מסוכן מסוג הירואין.

על פי הנטען בכתב האישום, הפעילו הנאשמים במבנה בלוד בית עסק לממכר סמים, ובתקופה שבין סוף שנת 95' ועד למעצרם באפריל 96' מכרו עשרות פעמים ביום, לקונים שונים, סם מסוג הירואין בכמויות שונות.

עוד עולה מכתב האישום, כי המכירה של הסם התנהלה ממבנה מוגן מוקף בחומה ובתיל דוקרני, נעול בשער ברזל ובדלת ברזל, שבסמוך לה הותקן חריץ בקיר החומה, שמכונה בכתב האישום "כספומט", אשר דרכו הוכנס הכסף ונמסר הסם, באופן שהקונים לא יראו את המוכרים. בתוך המבנה הותקן מתקן להשמדת הסם למקרה של חיפוש משטרתי במקום.

הנאשמים נחשפו לאחר פעולות חקירה מאומצות ותצפיות משטרתיות מחוץ למבנה ובתוכו, לאחר שהותקן במקום על ידי המשטרה מכשיר וידיאו.

לאחר הגשת כתב האישום הורה השופט בייזר על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, לאחר שנחה דעתו כי בידי התביעה "ראיות לכאורה" נגד כל המשיבים, כי בהתחשב באופייה של העבירה מדובר באנשים מסוכנים שקיים חשש שיחזרו לסורם אם ישוחררו וכי כולם, יהיה אשר יהיה מעמדם ההיררכי בקרב החבורה שעסקה במכירת הסם, הם חלק ממערכת הפצת הסם אותה יש לשבש.

חלפה שנה מאז נעצרו המשיבים ומשפטם טרם הסתיים, ולפני מונחת בקשתה של המדינה להארכת המעצר.

2.בבקשה להארכת המעצר פרטה המדינה את כל הפרטים הקשורים באופן ניהול התיק מהם עולה כי התקיימו בתיק תשע ישיבות הוכחות. נשמעו 33 עדים ונותרו עוד 28 עדים - אנשי משטרה, 9 קונים של סמים ועדים טכניים. נקבעו חמישה מועדים נוספים עד ליום הראשון של הפגרה. לטענת באת כח המדינה התיק מתנהל בכבדות בשל הצורך לתאם את מועדי הישיבות עם יומנם העמוס של הסניגורים. לטענתה, התקשה בית המשפט לקבוע מועדי שמיעה להמשך המשפט, מכיוון שעשרים תאריכים שונים שהציע לסניגורים לא היו נוחים להם.

עוד טענה באת כוח המדינה כי אופן ניהול המשפט בידי הסניגורים תורם להתמשכותו ואף הפנתה להחלטות בית המשפט שהעיר ביחס לניהול ההגנה באופן האמור.

בהחלטת השופט של בית המשפט המחוזי מיום 2.4.97, נאמר לגבי אחת מבקשות הסניגוריה:

"הבקשה שלפני היא עוד אחת בשרשרת של בקשות ומהלכים שמבקשת להשהות ולהקשות על בירור המשפט".

לטענת באת כוח המדינה בכל תקופת ניהול המשפט שבה וביקשה כי ייקבעו תאריכים נוספים לשמיעה, בית המשפט היה מוכן לשמוע את התיק בשעות אחר הצהרים, במועדים מיוחדים ובפגרה, אך נתקל בסרוב הסניגוריה. מכיוון שבעת הארכת מעצר מעבר לשנה, יש לתת משקל לאופן ניהול המשפט, טענה לפני התובעת כי יש לתת משקל מכריע לכך שמקורו של העיכוב בניהול ההליכים נעוץ בהגנה מטעם המשיבים.

עוד טענה באת כוח המדינה, כי נוכח היקף מכירות הסמים שניהלו וקיימו המשיבים, יש סיכון ממשי בשחרורם בשלב זה של ההליכים. היא הוסיפה כי לא חל "כרסום" בראיות התביעה, ולא חל שינוי בהיקף המעשים המיוחסים למשיבים, הגם שהלך לעולמו עד תביעה מרכזי בפרשה.

באי כוחם המלומדים של המשיבים טענו בפני בהרחבה רבה וביקשו לדחות מכל וכל את האשם שתולה בהם התביעה להתמשכות ההליכים. הסניגורים עמדו על המורכבות הנובעת מניהול תיק שבו מופיעים ארבעה סניגורים עמוסים, כאשר יש צורך בתיאום ההליכים עם שישה יומנים.

