בש"פ 2685-24 בש"פ 2685-24

לפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 17.12.2023 ומיום 28.2.2024 (כב' השופטת אפרת פינק) במ"ת 33493-10-23 במסגרתן נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, וכי לא הוצגו חלופות מעצר המאיינות את עילות המעצר נגדם, ועל כן יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים (להלן, בהתאמה: ההחלטה בדבר ראיות לכאורה ו-ההחלטה בדבר חלופות מעצר).

כתב האישום וההליכים עד כה

1.ביום 22.10.2023 הגישה המשיבה כתב אישום נגד העוררים (להלן: המדינה ו-כתב האישום, בהתאמה). בכתב האישום יוחס להם ביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, ארבעת העוררים הם יוצאי אריתריאה, והם חלק מקבוצת המתנגדים לשלטון במדינה זו השוהים בישראל. כתב האישום עוסק באירוע תקיפה שהתרחש במהלך מהומות בין תומכי ומתנגדי השלטון באריתריאה ביום 30.9.2023 בצומת הרחובות דיזינגוף והרצל בעיר נתניה (להלן: התקיפה, תומכי המשטר ו-מתנגדי המשטר). בשעה 20:58 הלך קורבן העבירה, Tesfagager Dejen (להלן: המנוח), שהינו תומך משטר, בחברת אחרים. קבוצת מתנגדי משטר, שזהותם אינה ידועה למדינה, הבחינו במנוח וחבריו ופתחו במרדף אחריהם. גם העורר 1 רדף אחריו, בעוד שהעורר 3 ניסה לחסום את דרכו של המנוח. בשלב זה נתפס המנוח והופל למדרכה. כמתואר בכתב האישום, העוררים, ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה למדינה (להלן: התוקפים האחרים), כיתרו את המנוח והכו אותו בצוותא חדא. במקביל נדקר המנוח בחזהו באמצעות חפץ חד בידי אחד התוקפים האחרים. לאחר ששוטרים הגיעו למקום, והפסיקו את התקיפה, הובהל המנוח לבית החולים, ובדרכו לשם הוא מת מפצעיו כתוצאה מהדקירה בחזה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). המדינה עמדה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, ובראשן סרטון ממצלמת רחוב של עיריית נתניה, המתעד את התקיפה (להלן: סרטון התקיפה); תיעוד נוסף של התקיפה שהופץ ברשת האינטרנט; סרטונים המתעדים את המסלול של המנוח ותוקפיו עד לאירוע; וכן זיהוי העוררים עם הדמויות המתועדות בסרטונים לפי עדויות של חבריהם, של השוטרים שהגיעו למקום, והגרסאות שמסרו חלקם במשטרה. המדינה טענה כי מעשי העוררים מקימים חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. עוד נטען כי, בשל היותם נתיני אריתריאה, קמה נגד העוררים עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, נוכח קיומו של יסוד סביר לחשש מפני הימלטותם מן הדין אם ישוחררו. באי-כוח העוררים הודיעו כי הם אינם מקבלים את טענת המדינה באשר לקיומן של ראיות לכאורה, ובהתאם הוגשו עיקרי טיעון ונערך דיון בעניין.

3.ביום 17.12.2023 ניתנה ההחלטה בדבר ראיות לכאורה, ובה נדחו טענות העוררים. תחילה הטעים בית המשפט קמא כי אין מחלוקת שאף אחד מהעוררים אינו אחראי לדקירת המנוח, ומשכך לא יוחסה להם עבירת המתה. עם זאת, נמצא כי הסרטונים מראים דמויות – שזוהו כעוררים – מצטרפים לתוקפים האחרים ומבצעים מעשי אלימות כלפי המנוח. בית המשפט קמא נדרש באופן פרטני לראיות לכאורה הקיימות נגד כל אחד מהעוררים: העורר 1 זיהה עצמו בתמונה מתוך סרטון התקיפה, ואישר כי היה במקום בו אירעה התקיפה, אף שלטענתו הוא וחבריו התגוננו והוא לא הכה את המנוח. בית המשפט קבע כי סרטון התקיפה מראה כי העורר 1 רץ לכיוון המעגל שהתגבש סביב המנוח, ולכל הפחות, בעט במנוח. לאחר שהוצג לעורר 2 סרטון התקיפה הוא אישר כי בעט במנוח פעם אחת. בית המשפט קמא הוסיף כי בהמשך הסרטון נראה העורר 2 מתכופף לעבר המנוח ועושה דבר מה. העורר 3 הכחיש את מעורבותו באירוע וטען כי אינו מזהה את עצמו בסרטון. עם זאת הוא זוהה על ידי מספר עדים, ובכללם העורר 1 ומכרים של העורר 3. מסרטון התקיפה עולה כי הוא הכה ובעט במנוח. גם העורר 4 הכחיש קשר לתקיפה, אף שאישר כי הוא נתפס בידי שוטרים בזירה. עם זאת, השוטרים שעצרו אותו זיהו אותו כמי שהכה את המנוח מספר פעמים באמצעות פח בעוד הלה שרוע על המדרכה.

