בש"פ 311-24 בש"פ 311-24

1.לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' מיכלס) במ"ת 8377-06-23 מיום 04.01.2024, במסגרתה נקבע כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית המבססת את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום החמור שהוגש נגדו ונגד אחיו.

הרקע

2.ביום 05.06.2023 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד – נגד העורר ונגד אחיו, חמודה סוסה אבו עאמר (להלן: האח או חמודה; להלן יחד: הנאשמים). ברקע האירועים המתוארים בו, סכסוך שהתגלע לכאורה בין משפחתם של הנאשמים, לבין משפחתם של עודיי אבו עאמר, מסעד אבו עאמר וראדי אבו עאמר (להלן בהתאמה: עודיי, מסעד ו-ראדי); זאת, בין היתר, בשל מות אחיהם של הנאשמים, עוד בשנת 2018. כתב האישום כולל שני אישומים, אשר הראשון בהם מיוחס לחמודה לבדו, ואילו השני מיוחס לעורר ולחמודה גם יחד.

3.בתמצית, על פי העובדות מושא האישום הראשון, בשעות הערב של יום 01.04.2023 הגיע חמודה לאזור ביתם של עודיי, מסעד וראדי, כשהוא נוהג ברכב Ford Focus כסוף, שבבעלותו של העורר (להלן בהתאמה: הבית ו-הרכב). על פי הנטען, לאחר חילופי דברים בין השניים, אשר בעקבותיהם ראדי אף השליך דבר מה לעבר הרכב, חמודה "שילב להילוך אחורי ונסע במהירות לעברו של ראדי, בכוונה לדרוס אותו ולחבול בו חבלה חמורה". בשלב זה, כך נטען, חמודה נמלט מהמקום.

4.על פי הנטען בגדרי האישום השני, בסמוך לאחר מכן ובטרם חלפה שעה, גמלה בליבם של הנאשמים החלטה להביא למותם של עודיי ומסעד. לשם כך, הגיעו השניים לאזור הבית, כאשר העורר נוהג ברכב וכאשר בכליו של חמודה מצוי נשק חם. כשהגיעו למקום, הבחינו הנאשמים בכך שעודיי ומסעד עומדים על המדרכה הסמוכה לבית; או אז, נטען, העורר האט את נסיעתו וחמודה ירה ממטרים בודדים מספר יריות לעבר השניים. מיד לאחר מכן, כך נטען, נמלטו הנאשמים מזירת האירוע.

5.כתוצאה מהירי, עודיי התמוטט על המדרכה ובוצעה בו החייאה, בעוד שמסעד התמוטט בחצר הבית. השניים פונו לבית החולים "אסף הרופא" (להלן: בית החולים), כשלמסעד פצע ירי בירך ימין, ללא פצע יציאה; וכלשעודיי פצעי ירי בכתף ובצוואר, והוא מחוסר הכרה.

6.להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר שטופל ונחבש, שוחרר מסעד מבית החולים. עודיי, לעומתו, נותר מאושפז בבית החולים כשהוא מורדם, ולפחות עד מועד הדיון שהתקיים לפניי ביום 18.01.2024, לא שב להכרה. עוד יוער, כי באת כוח המשיבה ציינה בדיון כי זהו מצבו זה כבר תשעה חודשים ועדכנה כי "הסיכויים שהוא יתעורר הם לא גבוהים".

7.בגין המעשים האמורים, יוחסו באישום השני לנאשמים שתי עבירות של נסיון לרצח בצוותא, לפי סעיף 305(1) בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של נשיאה והובלת נשק בצוותא, לפי סעיף 144(ב) רישא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. לצד זאת, לעורר בלבד יוחסה גם עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה (בניגוד להוראת סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]) וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח חובה תקף (בניגוד להוראת סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970).

ההליך קמא

8.יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים בעניינם. מעצרם של הנאשמים הוארך מעת לעת, ובדיון שהתקיים ביום 05.09.2023 הודיע בא כוחם כי חמודה מסכים למעצרו עד תום ההליכים, אך כי בשל "בעיות בזיהוי", הוא מבקש לטעון בעניין הראיות שישנן לחובת העורר. בהתאם, הורה בית משפט קמא על מעצרו של חמודה עד תום ההליכים בעניינו וקבע דיון המשך בעניינן של הראיות שישנן לחובת העורר.

