בש"פ 349/22 ישראל ויזל נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ושני נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים ) הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירות של ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), החזקת כלים להכנת סם מסוכן לפי סעיף 10 לפקודת הסמים המסוכנים ונטילת חשמל לפי סעיף 400 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כעולה מכתב האישום, ביום 7.3.2021 שכר הנאשם 3 דירה בקריית אונו (להלן: הדירה ) והנאשמים ציידו אותה בציוד להכנת סמים מסוכנים (להלן: המעבדה ). ב תקופה שמיום 7.3.2021 ועד ליום 5.12.2021 הנאשמים גידלו, ייצרו, הכינו והפיקו בצוותא במעבדה סם מסוכן מסוג קנביס. ביום 5.12.2021 החזיקו הנאשמים בצוותא קנביס במשקל כולל של 62.78 ק"ג. כמו כן, לשם הימנעות מתצרוכת חשמל גבוהה , חיברו הנאשמים את מערכת החשמל בדירה ישירות לקו ההזנה של חברת חשמל וכך צרכו חשמל מבלי שהדבר ירשם במונה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם. נאשם 3 הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומשכך בהחלטה מיום 23.12.2021 הורה בית המשפט על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו. אשר לעורר ולנאשם 1, ביום 6.1.2022 קבע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט

ש' מלמד ) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בית המשפט עמד על כך כי אין מחלוקת לקיומה של מעבדת סמים בדירה, וכי ביום 5.12.2021 שהו העורר ונאשם 1 בדירה, עת הגיעו שוטרים כשבידם צו חיפוש, כאשר עם הגעתם של השוטרים, ניסו העורר ונאשם 1 להימלט לחצר השכן הסמוכה. בית המשפט העלה תמיהות בעניין גרסתם כי הגיעו לדירה לשם ביקור חברתי, שכן נאשם 3 נתפס כשהוא בקומה העליונה בה הייתה מעבדה; בסלון הדירה היו ארגזים שהכילו דשן ולא הייתה ספה; העורר ונאשם 1 הגיעו לדירה לפני נאשם 3; השניים ניסו להימלט מהדירה עם הגעתם של שוטרים, כאמור. בית המשפט ציין כי העורר טען תחילה שנמלט מהדירה כי שמע קול מרתיע "של ערבי", אך בשלב מאוחר יותר שינה את גרסתו, וכי הדבר מפחית מאמינות טענתו. כמו כן, נמצא כי איכונים סלולריים מלמדים שהעורר ונאשם 1 היו מצויים בקרבת המעבדה פעמים רבות בתקופה האמורה, ו כי כאשר נשאלו על כך במהלך חקירתם במשטרה בחרו לשמור על זכות השתיקה. עוד נקבע כי טענתם של העורר ונאשם 1 כי לא הריחו ריח מריחואנה בדירה אינה מתיישבת עם העובדה שכבר ביום 30.11.2021 נרשם מזכר של שוטר אשר העיד על ריח חזק של מריחואנה מאזור הדירה (להלן: המזכר ). בהתאם לאמור, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעה בעבירות המיוחסות לעורר ולנאשם 1. לחלופין, ציין בית המשפט כי ניתן יהיה להרשיע את העורר ונאשם 1 בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. לבסוף, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר בעניינם של העורר ונאשם 1. ביום 10.1.2022 דחה בית המשפט את בקשתו של העורר כי בית המשפט יבחן את שחרורו לחלופת מעצר עובר לקבלת תסקיר. בית המשפט ציין כי בהתחשב בכמות הגדולה של הסם שנתפסה, ובמעשים שמיוחסים לעורר שמעידים על תכנון מוקדם, יש לעמוד על המסוכנות בענייננו בעזרת תסקיר מעצר של שירות מבחן, על אף היותו של העורר נעדר עבר פלילי.

טענות הצדדים

3.

מכאן הערר שלפניי, שמופנה הן לקביעה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית התומכת בכתב האישום נגד העורר, הן להחלטה שלא לבחון חלופת מעצר עד לקבלת תסקיר בעניינו. לעניין קיומן של ראיות לכאורה, העורר טוען כי ערך ביקור חברי בדירתו של הנאשם 3, במהלכו שהה בקומה התחתונה בלבד, ומכחיש כי ידע על המעבדה, שמוקמה בקומה העליונה. העורר טוען כי שגה בית המשפט כשקבע כי גרסתו שלפיה מדובר בביקור חברתי מעוררת תמיהה. לכך מוסיף העורר כי איכוני הטלפון הנייד שלו אינם מלמדים בהכרח על הימצאותו במעבדה, בהתחשב בכך שמדובר באזור שכולל מרכזי קניות, קניון ומקומות בילוי, וכן כי ניתן להסביר את הימצאותו באזור בעבודתו כשליח דואר. עוד טוען העורר כי בחר לשמור על זכות השתיקה בחקירה לאחר שחוקרי המשטרה העירו הערה מזלזלת בעניין אשתו, וכן מאחר שתלונותיו בעניין אלימות מצד גורמי המשטרה בעת מעצרו לא נענו. כן טוען העורר כי לא היה על בית המשפט לקבוע כי ניתן יהיה להרשיע את העורר בעבירה של סם שלא לצריכה עצמית לצורך קיומן של ראיות לכאורה, מבלי שעבירה זו יוחסה לעורר בכתב האישום.

בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט כאשר הורה על המשך מעצרו מאחורי סורג ובריח עד לקבלת תסקיר. לשיטת העורר, יש לתת משקל לחולשת הראיות במקרה דנן וכן לפרק הזמן הממושך שנמצא במעצר. העורר הדגיש כי יש להשוות את עניינו ליתר הנאשמים, שההחלטות בעניינם יפורטו בהמשך.

4.

המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענת כי קיימות ראיות לכאורה להרשעה בעבירות המיוחסות לעורר. לדברי המשיבה, יש לתת משקל לכך שכשנשאל על ממצאי האיכונים בעניינו, בחר העורר לשמור על זכות השתיקה, וכי הסבריו המאוחרים שלפיהם הוא ביצע עבודות באזור במסגרת עבודתו כשליח דואר אינם מתיישבים עם נתוני האיכון. עוד טענה המשיבה כי לא עלה בידי העורר להסביר מדוע היה בדירה ביום המעצר תוך שהדגישה כי לא ניתן לשהות בדירה מבלי להבין כי מדובר במעבדת סמים, בניגוד לטענותיו של העורר. אשר לשקילת חלופת מעצר, המשיבה סבורה כי המקרה דנן אינו מצדיק בחינת חלופה עובר לעריכת תסקיר נוכח כמות הסם שנתפסה ובהעדר טעמים מיוחדים. עוד ציינה המשיבה כי במידה והתסקיר יתעכב בשל העומס המוטל על שירות המבחן בעת הנוכחית, יתכן והדברים ישקלו מחדש.

5.

לשלמות התמונה יוער כי לאחר שהתקיים דיון לפניי, ביום 20.1.2022 הועבר נאשם 1 למעצר בפיקוח אלקטרוני בהסכמת המשיבה וכן לאחר שהתקבלת חוות דעת היתכנות ממנהלת הפיקוח האלקטרוני. זאת, בעקבות השלמת חקירה בעניינו, "ששינתה את נקודת האיזון" לגישת המשיבה. בנוסף, ביום 31.1.2021 הגיש העורר הודעה מעדכנת שלפיה ביום 30.1.2022 הורה בית המשפט המחוזי על קבלת חוות דעת ממנהלת הפיקוח האלקטרוני לבדיקת היתכנות להעברת העורר לאיזוק אלקטרוני ואף קבע דיון נוסף ליום 2.2.2021. זאת, במטרה להשוות את מצבו של העורר למצבם של יתר הנאשמים. ואולם, העורר הודיע שעל אף ההודעה האמורה, הוא עומד על עררו.

דיון והכרעה

6.

סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ) קובע כי בית המשפט רשאי להורות על מעצר של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו כאשר נמצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. כידוע, בשלב זה על בית המשפט להשתכנע כי הראיות נושאות פוטנציאל הוכחתי המבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם, בהנחה שחומר הראיות יעבור את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי (בש"פ 640/20 קטן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (4.2.2020); בש "פ 916/18 רבי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (15.2.2018); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)). הדבר נכון גם כשמדובר בראיות נסיבתיות, מקום בו מכלול הראיות מבסס מסכת ראייתית שיכולה לבסס הרשעה (בש"פ 313/21 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (28.1.2021) (להלן: עניין כהן ); בש "פ 3147/18 חמיאס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (9.5.2018) (להלן: עניין חמיאס ) ). בנתון לאמת המידה האמורה, אפנה לבחון את חומר הראיות. יצוין כי אין מחלוקת על כך שהופעלה מעבדה לייצור קנביס בדירה, והשאלה המרכזית שעליה חלוקים הצדדים היא מה היה חלקו של העורר באישומים המיוחסים לו בכתב האישום.

7.

העורר טוען, כאמור, כי חומר הראיות אינו מספק תשתית ראייתית המבססת פוטנציאל הרשעה בעבירות המיוחסות לו. לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענה זו להידחות. ראשית, יש להתייחס לנסיבות הימצאותו של העורר בדירה בה הופעלה המעבדה. לפי גרסתו, כאמור, שהה בדירה במהלך ביקור חברתי. ואולם, ברמה הלכאורית גרסה זו מעוררת תהיות ואינה מספקת הסבר מניח את הדעת. ראשית, תגובתו הראשונית של העורר להגעתם של שוטרים לזירה הייתה לנסות להימלט מהזירה. טענתו כי לא ידע שמדובר בשוטרים אינה מתיישבת עם דו"ח הפעולה מזירת האירוע, שלפיו השוטרים הכריזו בקול על נוכחותם. גם טענתו של העורר שלפיה לא ידע כלל ועיקר על פעילות פלילית בדירה אינה מתיישבת עם התמונות שצורפו לדו"ח המז"פ ולדו"ח הפעולה מזירת האירוע, מהם עולה כי בין המטבח לחדר שמאחוריו, ששימש לגידול קנביס, מפרידה פיסת בד בלבד; בסלון נמצאו ארגזי דשן רבים; על הספה נמצא ציוד לייצור קנביס. סבורני כי די בנתונים אלה כדי לקבוע כי לא עלה בידי העורר להפריך את קביעתו של בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

8.