בית המשפט קמא פנה לבחון האם, נוכח המעשים שנמצאו להם ראיות לכאורה, ניתן לייחס לעוררים את היסוד הנפשי הלכאורי של עבירת חבלה בכוונה מחמירה – צפיית התוצאה האסורה כאפשרות קרובה לוודאי, ומודעות לביצוע העבירה בצוותא. אשר לצפיית התוצאה הסתמך בית המשפט על החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, וקבע כי הצטרפות לאירוע אלים, הכולל מרדף אחר המנוח, הפלתו אל המדרכה, והכאתו בידי קבוצה באמצעים שונים מלמדת על צפיית התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי. זאת אף אם העוררים לא היו מודעים לכך שאחד מהתוקפים האחרים נושא חפץ חד, שעמו דקר את המנוח. אשר למודעות לביצוע בצוותא נקבע שהראיות אינן מעידות על קיומה של תוכנית מוקדמת לפעול כקבוצה, אך קיימות ראיות לכאורה כי התוקפים חברו יחד ספונטנית לביצוע התקיפה. בנסיבות כאלה, נקבע, ניתן לייחס את כלל הפעולות האלימות שבוצעו לכאורה על ידי מי מהמשתתפים לשאר המשתתפים בתקיפה, ובהם העוררים.

4.לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים פנה בית המשפט קמא לבחון את קיומה של עילת מעצר. הודגש כי ביצוע תקיפה כחלק מהמון זועם, הפועל על רקע אידיאולוגי-פוליטי מעידה על רמה גבוהה של מסוכנות, אף אם תרומתו של כל משתתף בתקיפה הייתה שולית. בנוסף נמצא כי ישנו חשש להימלטות מהדין, בשל היותם של העוררים אזרחי אריתריאה הנמצאים בישראל מכוח אשרת שהייה. בית המשפט קמא סיכם, אפוא, כי "ספק אם חלופת מעצר כלשהי תסכון", אך בהינתן שהמעשים המיוחסים לעוררים ישירות אינם מעשי אלימות ברף הגבוה, ובשל העובדה שהפעילות בצוותא לא הייתה מתוכננת מראש – הורה בית המשפט קמא על שליחת העוררים לשירות המבחן (פסקה 33 להחלטה).

5.לאחר קבלת תסקירי מבחן ביחס לעוררים, קבע בית המשפט קמא ביום 28.2.2024 כי אין מנוס ממעצרם מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים. נקבע כי העוררים לא השכילו להתגבר על הכלל הבסיסי לפיו בעבירות בהן קיימת חזקת מסוכנות, הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים. הודגש כי שירות המבחן לא המליץ על חלופת מעצר ביחס לאף אחד מהעוררים, וכי רמת המסוכנות הנובעת מהמעשים המיוחסים להם היא גבוהה. בית המשפט קמא דחה את טענת בא-כוח העוררים לפיה, אם היו העוררים אזרחי או תושבי ישראל, הם היו נשלחים לחלופת מעצר. הודגש כי בגדר נסיבות העניין יש להתחשב הן במסוכנות העוררים והן בחשש להימלטות מהליכי משפט אשר מתקיים ביתר שאת בהינתן מעמדם של העוררים בישראל. למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט קמא לתסקירי שירות המבחן ולהשגות העוררים עליהם. הובהר כי גם אם יתקבלו טענותיהם נגד התסקירים, עובדות כתב האישום מעידות על רמת מסוכנות גבוהה של העוררים. בנוסף, צוין כי יש להתחשב גם בקושי, אליו התייחס שירות המבחן, בהסתמכות על מפקחים יוצאי אריתריאה שמעמדם, כמו זה של העוררים, אינו מוסדר.