9.תמצית טענות העורר בעניין הוגשה על ידו ביום 28.09.2023 ועיקרי טיעון מטעם המשיבה הוגשו ביום 23.10.2023. בהמשך הדברים, ביום 13.11.2023, קיים בית משפט קמא דיון בעניין הראיות.

10.את טענותיה ביססה המשיבה, בעיקרם של דברים, על הראיות שלהלן. ראשית, הוצגו הודעותיהם של מסעד ושל אשתו של עודיי (להלן: נזיק), שהייתה בבית בשעת הירי, ואשר שניהם זיהו את חמודה כיורה ואת העורר כנהג הרכב. יצוין, כי השניים נחקרו לראשונה כבר ביום האירוע, אך מסרו הודעות מפורטות בתחנת המשטרה רק כשבועיים לאחר מכן, ביום 16.04.2023. שנית, הוצג מסרון שנשלח ממכשיר הסלולרי של העורר לאמו, בו נכתב בערבית "حقنا اخدنا", ובתרגום עליו נסמך בית משפט קמא בהחלטתו – "מה שמגיע לנו לקחנו". כמו כן, הוצג מסרון ששלח חמודה לאשתו, ובשל חשיבותם, יובאו (בתרגומם) עיקרי הדברים להלן:

"ככה שכחת איך הלב שלך היה מלא טינה ועכשיו שחררת אותו, ככה עשית מה שהיית חולם לעשות כבר 5 שנים [...] נכון הייתי מקווה לעשות את זה ולא להתפס והנה מה שרציתי קרה [...] שמתי בראש שלי שעודיי מת, למרות שהוא הולך לחיות, אבל שמתי בראש שהוא מת [...] אין לחזור אחורה ולא מצטער [...]".

11.שלישית, המשיבה התבססה על זיהוי רכב ה-Ford בסרטונים שהופקו ממצלמות שונות, בתור הרכב אשר שימש לביצוע העבירות. כזכור, הרכב מצוי בבעלות העורר, ויצוין כי בהמשך נמצא הרכב כשהוא שרוף. רביעית, בפני בית משפט קמא הוצג איכון העורר במקום האירוע. חמישית, הוצג תיעוד של ניסיונות רשויות החקירה לאתר את הנאשמים וכן של איתורם, בסופו של דבר, בקלקיליה, המצויה באזור. שישית ולבסוף, הסתמכה המשיבה על שתיקת העורר לאורך מרבית חקירותיו במשטרה.

12.ביום 04.01.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא, בגדרה נקבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח את קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעורר "בעצמה גבוהה". בהיעדר מחלוקת לגבי קיומה של עילת מעצר, ניתנה בו ביום החלטה משלימה לפיה העורר ייוותר במעצר עד תום ההליכים בעניינו.

13.כעולה מהחלטת בית משפט קמא, העורר התמקד בטענותיו בקושי שקיים, לטענתו, ליתן אמון בגרסאות שמסרו נזיק ומסעד במשטרה, תוך שטען כי אלו מעלות חשש מפני תיאומן. כמו כן נטען, כי נוכח פרק הזמן בו ארך האירוע, כשלוש שניות, לא היו יכולים העדים לזהות את היורה ואת הנהג. אשר למעורבות הרכב באירוע, אשר לגביה, כאמור, אין כל מחלוקת – נסמך העורר על הגרסה שמסר במשטרה; לפיה, הוא נוהג לנטוש את הרכב, להותירו לשימוש בני המשפחה באופן חופשי, כך שאין לו כל מושג מי עושה בו שימוש. זאת ועוד. נטען כי הימלטותם של הנאשמים לקלקיליה נבעה מהחשש שמא בני משפחתם של הקורבנות יסברו כי הם מעורבים באירוע, זאת על רקע הסכסוך בין המשפחות.

14.המשיבה סמכה ידה על כלל הראיות שהציגה בפני בית משפט קמא, תוך שהטעימה כי לגישתה, על אף שישנן אינדיקציות למהימנות ואמינות הגרסאות שמסרו נזיק ומסעד בהודעותיהם, הרי שממילא אין מקום לבירור טענות בעניין זה במסגרת הליך מעצר.