לטענתם, נבעה התמשכות ההליכים מאילוצים הנובעים מעבודתם, ואין מרשיהם צריכים לשאת בתוצאות.

עו"ד מרוז בטיעוניו אישר כי נוכח המאמץ הנדרש מסניגור המייצג נאשמים בתיקים כבדים בשעות הבוקר לא ניתן לנהל את הגנת הנאשמים בשעות אחר הצהרים, וכי זקוקים הם גם לפגרה למנוחתם.

עוד עמדו הסניגורים על כך שהארכת מעצר מעבר לשנה ראויה היא רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, וכי מגמה זו מוצאת ביטוי עתה עם חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), אשר העמיד את תקופות המעצר עד לתום ההליכים בפני ביקורת שיפוטית לאחר תקופה קצרה יותר. עוד טען, כי עבירה של סחר בסמים, על אף חומרתה, איננה מהעבירות הנכללות בגדר אותם מקרים יוצאי דופן. בא-כוח המשיב 1, עו"ד קדרי, טען עוד ל"כרסום" בראיות התביעה וכנגד הטענה כי מרשו עמד בראש מערכת הפצת הסם של המשיבים. עו"ד זילברשטיין מצידו הרחיב טיעוניו ביחס למעמדם "הנחות" של מרשיו על פי גירסת התביעה עצמה.

3.בחנתי את טיעוניהם של הסניגורים המלומדים תוך מתן מלוא המשקל לטענתם המרכזית בדבר הסיבות לאופן ניהול משפטם של המשיבים, אך לא שוכנעתי כי המסקנה המתבקשת בנסיבות הענין הוא שחרור מרשיהם.

בשורה ארוכה של החלטות התייחס בית משפט זה לסוגיה הכבדה של התמשכות משפטים כשנאשמים נתונים במעצר. כפי שנאמר באותן החלטות, יש משקל רב לסיבות להתמשכות המשפט כאשר דנים בשאלה אם יש להאריך את מעצרו של נאשם הנתון במעצר למעלה משנה. כפי שציין חברי השופט זמיר בהחלטתו בבש"פ 4039/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית ואח' (טרם פורסם):

"אין זה מדוייק לומר כי הלכה היא שהתמשכות המשפט מעבר לשנה צריכה להוביל לשחרור הנאשם מן המעצר, אלא אם יש יסוד לומר כי התמשכות המשפט נגרמה על ידי מעשה מכוון של הנאשם או בא כוחו. אין טעם לומר כך, כיוון שלא פעם התמשכות המשפט נובעת ממורכבות המשפט, בלי שקיימת כוונה, מצד זה או מצד זה, לעכב את ניהול המשפט. לא פעם המשפט מתמשך בגלל מעשים של הנאשם או בא כוחו, בלי שיש פגם או טעם לפגם במעשים, ובלי שניתן לומר כי המעשים מכוונים לעכב את מהלך המשפט".

גם במצב כזה, בו מתמשך המשפט בגלל אילוצים אובייקטיבים, אין די במורכבות המשפט ובקשיים בניהולו כדי להוות שיקול יחיד או מכריע לשחרורם של נאשמים ממעצר.

מוכנה אני להניח כי צודקים הסניגורים בטענתם, כי לא נקטו באמצעי השהייה מכוונים אשר גרמו להתמשכות המשפט, וכי רק מורכבותו של המשפט והעומס המוטל עליהם הם שגרמו לקשיים בקביעת מועדים תכופים יותר לניהול משפטם של המשיבים.

אולם, כפי שכבר אמרנו לא אחת, התמשכות המשפט והמועד הצפוי לסיומו הם רק חלק מהשיקולים שיש להביא בגדר השיקולים להארכת מעצרם של נאשמים. מנגד עומדת הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר ממעצר. סכנה זו אורבת לא רק מנאשמים המואשמים בעבירות של רצח ואלימות קשה, אלא גם בעבירות חמורות ומסוכנות אחרות. בגדר עבירות כאלה כלל בית משפט זה את העבירה של סחר בסמים מסוכנים שפגיעתה בציבור והסכנה הנשקפת ממנה חמורה לא פחות מאותן עבירות אלימות (ראו בש"פ 4039/95 הנזכר).

