בש"פ 3260/09 מדינת ישראל נ. אגבריה עלי

ערר המדינה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) בתיק מ"ת 3797-08. לפי ההחלטה שוחרר המשיב ממעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בביתו, בפיקוחם של אשתו, שני אחיו, אחותו ובעלה (להלן: המפקחים ), אשר אחד מהם חייב לשהות עם המשיב בכל שעות היממה; למשיב יותר לצאת מהבית רק לצורך דיונים בבית המשפט ובליווי אחד המפקחים; התחייבות עצמית של כל אחד מהמפקחים בגובה 50,000 ש"ח להבטחת התחייבותו לפקח על המשיב; איזוק אלקטרוני; הפקדת 100,000 ש"ח לקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית, על ידי המשיב; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון במזכירות בית המשפט.

כתב האישום

1.

כתב האישום שהוגש כנגד אמין אגבריה (להלן: הנאשם 1 ), מחמוד מנסור אגבריה (להלן: הנאשם 2 ) והמשיב (להלן ביחד: הנאשמים ), כולל שני אישומים. האישום הראשון אינו נוגע למשיב, אך האישומים אוחדו עקב אילוצים הקשורים בטיב העדויות בתיק. על פי האישום השני, לנאשם 2 ולמשיב, יוחסו עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) וסעיף 144(ב) לחוק העונשין; וקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 305 בצירוף סעיף 499 לחוק העונשין.

2.

על פי עובדות כתב האישום, בסביבות החודשים יולי-אוגוסט 2007, קשרו הנאשם 2, המשיב ואחד בשם מוחמד אגבריה (אשר עניינו נדון בנפרד, להלן: מוחמד ) קשר לרציחת וליד ושאח (להלן: המתלונן ), על רקע קשריו עם בת המשפחה ו'. לפי הנטען בכתב האישום, לשם מימוש התוכנית, הצטיידו הנאשמים באקדח חצי אוטומטי וביום 21.8.2008, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, ארבו למתלונן בקרבת ביתו. כאשר המתלונן קרב לביתו, ירו השלושה כשבע יריות מטווח קצר בפלג גופו העליון, כל זאת במטרה להמיתו. המתלונן נפגע בחזהו, בצווארו, בבטנו ובאמתו הימנית ולאחר שנאלץ לעבור מספר ניתוחים וכריתות איברים, נותר משותק בשתי רגליו.

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

3.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 24.11.2008, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו ב-ת"פ 5046/08. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום מקימות עילת מסוכנות. נקבע כי מסוכנות זו נלמדת מן המעשה ומן התוצאה האפשרית, אף שבפועל מזימת הרצח נכשלה. עוד נקבע כי ישנו חשש להשפעה על עדים, היות ועדי התביעה מוכרים לנאשמים ולבני משפחותיהם. בית המשפט ציין כי המשיב הוא היחיד מבין הנאשמים אשר אינו מואשם באישום ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (שבו הואשמו הנאשמים 1-2), ולפיכך נקבע כי הראיות הקשורות במשיב יובאו תחילה בדיונים בהליך העיקרי.

ערר המשיב לבית המשפט העליון

4.

ביום 17.12.2008, נדון בפני כב' השופט רובינשטיין עררו של המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי (בש"פ 10419/08). בא כוחו של המשיב טען בערר זה כי לא חלה התפתחות משמעותית בחקירה אשר הצדיקה את מעצר המשיב, וכי אין בתיק ראיות פוזיטיביות בעלות עוצמה מספקת, הקושרות אותו לאירוע. כמו כן, נטען כי אין חשש מפני שיבוש הליכי משפט או הימלטות המשיב מהדין, לאור העובדה שלא עשה כן במשך התקופה בה היה משוחרר מאז מעצרו הראשון. עוד נטען כי המשיב הינו אדם מבוגר, אב לשבעה וחולה סרטן ועל כן אין נשקפת ממנו אלא מסוכנות נקודתית בלבד, שאינה מצדיקה את המעצר עד תום ההליכים. כב' השופט רובינשטיין קבע כי עיון בראיות מגלה שהן מקימות תשתית לכאורית, כך בעיקר לאור עדותו של מוחמד; התעודות הרפואיות בדבר הפגיעות במתלונן והודעתה של ו', לפיה שמעה את המשיב ואחיה קושרים קשר לרצוח את המתלונן. עוד נקבע כי העבירות בהן הואשם המשיב מקימות חזקת מסוכנות על פי דין וכי המסוכנות עולה גם מפרטי האירוע המלמדים על קשירת קשר לרצח והוצאתו לפועל, כמו גם ירי של שבעה כדורים במתלונן. בנוסף, נקבע כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, לאור העובדה שמ דובר