עיקרי החלטת בית משפט קמא

15.תחילה, עמד בית משפט קמא על כך שבשלב המעצר, ככלל, בית המשפט לא יידרש לטענות הנוגעות למהימנות עדים או למשקל עדותם – אלא אם עדותם זו מופרכת על פניה. עוד נקבע, כי מגרסתם של מסעד ונזיק "לא עולות סתירות גלויות או מהותיות", לבטח לא ברמה הנדרשת בשלב זה. לצד זאת הובהר, כי טענות בעניין "אפשרות העדים להבחין ביורים ולזהותם", דינן להתברר בגדרי ההליך העיקרי. וכן נקבע כי השניים סיפקו הסבר סביר לכך שלא מסרו את גרסתם המפורטת כבר ביום האירוע; זאת, נוכח היותו של מסעד נפגע ישיר מהירי ובשל דאגתה של נזיק לבעלה, אשר נפצע באירוע באורח קשה מאוד. לבסוף, עמד בית משפט קמא על כך שהגרסאות שמסרו מסעד ונזיק מתיישבות זו עם זו ומחזקות האחת את השנייה.

16.בהתייחס לגרסתו של מסעד גופה נקבע, כי זו מפורטת, כוללת את חלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע, כמו גם פרטים נוספים – לרבות, פרטי הלבוש שלהם, סוג הנשק שנעשה בו שימוש ואופי הירי. קביעה דומה נקבעה גם לעניין גרסתה של נזיק. לצד האמור, ובבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית משפט קמא כי העובדה שנזיק העידה כי לא ראתה מה לבש הנהג מקשה על טענת העורר לפיה השניים תיאמו את גרסאותיהם; שכן, אם כך היו פני הדברים, "היה מתבקש שגם בנקודה זו גרסאותיהם יהיו דומות".

17.עוד נזקפה לחובת העורר שתיקתו במרבית חקירותיו, לרבות סירובו לספק מענה לשאלות תמימות, דוגמת מקום מגוריו או האם הוא עובד ואם יש בבעלותו רכב. כמו כן הודגש, כי העורר התקשה לספק הסברים לראיות המסבכות אותו, כמו למשל, מעורבות רכבו באירוע, המסרון ששלח לאמו או הימלטותו יחד עם חמודה לקלקיליה.

18.לעניין מעורבות הרכב באירוע, העורר טען, כאמור, כי זה משמש את כלל המשפחה והוא אינו מודע לנעשה בו. בית משפט קמא מצא כי גרסה זו "מעוררת תהיות". לצד זאת, הודגש כי העורר לא הופתע כשבחקירתו נודע לו, לכאורה, על שריפת הרכב, והדבר אף לא הטריד אותו; זאת, על אף שהשריפה אירעה כאשר שהה בקלקיליה. בית משפט קמא ציין, כי כשעומת עם עובדה זו, כל שדאג העורר הוא "להרחיק עצמו מהשריפה בטענה שאינו קשור לכך". לסיכום נקודה זו – נקבע כי בהיעדר ראיה הקושרת אדם אחר לשריפת הרכב, התנהגות מפלילה זו צריך שתיזקף לחובת העורר.

19.בית משפט קמא מצא גם כי ניסיונו של העורר להימלט מאימת הדין, לכאורה, מחזק את הראיות שקיימות לחובתו. הובהר, כי לגרסתו לפיה נמלט יחד עם חמודה לקלקיליה "לבל יבולע להם" אין עיגון בהודעות שמסר במשטרה, וכי זו הועלתה רק במסגרת הליך המעצר. לא זו אף זו, בית משפט קמא עמד על כך "[ש]המשיבים [העורר וחמודה – ח' כ'] הם היחידים מבני משפחתם שנמלטו לשטחים", זאת על אף שאם יש מקום לטענתם, הרי שלנוספים מבין בני המשפחה הייתה סיבה להימלט יחד עמם.

