בש"פ 3034/06 מדינת ישראל נ. אברהים אבו מדיעם

1.לפניי בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), לפיה מתבקש בית המשפט להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 19.4.06 או עד למתן פסק דין בת"פ 8151/05, המתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ולשני קרובי משפחתו, אחמד אבו מדיעם ורשיד אבו מדיעם ביצוען של מספר עבירות אלימות, במסגרת סכסוך מתמשך בין משפחתם לבין משפחה אחרת. העבירות המיוחסות למשיב הינן איומים, החזקת סכין, תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה והפרת הוראה חוקית (שני מקרים).

על פי הנטען בכתב האישום, בעקבות סכסוך מתמשך בין הנאשמים ובני משפחה נוספים, לבין קרובי משפחה אחרים ממשפחת אבו מדיעם (להלן: הפלג השני ), התלונן מוסא אבו מדיעם (להלן: מוסא ), המשתייך לפלג השני, כי המשיב ואחרים פגעו בו ובמשפחתו. ביום 14.9.04 הורה בית המשפט המחוזי בב"ש 20919/04 על הרחקת המשיב מרהט ועל שהייתו במעצר בית במושב נועם בחסות ערב. כשמונה חודשים לאחר מתן ההוראה, הגיע המשיב עם אנשים נוספים לבית ספרו של בנו של מוסא כשהוא אוחז בסכין, ואיים על הבן, קטין יליד 1990, שיביא את אביו, כשבמהלך הדברים הצמיד סכין לצווארו של הבן ואיים עליו שיפגע באביו. כן תפס המשיב בן נוסף של מוסא שהגיע למקום, קטין יליד 1992, ואיים עליו שיפגע באביו. המשיב והאנשים שהיו עמו חדלו ממעשיהם ועזבו את המקום רק עם הגעת שוטרים. יום לאחר מכן נהג המשיב ברכב מסחרי ברהט סמוך לחנות בבעלות בני משפחה מהפלג השני, וירק מספר פעמים לעברו של סאלים (נורי) אבו מדיעם (להלן: נורי ) שישב בסמוך לחנות, ואף נופף לעברו באלת עץ באופן מאיים. הוא סירב לבקשתו של נורי לעזוב את המקום. כן צעק המשיב לעבר בני המשפחה שבחנות שיצאו מהבית "אם הם גברים". לאחר מכן הסיט המשיב את הגה מכוניתו לכיוונו של קטין יליד 1988 שיצא מן החנות, והחל נוסע לעברו במהירות. הקטין החל לרוץ, אולם המשיב המשיך לנסוע אחריו מרחק של כחמישים מטרים בכוונה לפגוע בו, ועזב את המקום רק לאחר שהקטין הצליח להתחמק ולהסתתר בסככה סמוכה.

3.ביום 7.9.05 נגזר על המשיב, בעקבות הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בתיק אחר, עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור כל עבירת אלימות תוך 3 שנים מיום שחרורו.

4.ביום 15.6.05 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, בהסכמתו. ביום 19.2.06, האריך בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין) את מעצרו של המשיב בשישים ימים. בית המשפט קבע, כי המכלול מצביע על מסוכנות, כאשר המשיב לא נרתע מביצוע עבירות עת חרב המשפט מתהפכת מעל ראשו בתיק אחר, על אף שהביע את תקוותו כי הדיון בעניינו יוקדם.