ברצח על רקע כבוד המשפחה. צוין כי ו' שוהה במעון לנשים מוכות ולכן גם אם מ דובר במסוכנות נקודתית, כדברי בא כוח המשיב, אין להורות על שחרור המשיב. עם זאת, לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העדויות בעניין המשיב יישמעו תחילה, קבע השופט רובינשטיין כי המשיב יישאר במעצר, אך מעצרו יידון מחדש בראשית חודש מרץ 2009, לאחר שבע ישיבות ההוכחות שנקבעו עד ליום ה-25.2.2009. וכך סיכם השופט רובינשטיין את החלק האופרטיבי של החלטתו:

"כיון שעברו הפלילי של העורר [המשיב – מ.נ.], שאינו מכביד כנאמר (הרשעות ותיקות בגין תיגרות) ראוי כי בית המשפט יחליט באותו מועד בפתיחות דעת, כשהתמונה כולה לנגד עיניו, הן בשאלה האם חל כרסום בראיות והן בשאלת היכולת לקבוע חלופה. על כן מתקבל הערר במובן זה, שהמעצר מוארך לעת הזאת עד 10.3.09. לקראת הדיון, שייערך בראשית מארס 2009, יוגש מטעם שירות המבחן למבוגרים – ואני מקדים לו תודה – תסקיר מעצר, אשר יונח לפני בית המשפט המחוזי עד 28.2.09. בית המשפט יכריע על פי שיקולו והנסיבות כפי שיהיו, בלא שאקבע כל מסמרות. כל זאת כמובן אם לא יסתיים התיק בצורה כלשהי במהלך התקופה".

החלטות בית המשפט המחוזי נשוא ערר זה

5.

בהתאם להחלטתו של בית משפט זה ב-בש"פ 10419/08, ביום 4.3.2009, הוגש תסקיר שירות המבחן לבית המשפט קמא ובאי כוח הצדדים טענו לעניין עוצמת הראיות, בשים לב לעדויות אשר נשמעו בבית המשפט עד לאותו יום. ביום 21.3.2009, ניתנה החלטת בית המשפט קמא ונקבע כי לאחר בחינת העדויות שנשמעו עד ליום 18.3.2009, אין באלו כדי להוות שינוי משמעותי בתשתית העובדתית שעמדה לנגד עיני בית המשפט, עת הורה לראשונה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. צוין באותה החלטה כי עד תביעה מרכזי (מוחמד), אשר סיפר למדובב כיצד בוצע הירי במתלונן בצוותא חדא עם המשיב והנאשם 2 ואשר עדותו תואמת ראיות חפציות שנמצאו בזירה, טרם העיד. מאחר שהאישום הראשון אינו נוגע למשיב, שנותר עצור במהלך שמיעת הראיות לגבי אישום זה, נתבקשו הצדדים בהחלטה להבהיר את המועד הצפוי לעדותו של מוחמד וכן הערכת זמנים לסיום שמיעת התיק כולו. בהתאם להחלטה זו, הגישה העוררת הודעה משלימה לבית המשפט קמא ובה צוין כי הישיבה שנקבעה ליום 18.3.2009 לשמיעת עדותו של מוחמד, בוטלה מסיבות שונות. בעקבות הודעה זו, ביום 25.3.2009, הורה בית המשפט כי החלטתו תינתן לאחר קבלת פרוטוקול הדיון שתוכנן ליום 1.4.2009. בהמשך להחלטה זו, הודיעה העוררת לבית המשפט כי אף הישיבה שנקבעה ליום 1.4.2009 לשמיעת עדותו של מוחמד נדחתה, וזאת לבקשת בא כוח הנאשם 1 , ללא התנגדות בא כוח המשיב ועל אף התנגדות העוררת. בהודעה מעדכנת זו, המדינה הציעה כי בית המשפט ישהה את החלטתו עד לדיון שנקבע ליום 27.4.2009 לשמיעת עדותו של מוחמד.