20.עוד הובהר בהחלטת בית משפט קמא, כי גם למסרון המפליל ששלח העורר לאמו לא ניתן כל הסבר, ובשים לב לעיתוי שליחתו, נקבע כי הוא מחזק את הראיות לחובתו. לזאת, צירף בית משפט קמא את המסרון ששלח חמודה לאשתו. נקבע, כי במסרון זה יש גם כדי לחזק את הראיות לחובת העורר – בשים לב לכך שלכאורה, על פי הראיות האחרות, השניים פעלו בצוותא. עוד הודגש, כי איכון העורר בזירת האירוע מחזק אף הוא את הראיות לחובתו ועומד בסתירה לטענת האליבי שהעלה, לפיה שהה בביתו בעת שאירוע הירי התרחש.

21.על החלטת בית משפט קמא הוגש ביום 09.01.2024 הערר שלפניי.

טענות הצדדים

22.בעררו, העלה העורר בשנית טענות רבות הנוגעות למהימנות ואמינות גרסתם של מסעד ונזיק. כך, הוא שב על הטענה כי השניים תיאמו את גרסתם וכי ממילא לא היו יכולים לזהות את היורה ואת הנוהג ברכב. על פי הנטען, קשיים אלו הצדיקו חריגה מן הכלל לפיו אין בוחנים את גרסתם של העדים בשלב המעצר.

23.כן נטען, כי תרגום המסרון ששלח העורר לאמו היה שגוי וכי במסרון זה העורר התיימר לדבר בשמה של משפחתו, אך לא התכוון לכך שנטל חלק באירוע הירי. לצד זאת נטען, כי אין לזקוף את המסרון ששלח חמודה לאשתו לחובת העורר, זאת משום שהאמור בו מתייחס לחמודה לבדו. אשר למעורבות הרכב באירוע נטען, כי אף אם ידע העורר מי עשה בו שימוש, הרי שנוכח גרסתו לפיה הרכב משמש את בני משפחתו, ומכיוון שאחיו מואשם אף הוא בכתב האישום – הייתה לו סיבה טובה שלא לספק לכך הסבר. כמו כן נטען, כי איכון העורר, בסמיכות לכאורה לבית מגוריו, תואם דווקא את טענת האליבי שהעלה.

24.זאת ועוד. העורר שב על טענתו כי הימלטותו לקלקיליה נבעה מחשש לשלומו. לבסוף, ובהתייחס לשתיקתו של העורר במרבית חקירותיו נטען, כי ישנם הסברים אפשריים רבים לשתיקת חשוד בחקירתו, זאת במיוחד כאשר החשדות מיוחסות לאחיו יחד עמו.

25.בדיון שהתקיים לפניי ביום 18.01.2024, מיקד בא כוח העורר את טענותיו בגרסאות שמסרו נזיק ומסעד. עוד הוסף, כי האישום הראשון שנכלל בכתב האישום, הוא כשלעצמו, מקשה על גישת בית משפט קמא לפיה העורר לא סיפק הסבר למעורבות רכבו באירוע; זאת, נוכח העובדה שעל פי האמור בו, דקות ספורות לפני אירוע הירי מושא האישום השני, נהג חמודה ברכב לבדו.

26.באת כוח המשיבה נותרה נאמנה לגישתה לפיה אין מקום לדון בשלב זה בטענות העורר ביחס לגרסאות העדים. עוד הודגש על ידה מצבור הראיות שעומד לחובת העורר, כמו גם דבר שתיקתו במרבית חקירותיו והעובדה שחמודה והעורר הם היחידים מבין בני משפחתם אשר נמלטו לקלקיליה.

דיון והכרעה

27.לאחר שהפכתי בדבר, נחה דעתי כי בדין קבע בית משפט קמא כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע המיוחס לעורר, ולמצער – ברמה הנדרשת בשלב זה. כל זאת, בשים לב להלכה החלה בכגון דא ובהתאם לטיב בחינתן של הראיות בהליכי מעצר.

28.כידוע, סעיף 21(ב) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בעניינו, אלא לאחר שנוכח "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". לא אחת, עמד בית משפט זה על הרף הראייתי בו נדרשת המאשימה לעמוד בשלב זה. כך למשל, נקבע בפסיקתנו כי:

"ראיות לכאורה הן ראיות גולמיות שלאחר עיבוד ובחינה בהליך העיקרי עשויות להוביל לקביעת ממצאים שיבססו אשמה [...] לפיכך, בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, הבחינה אינה נעשית לפי רף ההוכחה הנדרש במשפט פלילי, אלא נדרש לבחון אם במכלול הראיות טמון פוטנציאל שיביא להרשעת הנאשמים" (בש"פ 1908/23 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (03.04.2023); ראו גם: בש"פ 270/24 אלשאעפי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.01.2024) (להלן: עניין אלשאעפי)).