אמנם לא בכל מקרה של אישום בסחר בסם מסוכן, יוארך מעצרו של הנאשם מעבר לשנה, אולם כאשר מדובר באותם מקרים בהם עבירות הסמים הן יוצאות דופן בחומרתן בשל כמות הסם שנסחרה, היקף הסחר ונסיבות ביצוע העבירה, הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה משחרורו של נאשם ממעצר היא רבה, ובית המשפט יתן משקל רב לסיכון זה לצורך הכרעה בשאלת הארכת המעצר (ראו בש"פ 4639/95 הנזכר; ראו גם בש"פ 3743/95 מדינת ישראל נ' אוסידון (טרם פורסם); בש"פ 1344/93 מדינת ישראל נ' תובא ואח' (טרם פורסם); בש"פ 2207/92 מדינת ישראל נ' כהן

(טרם פורסם); בש"פ 335/92 מדינת ישראל נ' חיר (טרם פורסם); בש"פ 2569/97 מדינת ישראל נ' אוחנונה (טרם פורסם)).

העבירות המיוחסות למשיבים שלפני ונסיבות ביצוען נמנות על אותן עבירות חמורות ויוצאות הדופן. המשיבים ניהלו וקיימו עסק רב היקף של מכירת סם מסוכן מסוג הירואין, כפי שנאמר ביחס אליו "סופרמרקט משגשג". שיטת הביצוע המיוחסת להם מצביעה על תחכום, נקיטה באמצעים כדי להבטיח מפני חשיפת העבירות בידי המשטרה וזיהוי המבצעים על ידי קוני הסם.

אינני רואה כי יש להבחין לצורך המעצר בין העומדים בראש מפעל המכירות לבין הפועלים שעסקו במלאכה. אם הירבה בית משפט זה להדגיש כי יש לעשות הכל כדי לשבש את מערכת הפצת הסם ולמנוע סיכון לציבור, הרי מעצרם של המשיבים הוא חלק מאותו שיבוש.

צודקים הסניגורים כי מצויים אנו בעידן בו ניתנת תשומת לב רבה יותר לזכויות נאשמים והמחוקק בחוק המעצרים החדש נתן ביטוי לצורך לקצר תקופת מעצר של נאשמים שטרם הורשעו בדין.

עם זאת, גם החוק החדש הכיר באפשרות ובצורך להאריך מעצרם של נאשמים באותם מקרים יוצאי דופן שבית המשפט ימצא לנכון לעשות כן.

מהטעמים שפירטתי לעיל, הנני סבורה כי עניינם של המשיבים הוא בגדר אותם מקרים שהארכת המעצר מוצדקת בהם.

עוד אציין, כי לא שוכנעתי מטיעוני הסניגורים כי חל כירסום כה משמעותי בראיות שיש בו כדי להשמיט את הקרקע מהאישומים המיוחסים למרשיהם, היינו, כירסום מהסוג שיש בו כשלעצמו להצדיק שחרור ממעצר.

4.

כיוון שחלק ניכר מהדיון לפני הוקדש על ידי הסניגורים המלומדים טיעון בדבר הצורך להתחשב באילוציהם ובקשיים שהם נתקלים בהם כשהם מייצגים נאשמים בתיקים רבים הזכאים להינות משירותיהם, רואה אני להוסיף בשולי הדברים את ההערה שלהלן.

בעיית התמשכותם של משפטים פליליים שעה שנאשמים נתונים במעצר שבה ומטרידה את מערכת המשפט ואיננה נותנת מנוח, וכל ההחלטות אשר יצאו מלפני בית משפט זה במגמה להביא לשינוי משמעותי בקצב שמיעת המשפטים אין בהן כדי להביא לשינוי המצב. נראה, כי לעניין שינוי כזה נדרש מאמץ מיוחד אך מתחייבת גם הערכות מקפת חדשה. כבר אמרנו לא אחת, כי תהא אשר תהא הסיבה להתמשכות המשפטים וגם כאשר אין לתלות אשם באיש בגין אותה התמשכות, יש לעשות כל מאמץ לקצר את תקופת שמיעת המשפטים (ראו, למשל, בש"פ 6357/96 מדינת ישראל נ' שוקר ואח' (טרם פורסם)). על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כיום, לאחר חקיקת חוק המעצרים.