5.בא כוח המבקשת טוען, כי מעשי האלימות החמורים בהם מואשם המשיב מקימים חזקת מסוכנות שלא הופרכה. לטענתו, המשיב היווה את הרוח החיה מאחורי הסכסוך. כמו כן, למשיב עבר פלילי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כאשר אחת מן העבירות בוצעה במסגרת אותו סכסוך. בנוסף, הוא טוען כי מתקיימת העילה של שיבוש מהלכי משפט, מאחר והמשיב הפר את תנאי מעצר הבית בו שהה בשל העבירות הקודמות, לשם ביצוע עבירות דומות, תוך איום על מי שהיה המתלונן נגדו בתיק הקודם. באשר להתנהלות המשפט, מציין בא כוח המבקשת כי עדי התביעה שהינם שוטרים כבר העידו, אך ניהול ההליך התעכב בשל כך שהמתלוננים לא הופיעו לשני דיוני הוכחות שנקבעו. הוצאו צווי הבאה למתלוננים, שנעצרו ושוחררו כנגד התחייבות כספית להופעה בדיון ביום 2.4.06. על אף התחייבותם לא הופיעו המתלוננים לדיון, ונקבע מועד נוסף ליום 11.4.06. בדיון בפניי הודיע בא כוח המבקשת כי ביום 11.4.06 העידו חלק מהמתלוננים והביעו חשש כי "ישחטו" אותם אם יעידו. חלקם הוכרזו עדים עוינים. אביו של אחד העדים, שהינו קטין, אמר כי אם בנו ישוחרר הוא לא יגיע להעיד. מועד נוסף נקבע ליום 9.5.06, בו אמורים להעיד יתר המתלוננים, והוצאו להם צווי הבאה. מועדים נוספים ייקבעו לעדויות ההגנה.

6.בא כוח המשיב טען בדיון בפניי, כי ההליך צפוי להימשך עוד זמן רב. לדבריו, מדובר בסכסוך רב היקף, וישנם עוד עדים רבים שאמורים להעיד, כאשר ניסיונה של המבקשת להקדים את מועדי הדיונים בעקבות החלטת בית המשפט העליון בהארכת המעצר הקודמת לא צלח. עוד הוסיף בא כוח המשיב, כי לאחר ביצוע המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום נערך הסכם סולחה בין הפלגים, והסכם זה עומד בעינו, מבלי שאירע כל אירוע חריג. כמו כן נטען, כי המתלוננים לא הביעו חשש לפגיעה בהם, מה גם שהעדים המרכזיים כבר העידו. הסניגור הוסיף, כי התסקיר בעניינו של המשיב מלמד על היותו אדם נורמטיבי בעל יכולות טובות, ועוד הוא טוען, כי הנאשמים האחרים בפרשה, שחלקם לא היה קטן משלו, שוחררו.

7.בתום הדיון שנערך בפניי ביום 16.4.06 הוריתי, במעמד המשיב ובא כוחו, כי המשיב יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת. בשל תקלה, לא הוצא צו מעצר עובר למועד בו הסתיים מעצרו של המשיב. משנתבררה התקלה האמורה, הוצאה מיד פקודת מעצר והודע על כך לשירות בתי הסוהר (ראו: סעיפים 5, 12 ו-18 לחוק המעצרים).

8.עיינתי בבקשה ובמסמכים המצורפים, הקשבתי לטיעוני הצדדים בפניי, וכן בחנתי את תסקיר המעצר בעניינו של המשיב מיום 9.6.05. כידוע, במסגרת ההכרעה בבקשה להארכת מעצר מאזן בית המשפט בין התמשכותם של ההליכים בעניינו של הנאשם לבין האינטרס הציבורי בהמשך מעצרו על אף התמשכותם של ההליכים, אינטרס המושפע מעוצמתן של עילות המעצר ביחס לנאשם. במסגרת זו שוקל בית המשפט, בין היתר, את ההערכה באשר לפרק הזמן שיידרש עד לסיום המשפט, וכן את משך הזמן בו נתון הנאשם במעצר (ראו: בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי (לא פורסם, ניתן ביום 9.11.05)). ככל שמתארך המשפט, גובר האינטרס של הנאשם בשחרור אל מול האינטרס הציבורי במעצרו, ונדרשים שיקולים חזקים יותר על מנת להורות על המשך המעצר (בש"פ 7698/04 מדינת ישראל נ' חסון (לא פורסם, ניתן ביום 29.8.04)). בענייננו, מדובר בבקשה שנייה להארכת המעצר, כאשר בפעם הקודמת הוארך המעצר בשישים יום. אכן, המשפט לא נראה קרוב לסיום, ובמידה רבה, כפי שהסביר בא כוח המבקשת, הסיבות שהביאו להתמשכות ההליך היו ברובן סיבות אובייקטיביות, ובעיקר סירובם של העדים המרכזיים להתייצב, אף לאחר שחתמו על התחייבות כספית, והצורך להביאם באמצעות צווי הבאה. במהלך שישים הימים שחלפו מאז הארכת המעצר הקודמת ניסתה המשיבה לפעול להקדמת המועדים הקבועים לדיון, אולם בשל תקלה אדמיניסטרטיבית, לדבריה, לא עלה הדבר בידה.