29.עוד נפסק, כי קיומן של ראיות לכאורה ייבחן לפי מבחן 'אם נאמין', דהיינו "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?" (בש"פ 6285/23 אלאפשק נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (05.09.2023); בש"פ 127/22 מדינת ישראל נ' הייב, פסקה 9 (06.02.2022)). בתוך כך הודגש, כי "אין בית המשפט נדרש לבחון, בשלב זה, את מהימנות הראיות המוצגות לפניו או את משקלן המדויק" (ראו למשל: עניין אלשאעפי, בפסקה 10), זאת "אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין" (בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (15.10.2008)).

30.מכאן לענייננו, ועדותם של נזיק ומסעד תחילה. כפי שהובהר לעיל, הן בבית משפט קמא הן במסגרת הערר, מיקד העורר את טענותיו בגרסאות שמסרו השניים לגופן, באמינותן ובמהימנותן. על אף שלגישתי, ישנן די ראיות, כנדרש בשלב זה, אף בהתעלם מעדויות אלה – הרי שגם דינן של טענות העורר בעניינן להידחות.

31.כאמור, המבחן החל בכגון דא הוא מבחן 'אם נאמין'. פשיטא, אם כן, כי אם נאמין לעדותם הישירה של נזיק ומסעד, הקושרת את העורר במישרין למעשים המיוחסים לו בכתב האישום – הרי שיהיה בכך כדי להביא להרשעתו. ודוק: בכך אין לומר ולו דבר ביחס לאמינות או מהימנות גרסאות אלו או ביחס לשאלה האם עלה בידי העדים ליתן הסבר סביר לגרסאות הראשוניות שמסרו ביום האירוע. יחד עם זאת, בשים לב לכך שהגרסאות המפורטות שמסרו לאחר מכן אינן מופרכות על פניהן, ואף ניתן לומר בזהירות הנדרשת, כי ישנן, לכאורה, ראיות שעשויות לחזקן – הרי שאין מקום להידרש ליתר טענות העורר בעניינן.

32.יצוין, כי הן בכתובים שהונחו לפני בית משפט זה, והן בדיון שהתקיים לפניי – הפנה העורר להחלטת השופטת ג' כנפי-שטייניץ בבש"פ 2379/23 מדינת ישראל נ' אלדאא (02.04.2023)), ככזו התומכת, לטענתו, בגישתו לפיה יש מקום לדון בטענות ביחס לגרסאות העדים. אכן, באותו עניין מצא בית משפט זה כי יש מקום להחיל את החריג האמור לעיל, אך זאת בשים לב לכך שההודעות שמסרו עדי הראיה באותו עניין העלו "קשיים שונים שבהצטברם מאפשרים בחינת היתכנותה של חלופת מעצר" (שם, בפסקה 10).

33.יחד עם זאת, עיון מדוקדק בהחלטה זו מצביע על כך שהדבר נבע מאי התאמה בין גרסאות עדי הראיה לבין עצמן (שם, בפסקה 11), ואף חשוב מכך – משום העובדה שבחינת הודעותיהם הצביעה על "סתירה גלויה בין הגרסה שאומצה בכתב האישום לבין גרסאותיהם הראשוניות של העדים" (שם, בפסקה 11). עינינו הרואות, כי באותו מקרה גרסאות העדים לא עמדו במבחן 'אם נאמין' – משום שאף אם בית המשפט היה מקבלן כפי שהן, הרי שהן לא היו מוכיחות את הנטען בכתב האישום. כפי שציינתי לעיל, שונים הם פני הדברים בענייננו.