כבר אמר בית משפט זה, מפי השופט חשין:

"מנהג יפה הוא שבתי המשפט נוהגים להקל עם סניגורים ולתאם עימהם ימי הופעה. כך יאה וכך נאה. במה הדברים אמורים, במקרים שזה נהנה וזה נהנה, והרי הכל נהנין ומברכין איש את רעהו לשלום. אולם במקרים שזה נהנה וזה עלול להימצא חסר, יבכר בית המשפט לעולם את אינטרס יעילות הדין והחשתו. ראוי הוא שבתי המשפט יתחשבו ביומניהם של עורכי דין, אך גם שיקול זה ראוי לו שייעצר במקום כלשהו. ובתי המשפט יעשו כחוכמתם. כך הוא על דרך הכלל, ובוודאי כך הוא במקום שנאשם יושב במעצר. תמהני כיצד טוענים סניגורים לשיחרורו של מרשם ממעצר שעה שהם עצמם לא נאותו למועדי שמיעה קרובים אך באשר טרודים הם בעניינים אחרים".

(בש"פ 5405/94 מדינת ישראל נ' גבאי (טרם פורסם)).

כבר אמרתי בראשית דבריי כי מוכנה אני להניח כי משפטם של המשיבים התנהל בכבדות לא בשל מכשולים מלאכותיים ששמו הסניגורים בפני בית המשפט אלא משום שלא עמדו בלחץ ובעומס שנטלו על עצמם. אולם על כך כבר אמר בית משפט זה, מפי השופט זמיר, דברים אשר נוכח היותם יפים לענייננו אני רואה להביא אותם במלואם:

"אני מניח כי אמנם היומנים של הנוגעים בדבר עמוסים. אך מתוך הפרוטוקול של הדיונים לא ניכר מאמץ מיוחד לפנות מועדים כדי שניתן יהיה להתקדם בניהול המשפט. ודאי קיימים גם אילוצים המונעים קיום ישיבות או גורמים לביטול ישיבות

במועדים מסויימים, כגון מחלה. אולם על אף כל אלה, האמנם לא ניתן היה לקבוע אלא שלוש ישיבות במשך שלושה חודשים ? אכן, טוב וראוי הוא לאפשר לבאי כוח הצדדים לנוח מעמלם בפגרת הקיץ. עם זאת, כאשר מדובר במשפטם של נאשמים היושבים במעצר כבר שנה תמימה, דומה כי חובה מקצועית ומוסרית היא לנצל גם את הפגרה, ולו רק באופן חלקי, לקידום המשפט.

. . .

אני מניח כי העיכובים בשמיעת התיקים נובעים באופן חלקי מעומס העבודה הכבד הרובץ על מערכת בתי המשפט, ובאופן חלקי גם מאילוצים בלתי-נמנעים בעבודתם של באי-כוח הצדדים. עם זאת, יתכן שהם נובעים באופן חלקי גם מכך שאין ביזור מספיק של התיקים מסוג זה, בהם נראה סיכוי סביר שההליך יתמשך מעבר לשנה, בין השופטים ובין הפרקליטים. מן הראוי לתת את הדעת לאפשרות זאת כדי לברר אם ניתן, באמצעות חלוקה שונה של תיקים מסוג זה, לצמצם את הצורך להאריך מעצרם של נאשמים מעבר לשנה. כמו כן, מן הראוי שבתי המשפט ידרשו בתיקים מסוג זה לקיים ישיבות באופן סדיר ותכוף יותר, אפילו יהיה בכך כדי להכביד על באי-כוח הצדדים, כדי שניתן יהיה, גם בתיקים כאלה, לסיים את המשפט תוך שנה, כפי שנדרש לפי החוק. תובע או סניגור שיומנו עמוס עד כדי כך שאין ביכולתו למלא את תפקידו כראוי, שלא יטול עליו את התפקיד מלכתחילה. ואם נטל, חובה עליו לפנות את יומנו במידה הנדרשת לצורך ניהול המשפט באופן סדיר, מתוך התחשבות בנאשמים היושבים במעצר".

(בש"פ 6240/95 מדינת ישראל נ' חמד ואח' (טרם פורסם).

אין לי אלא להצטרף לדברים ולהביע תקווה כי על אף תוכניותיהם של הסניגורים לקראת פגרת בתי המשפט, יעשו את המאמץ הנדרש כדי לסיים את שמיעת משפטם המורכב והממושך של המשיבים.

על יסוד כל הדברים האמורים לעיל, ראיתי להעתר לבקשת המדינה ולצוות על הארכת המעצר של המשיבים בשלושה חודשים נוספים מיום 9.5.97 או עד למתן פסק דין בת"פ 136/96 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.