6.

ביום 16.4.2009, התקיים דיון נוסף בפני בית המשפט קמא. לדיון התייצבו ונחקרו המפקחים אשר הוצעו על ידי המשיב כחלופת מעצר בעניינו. בנוסף טענו הצדדים לעניין המסוכנות הנשקפת מן המשיב והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט ציין בהחלטה מאותו יום, לגביה הוגש ערר זה, כי שמיעת העדויות טרם הסתיימה עקב בעיות שונות בניהול התיק, לרבות בקשות דחייה שונות מטעם ההגנה. ואולם, בית המשפט התחשב בכך שהמשיב נתון במעצר בין היתר לצורך שמיעת ראיות במסגרת אישום שאין לו קשר אליו. לפיכך, לאחר חקירת המפקחים ולאור המלצת תסקיר שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, הורה בית המשפט על חלופת המעצר כמפורט לעיל, וזאת בהתחשב באילוצי הדיון בשל איחוד התיקים, בהנחיית בית משפט זה ובעובדה שלא חל כרסום בחומר הראיות. בית המשפט ציין כי נקבעו חלופות כספיות גבוהות, כביטוי לכך שלא חל כרסום בחומר הראיות וממילא לא חל שינוי בעילת המעצר. בנוסף, נקבע כי השחרור יותנה באיזוק אלקטרוני, כך שהחלטת השחרור תמומש רק לאחר שיתפנה אזיק אלקטרוני.

נימוקי העוררת בערר הנוכחי

7.

העוררת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בכך שאפשר למשיב להשתחרר לחלופת מעצר, אשר אין בה כדי להפיג את הסכנה הרבה הטמונה במשיב, ומבלי שנמצאה הנמקה של ממש להחלטת השחרור. לטענתה, מהחלטות בית המשפט קמא עולה כי מן המשיב נשקפת מסוכנות גבוהה וברורה, שכן המשיב חבר לשניים לשם רציחת המתלונן על רקע כבוד המשפחה, תוכנית שגם הוצאה לפועל ורק במקרה

המתלונן לא קיפד את חייו ונותר נכה ומשותק. העוררת הדגישה את קביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא חל כרסום בחומר הראיות נגד המשיב ולפיכך, גם לא חל כל שינוי בעילת המעצר בעניינו. לטענתה, הנימוק בעניין קצב התנהלות המשפט אינו יכול לבדו להצדיק את שחרור המשיב, שכן משפטו מתנהל בקצב משביע רצון והדחיות שהיו בעניין עדותו של מוחמד נבעו מסיבות שאינן קשורות בה. מכל מקום, אנו נמצאים עדיין במסגרת תשעת חודשי המעצר הראשונים, שהיא התקופה שנקבעה בחוק ובפסיקה כנקודת אבן הבוחן להתקדמות המשפט. זאת ועוד, העוררת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע חלופת מעצר שבה כל המפקחים הינם בני משפחתו של המשיב. לטענתה, אין בהחלטת בית המשפט קמא הנמקה ממשית להחלטת שחרור המשיב לחלופת מעצר וממילא אין בהחלטה זו הסבר לשאלה כיצד יש בחלופה שנקבעה משום נטרול המסוכנות המובהקת הנשקפת מהמשיב (כפי שגם קבע בית משפט זה ב-בש"פ 10419/08). העוררת טוענת גם כי שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל מלא לחשש לשיבוש הליכי משפט, הן בשל האפשרות לתאם עדויות ולהשפיע על עדים והן לאור החשש מהימלטות מפני הדין. העוררת אף מלינה על אימוץ תסקיר שירות המבחן על ידי בית המשפט קמא, היות ותסקיר זה לוקה בחסר, באשר התייחסותו להערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב מנותקת מנסיבות ביצוע העבירה. אף אם המתלונן עצמו מצוי בעזה, הרי שהעדה ו' נמצאת בישראל והמסוכנות כלפיה נותרה בעינה. העוררת למדה על המסוכנות כלפי ו' מכך שהיא העידה בבית המשפט מאחורי פרגוד ומכך שעד היום לא חידשה את הקשר עם בני משפחתה ולא ראתה את ילדיה. לעניין האיזוק האלקטרוני, טוענת העוררת כי אין בו כדי לחזק את החלופה המוצעת ולהפיג את מסוכנותו של המשיב, באופן אשר מצדיק את שחרורו ממעצר. לעניין זה יצויין כי בדיון על-פה תיקנה באת כוח העוררת את האמור בהודעת הערר וציינה כי עדותה של ו' לא נשמעה מאחור פרגוד אלא בדלתיים סגורות.