מכאן הערר דנן.

טענות הצדדים בערר

6.העוררים משיגים על שלוש קביעות של בית המשפט קמא: קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר 1; קיומה של עילת מעצר ביחס לכלל העוררים בשל מסוכנות ובשל חשש מהימלטות מן הדין; והיעדר חלופת מעצר הולמת.

קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר 1: נטען כי בית המשפט קמא שגה בניתוח סרטון התקיפה, וכי מסרטון זה עולה שהעורר 1 לא פעל באלימות פיזית כלפי המנוח ואף ניסה להרחיק חלק מהתוקפים האחרים. נטען כי גם מראיות אחרות בתיק עולה מסקנה דומה לפיה העורר 1 לא התכוון לנקוט באלימות כלפי המנוח.

קיומן של עילות מעצר: העוררים טוענים כי יש לבחון את מסוכנותם באופן פרטני, בהתחשב רק במעשים המיוחסים להם ישירות ואלו הם, לדבריהם, מעשים זניחים יחסית. עוד מדגישים העוררים כי בית המשפט קמא מצא כי ישנן ראיות לכאורה רק ביחס לחלק מהמעשים שיוחסו להם (כך, בית המשפט קמא לא קבע במפורש כי קיימת ראיות לכאורה שהעוררים 3-2 הכו את המנוח באגרופים, אך מצא ראיות כאלה ביחס לבעיטות מצדם במנוח). הם מוסיפים כי לא היה מקום לקבוע שישנה עילת מעצר נגדם בשל חשש להימלטותם מהדין. חשש זה, לדבריהם, מבוסס רק על היותם אזרחי אריתריאה. הם מסכימים כי קיים יסוד לחשש כזה כאשר מדובר בתומכי משטר, אך העוררים הם מתנגדי משטר, והאפשרות שהם ימלטו לאריתריאה היא, על כן, נמוכה במיוחד.

האפשרות להורות על חלופת מעצר ביחס לעוררים: העוררים טוענים לפגמים שונים שנפלו בתסקירי שירות המבחן. הם גורסים כי יש לאמץ את חלופת המעצר שהציעו, נוכח חלקם השולי בתקיפה ובשל העובדה שהם מנהלים אורח חיים נורמטיבי ונעדרי עבר פלילי. עוד נטען כי הביקורת שמתח שירות המבחן על המפקחים שהציעו, בשל היותם מבקשי מקלט בישראל, אינה יוצרת ניגוד עניינים עם חובותיהם כמפקחים.

7.ביום 2.4.2024 הגישו העוררים בקשה להוספת ראייה: גרסה של סרטון התקיפה שאיכות הצפייה בו שופרה על ידי מומחה לראיות מוקלטות, וכן דו"ח צפייה שערך מומחה זה, וכולל השוואה בין תיאור סדר האירועים הנצפה בגרסה המשופרת של הסרטון ובין דו"ח הצפייה המשטרתי.

בדיון שנערך בפניי ביום 4.4.2024 התרתי לעוררים להציג את הגרסה המשופרת לסרטון התקיפה, אך לא את דו"ח הצפייה הנלווה. במהלך הדיון הדגיש בא-כוח העוררים כי, לשיטתו, לצורך מעצר העורר 1 לא די בכך שהוא היה חלק מהקבוצה שהתאספה סביב המנוח אלא יש להראות כי הוא ביצע, לכל הפחות, אקט אלים כלשהו כלפי המנוח. בא-כוח המדינה דחה עמדה זו. הוא הוסיף כי קודם לתקיפה השתתף העורר 1 במרדף אחרי המנוח, וכי ניתן להסיק על קיומן של ראיות לכאורה בעניין העורר 1 גם מהודעותיו במשטרה. בא-כוח המדינה עמד גם על מסוכנותם הגבוהה של העוררים, וטען כי אין מניעה להתחשב במעמדם בישראל לצורך הערכת החשש שינסו להימלט מהדין.