9.עם זאת, לאחר ששקלתי את הדברים, סבורה אני כי האיזון בין השיקולים השונים מחייב את הישארותו של המשיב במעצר. אין ספק כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים, וכוללים איום על קטינים, תוך הנחת סכין על צווארו של אחד מהם, וכן ניסיון לדריסה של קטין אחר, כאשר רק בדרך נס הצליח לחמוק מן הרכב השועט לעברו. כמו כן, על-פי הנטען, היה המשיב הדומיננטי והרוח החיה בסכסוך בין המשפחות. לא ניתן להתעלם גם מעברו הפלילי של המשיב בעבירות דומות. אולם, חומרה מיוחדת ומכריעה מייחסת אני לכך שעל-פי הנטען, ביצע המשיב את העבירות המיוחסות לו תוך הפרת תנאי מעצר בית בו שהה בשל ביצוע מעשים דומים, כאשר המשיב מאיים על בניו הקטינים של המתלונן בפרשה בעטיה שהה במעצר הבית. בית המשפט המחוזי אשר שחררו לחלופת המעצר ציין בעקבות זאת כי אין מדובר בהפרה טכנית, "אלא בהפרה בוטה של ממש שלוותה גם בביצוע עבירות חמורות נוספות, וכלפי אותה משפחה יריבה; ועל רקע אותו סכסוך שבעטיו בוצעו העבירות על פי כה"א נשוא החלטת השיחרור", דבר המלמד, לדעתו, כי אין לתת בו אמון. לכך התייחס אף השופט רובינשטיין בהחלטתו בהארכת המעצר הקודמת. הפרה בוטה זו של תנאי חלופת המעצר, מעלה את החשש כי אין לתת במשיב אמון גם כעת. בכך שונה ענייננו מבש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, ניתן ביום 2.4.03)) אליו הפנה בא כוח המשיב.

10.באשר להסכם הסולחה שהגיש בא כוח המשיב: הפסיקה ציינה לא אחת, כי הסכם סולחה, על אף שהוא עשוי להוות שיקול בין מכלול השיקולים, אין הוא מהווה גורם מכריע, והעיקר טמון בנאשם ובנסיבותיו האישיות (בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם, ניתן ביום 31.12.01); בש"פ 2226/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין , (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.03)). בענייננו, תסקיר המעצר אשר הוגש לאחר קיומה של הסולחה בין הצדדים, מציין כי השייח' שבביתו נערכה הסולחה מסר בבירור כי אינו מוכן לקחת אחריות על המשיב ולערוב לשחרורו. כמו כן, כל שאר הגורמים המעורבים בביצוע הסולחה הביעו עמדה "מטשטשת" ביחס למשיב. נוכח אלו, התקשה שירות המבחן לקבוע עמדה ביחס ליכולתו לעמוד בחלופה כלשהי. גורמים אלו מחלישים, לטעמי, את עצם קיומה של הסולחה בין הצדדים כגורם שיש בו כדי להכריע לטובת שחרורו של המשיב.

11.גם הטענה, לפיה העובדה ששני הנאשמים האחרים בתיק שוחררו צריכה להביא גם לשחרורו של המשיב, דינה להידחות. כפי שניתן ללמוד מהחלטת השופט רובינשטיין ומהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לשני הנאשמים האחרים בכתב האישום אין עבר פלילי, והדבר מהווה נסיבה משמעותית שיש בה כדי להבחין ביניהם לבין המשיב.

12.סוף דבר, הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך בתשעים ימים החל מיום 19.4.06 או עד למתן פסק דין בת"פ 8151/05, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם . עם זאת, המבקשת תפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקביעת מועדים נוספים לשמיעת עדי ההגנה במועד קרוב. הגם שאני מודעת למצוקה בה נתון יומן בית המשפט המחוזי, ולעומס המוטל על בית המשפט, טוב יעשה אם תימצא הדרך לסיים ההליכים בתיק זה.