34.נוסף על כך, גם המסרונים ששלחו העורר וחמודה מחזקים את הראיות העומדות לחובת העורר, זאת חרף העובדה שהמסרון שנשלח על ידו לאמו, יכול לסבול מספר פירושים שונים. שהלוא, בשים לב לרף הנדרש בשלב זה, בשל העובדה שמסרון זה נשלח בסמוך לאחר אירוע הירי ועל רקע הסכסוך בין המשפחות, הרי שאין לשלול את הפרשנות שהעניקה לו המשיבה. כמו כן, לא מצאתי, כפי שניסה לשכנע בא כוח העורר, כי העובדה שהעורר נקט במסרון זה בלשון רבים, מלמדת כי לא הייתה לו כוונה להתייחס למעורבותו האישית באירוע הירי. שכן, על העובדה שלגרסה זו אין כל זכר בהודעות שמסר העורר במשטרה, יש להוסיף את זיהויו על ידי העדים, את מעורבות רכבו באירוע הירי ואת הימלטותו לקלקיליה. ראיות אלה, לכאורה, מייחדות את העורר (ואת חמודה) משאר בני המשפחה ומקשות קמעא על הקו שהציג בא כוחו.

35.כזכור, לעניין המסרון ששלח חמודה לאשתו, טען בא כוח העורר, כי זה מתייחס למעורבותו של חמודה בלבד ולכן אין לזקוף אותו לחובת העורר. דא עקא, טענה זו מתעלמת מהראיות הנוספות הקושרות את שני הנאשמים יחד לאירוע, כפי שהוזכרו בהרחבה לעיל, ובמיוחד הימלטותם יחדיו לקלקיליה ושהותם בה יחד – אשר עליהן אין כל מחלוקת.

36.עוד אציין, כי, כבית משפט קמא, מצאתי גם אני, שגם במעורבות רכבו של העורר באירוע, מבלי שניתן לה או לשריפת הרכב כל הסבר – יש כדי לחזק את הראיות נגדו. אף אם ניתן לקבל את גרסתו של העורר לפיה הרכב הופקר, התנהגותו של העורר ותגובתו לכך שהרכב נשרף – בעת שהיה מצוי בקלקיליה – עשויות כשלעצמן לחזק את הראיות.

37.עוד בהקשר אחרון זה אעיר, כי הסבריו של בא כוח העורר לשהותם של הנאשמים בקלקיליה, אכן עשויים להתקבל במסגרת ההליך העיקרי, אך ברי כי אין זה השלב להידרש אליהם. למעלה מן הצורך יודגש, כי מדובר בגרסה אשר נמסרה אך ורק במסגרת הליך המעצר ואין לה כל תימוכין בהודעות שמסר במשטרה.

38.אף טענותיו של העורר לעניין שתיקתו, לרבות ההסברים האפשריים שהעלה לכך בא כוחו בכתובים ובדיון שהתקיים לפניי – ראויים להישמע, אך גם הם, במסגרת ההליך העיקרי. לצד האמור, אציין כי שתיקתו הייתה גורפת כמעט לחלוטין, והלה סירב לענות גם על שאלות תמימות, כאלה שהמענה עליהן, לכאורה, אינו מעלה חשש מהפללתו או מהפללת מי מבני משפחתו. כך הם פני הדברים גם בהתייחס לטענת העורר לפיה מקום מגוריו סמוך לזירת האירוע, ומשכך, איכונו בה תואם את טענת האליבי שהעלה.

סוף דבר

39.בהלכת זאדה העיר הנשיא א' ברק כך:

"אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות ייתכן כי קיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות – לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו – יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה, כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151 (1996)).

40.מבלי שבדבריי יהיה, ולו ברמיזה, כדי להצביע על התקיימותם של מי מהקשיים המתוארים ביחס לראיות שישנן בענייננו – אעיר כי ראוי שכלל ההסברים והטענות שהציג בא כוח העורר ייבחנו על ידי המותב אשר דן בהליך העיקרי. מובן, כי איני נדרש ואף איני מתיימר להביע כל עמדה בעניין.

41.אף על פי כן, כעולה מהאמור לעיל, ראיות אלו צולחות גם צולחות את הרף הנדרש בשלב זה, להבדיל מהרף בו תידרש המאשימה לעמוד במסגרת ההליך העיקרי (ראו: סעיף 34כב לחוק העונשין).

42.בהתאם כל האמור לעיל – הערר נדחה בזאת.