דיון והכרעה

8.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בערר וצפיתי בסרטונים שהוגשו לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין הערר בעניינו של העורר 1 להתקבל, כך שההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים תבוטל, ועניינו יושב לבית המשפט קמא לבחינה חוזרת (לאחר קבלת תסקיר משלים), בהינתן החולשה הראייתית הקיימת בעניינו. לעומת זאת, ההחלטה על מעצר העוררים 4-2 עד תום ההליכים המשפטיים מבוססת כדבעי. עם זאת, לאור בקשת באי כוחם, מצאתי לנכון לאפשר להם להציע חלופות מעצר נוספות, מרוחקות ממוקדי העימות. זו תמצית הדברים. להלן פירוטם.

9.קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעורר 1: כידוע, ראיות לכאורה הן ראיות גולמיות העשויות להביא להרשעה לאחר שיבחנו ויעובדו במסגרת ההליך העיקרי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 1908/23 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (3.4.2023); בש"פ 2006/23 קאנגי סוקפה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (1.5.2023)). לצורך מעצר עד תום ההליכים אין צורך לעמוד ברף ההוכחה הפלילי, ודי לבחון האם מכלול הראיות מעלה פוטנציאל סביר להרשעת הנאשם (בש"פ 3916/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.6.2022); בש"פ 6226/23 עואדה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (12.9.2023)).

10.בענייננו, במוקד התשתית הראייתית שהציגה המדינה עומד סרטון התקיפה. בסרטון נראה העורר 1 כשהוא רודף אחרי המנוח, ומצטרף לקבוצה המתגודדת סביב המנוח ותוקפת אותו. בשלב זה, לפי טענת בא-כוח המדינה בדיון שנערך לפניי, ניתן לראות את העורר 1 בועט במנוח. בהמשך העורר 1 התרחק משאר הקבוצה, כשהוא נראה אוחז בתוקף אחר. לאחר מכן, לפי ההחלטה בדבר ראיות לכאורה, העורר 1 "התקרב פעם נוספת אל ה[מנוח] ונראית תנועת בעיטה" (פסקה 14 להחלטה). מיד לאחר מכן נסוג העורר 1 מזירת התקיפה. צפיתי מספר פעמים בסרטון התקיפה, ואיני משוכנע כלל כי אכן ניתן לראות בו את העורר 1 בועט במנוח – לא בתחילת התקיפה ולא בהמשכה. עם זאת, לא ניתן לשלול כי מדובר בבעיטה, וכי כך ייקבע בתום בחינת הראיות בהליך העיקרי. בהינתן שתנועת בעיטה זו היא מעשה האלימות היחיד המיוחס ישירות לעורר 1, חוסר-וודאות זה משליך על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. זאת בפרט בהתחשב בהתנהגותו במהלך התקיפה. לאחר שהעורר 1 רדף אחרי המנוח, נראה כי לאורך מרבית משך התקיפה הוא עומד במעגל החיצוני לה, ופעמיים הוא נראה מתרחק מהמנוח. התנהגות זו, השונה מהתנהגותם של התוקפים האחרים, עשויה להשליך על זיהויו של העורר 1 כחלק מהשותפות הספונטנית לתקיפת המנוח. בא-כוח המדינה הפנה גם להודעות של העורר 1 במשטרה לצורך ביסוס הראיות לכאורה נגדו. עיינתי בהן ולא מצאתי כי הן מחזקות באורח משמעותי את התשתית הראייתית. אף שהעורר 1 מתייחס בהן לנוכחותו באירוע תקיפה, ההודעות אינן שופכות אור על השאלה האם הוא נקט במעשה פיזי של אלימות כלפי המנוח.

מכאן נובע כי, לכל הפחות, קיימת חולשה ראייתית ביחס למעורבותו של העורר 1 בתקיפת המנוח (ראו והשוו: בש"פ 6466/22 דכה נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (7.11.2022); בש"פ 1909/23 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (5.4.2023)). כידוע, יש להתחשב בחולשה מסוג זה במסגרת בחינת השיקולים הרלוונטיים להכרעה בדבר מעצרו של נאשם (בש"פ 6170/21 פלוני נ' מדינת ישראל, עמוד 2 (19.9.2021); בש"פ 8174/23 תורכ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (14.12.2023)). מכאן שיש לטעמי הצדקה לבחינה מחודשת של ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים בעניינו של העורר 1.