הכרעה ודיון

8.

נקודת המוצא לדיון בערר זה הינה החלטתו של כב' השופט רובינשטיין. כב' השופט רובינשטיין סבר כי ראוי לבחון אם יש כרסום בראיות כשהתמונה הנוגעת למשיב כולה תהיה בפני בית המשפט המחוזי. בסעיף ז' להחלטתו הנזכרת, ציין כי מוחמד תיאר בפני המדובבים כי היה מעורב באירוע הירי ולכך מתווספת הודעה של העדה ו' אשר מתארת את המניע ומספרת ששמעה את המשיב [העורר בפניו] ואת אחיה קושרים קשר לרצוח את המתלונן. סניגורו של המשיב הראה בדיון שבפניי כי ו' חזרה בה מהטענה ששמעה את המשיב ואחיה קושרים קשר והיא אף הוכרזה כעדה עויינת. באת כוח העוררת, עו"ד רוזן, הסכימה כי ו' חזרה בה מהטענה האמורה. היא מדגישה עם זאת כי ו' לא חזרה בה מתיאור הרקע לעניין.

בסופו של דבר, מקובלת עלי מסקנתו של השופט ר' שפירא בהחלטתו נשוא הערר, לפיה כיוון שהעד מוחמד טרם העיד מסיבות שונות, לא שונתה בעיקרה התשתית הראייתית הנוגעת למשיב. כשלעצמי סבורה אני כי כדי לקיים את רוח החלטתו של כב' השופט רובינשטיין שהיא, כאמור, נקודת המוצא לדיון כולו, ראוי שהדיון בשאלת הכרסום בעוצמת הראיות יקויים לאחר עדותו של מוחמד.

בא כוח המשיב תיאר שצפויים עוד קשיים במועד שמיעת עדות זו מטעמים שונים. ואולם, כל עוד לא העיד מוחמד, שהוא עד מרכזי ביותר, לא ניתן לומר שחל כרסום ממשי בראיות נגד המשיב. אין לפרש את החלטתו של כב' השופט רובינשטיין כמורה על הצורך באיתור חלופת מעצר הולמת, במנותק מן השאלה של כרסום בעוצמת הראיות. קיצורו של דבר: בניגוד לתחזית שהיתה במועד החלטתו של כב' השופט רובינשיין, טרם הגיעה השעה לבדוק אם עוצמת הראיות כורסמה. ניתן יהיה לבדוק זאת רק לאחר עדותו של מוחמד.

8.

ומכאן לחלק האופרטיבי של החלטה זו: כשאני מביאה בחשבון את רוח החלטתו של כב' השופט רובינשטיין, אך גם את העובדה שמוחמד טרם העיד ומועד עדותו בלתי ידוע – אני נעתרת לערר במובן זה שאני מורה על מעצר המשיב, עד תום תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום (אשר הוגש ביום ה-29.9.2008). ואולם, לאחר סיום עדותו של מוחמד, יהיה סניגורו של המשיב רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר המבוססת על כרסום בחומר הראיות. אם תוגש בקשה כזו, בית המשפט המחוזי ישקול מחדש את שאלת המעצר ברוח החלטתו של כב' השופט רובינשטיין. אך מובן הוא כי אם עדותו של מוחמד לא תסתיים עד תום תשעת חודשי המעצר, ממילא שאלת המשך המעצר (אם תוגש בעניין זה בקשה מתאימה) תישקל מחדש על ידי בית משפט זה.