11.קיומן של עילות מעצר: לא מצאתי ממש בטענות העוררים 4-2 בהקשר זה. אכן, לא די בעצם העובדה כי העוררים, השוהים למעלה מעשור בישראל, אינם תושבי קבע על מנת לקבוע כי קיים חשש להימלטותם מהדין (השוו: בש"פ 932/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 13 (7.2.2014); בש"פ 5318/13 טקליט נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (7.8.2013)). אך גם העוררים עצמם מכירים בכך שלמעמדם בארץ עשויה להיות השלכה מסוימת על עילה זו, שהרי, לשיטתם, לו היו תומכי משטר היה מקום לקבוע כי מטעם זה מתקיימת עילת המעצר בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים (סעיף 23 לערר). מכל מקום, די בקביעה כי קיימת בעניינם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים נוכח המסוכנות העולה ממעשיהם (ראו והשוו: בש"פ 6289/14 מדינת ישראל נ' אסרף, פסקה 12 (29.9.2014); בש"פ 5066/21 מדינת ישראל נ' חלאף, פסקה 16 (23.7.2021)).

12.חלופות מעצר: כידוע, גם במקרים בהם קיימת עילת מעצר ישנה חובה לבחון את האפשרות להעביר את הנאשם לחלופה אשר תשיג את מטרות המעצר תוך פגיעה פחותה בחירות הנאשם (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. ראו: בש"פ 1911/11 רווה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (22.3.2011)). בענייננו קבע בית המשפט קמא כי אין די בהיעדר העבר הפלילי של העוררים, ובעובדה כי הם מנהלים חיים נורמטיביים, כדי להצדיק סטייה מהכלל בדבר מעצר עד תום הליכים בעבירות מהסוג בו הם מואשמים. זאת בפרט נוכח המסוכנות העולה מהעובדות המתוארות בכתב האישום. עוד צוין כי שירות המבחן, לצד הערכה של מסוכנות "גבוהה" או "בלתי-מבוטלת" ביחס לעוררים, קבע שישנם קשיים עם המפקחים שהציעו העוררים (העוררים 2-1 הציעו חלופת מעצר בנתניה והעוררים 4-3 בפתח תקווה). עם זאת, בא-כוח העוררים הודיע כי ביכולתם של העוררים להציג חלופות מעצר מרוחקות אחרות. מסוכנותם העיקרית של העוררים – שאינם בעלי עבר פלילי, לא כל שכן בעבירות אלימות – נוגעת לסכסוך בין תומכי ומתנגדי המשטר. לפיכך, חלופת מעצר ראויה תדרוש כי העוררים יורחקו מאזורים בהם קיים פוטנציאל משמעותי להתנגשות בין קבוצות אלה. בנסיבות העניין, וחרף חומרת המעשים המתוארים בכתב האישום, לא ניתן לשלול את קיומה של חלופת מעצר הולמת, העומדת בתנאי זה (השוו: בש"פ 6048/21 תם נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (5.10.2021); בש"פ 6494/21 משטי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (12.10.2021); בש"פ 1553/23 מדינת ישראל נ' הופמן, פסקה 12 (27.2.2023)).

13.סוף דבר: ההחלטה בדבר מעצרו של העורר 1 עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, מבוטלת. שירות המבחן מתבקש להכין עד ליום 21.4.2024 תסקיר משלים בעניינו, אשר יבחן חלופה שיציע מחוץ לנתניה, ועניינו יושב לבית המשפט קמא לצורך בחינת האפשרות להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני במקום שיוצע, בשים לב לחולשה הראייתית הקיימת לעניין מעורבותו בתקיפת המנוח. עד למתן החלטה אחרת בעניינו, ייוותר העורר 1 במעצר מאחורי סורג ובריח. אשר לעוררים 4-2: לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה בעניין מעצרם עד תום ההליכים. יחד עם זאת, שירות המבחן מתבקש להכין עד ליום 5.5.2024 תסקירים משלימים ביחס לחלופות מעצר חדשות אותן הם יציעו. במסגרת התסקירים המשלימים (לרבות התסקיר בעניין העורר 1) מתבקש שירות המבחן להתייחס, ככל שקיים ברשותו מידע מתאים, לאפשרות להרחיק את העוררים מאזורים בהם קיים סיכון מוגבר להיתקלויות בין תומכי ומתנגדי המשטר האריתראי.