מלבד הימצאותו של העורר בדירה, נתון נוסף שקושר את העורר לאישומים הם איכונים סלולריים. כפי שצוין לעיל, בכל התקופה שבה פעלה המעבדה, החל מתאריך 10.3.2021, מכשיר הטלפון הסלולרי שנתפס ברשות העורר אוכן פעמים רבות באזור הסמוך לדירה, לעיתים למשך שעות ארוכות. העורר טען שמדובר בראייה נסיבתית וכי לא ניתן לבסס, ברמה הלכאורית, פוטנציאל הרשעה בעבירות שיוחסו לו, שכן קיים הסבר חלופי להימצאותו באזור, והוא עבודתו באזור כשליח דואר.

שאלת המשקל שיש לייחס להסבר חלופי זה עתידה להתברר בהליך העיקרי, כאשר שלב הבחינה של התשתית הראייתית הלכאורית אינו המקום לדון בשאלות מהימנותן של גרסאות שסופקו (בש"פ 8554/19 סובח נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (31.12.2019); בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (19.12.2013) ). ואולם, אין להתעלם מכך שבמקרה דנן, כאשר נשאל העורר במשטרה אודות הימצאותו באזור פעמים רבות בתקופה שבה הופעלה מעבדת הסמים, בחר העורר לשמור על זכות השתיקה ורק בשלב מאוחר יותר, סיפק את ההסבר להימצאותו באזור. משכך, סבורני כי המשקל שיש ליתן להסבר חלופי בשלב זה הוא מוגבל.

9.

לכך יש להוסיף באופן כללי את שתיקת העורר בחקירתו. כבר נקבע בפסיקתנו כי בשלב הנוכחי – היינו, בגדר החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים – שתיקת נאשם בחקירתו עשויה לחזק את התשתית הראייתית הקיימת נגדו, גם הנסיבתיות שבהן (עניין כהן , פסקה 17; עניין חמיאס , פסקה 14 ; בש"פ 9087/17

ג'אבר נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (7.12.2017 )).

ואולם, מקום בו ניתן הסבר מניח את הדעת לשתיקתו של העורר יהיה בכך כדי להשפיע על משקלה הראייתי. במקרה דנן, טען העורר ששתק מאחר שחוקרי המשטרה פגעו בכבודה של אשתו, כאשר נטען בפניו ש"מי שסומך על אשתו הוא במצב רע"; בנוסף, לטענתו, חוקרי המשטרה לא האמינו לטענתו כי סבל מאלימות מצד גורמי המשטרה בעת מעצרו. לא מצאתי כי הסבריו של העורר מניחים את הדעת באשר לנסיבות שתיקתו. ראשית, עיון בשאלות שהוצגו לעורר אינו תומך בטענות אלו של העורר:

"[...]

החוקר: במה עובדת אשתך?

העורר: עבדה ב[הפ]ניקס עכשיו היא בחל["]ת

החוקר: מה המספר טלפון של אשתך?

העורר: לא זוכר

החוקר: כמה אשתך מרוויחה?

העורר: לא יודע

החוקר: מה מצב חשבון הבנק שלך?

העורר: שומר על זכות השתיקה" (סעיף 97 להודעת העורר מיום 5.12.2021).

בנוסף, בעת חקירתו יומיים לאחר מכן, סיפק העורר הסבר אחר לשתיקתו:

" [...]

החוקר: איפה אתה גר?

העורר: בני ברק אברבנאל 68

החוקר: עם מי אתה גרד שם?

העורר: עם ההורים

החוקר: כמה זמן אתה גר שם?

העורר: הרבה שנים אני לא יודע, שורה תחתונה אין לי מה להוסיף לך לדבר אמרתי את מה שיש לי להגיד הקשיבו לי לא הקשיבו לי חושבים שאני שקרן, קיבלתי מקום מהם מצחי ועצרו אותי השוטרים השניים ואין לי מה להוסיף ולדבר יותר מזה הם העבריינים אני לא עשיתי ש[ו]ם דבר רק ישבתי אצל חבר אין לי מה להוסיף, רק בגלל שהוא קילל אותי עניתי לו אין לי כוח לחזור 200 פעם על אותו דבר ששאלו אותי אין לי משהו נגדך .

החוקר: מה יש לך לעשות בקריית אונו

העורר: אתה ושאל את אותן שאלות אמרתי שוב מבחינתי עניתי על הכל כל השאלות שלהם" (סעיפים 18-11 להודעת העורר מיום 7.12.2021 ההדגשות הוספו – ע' פ')

בדבריו האמורים של העורר אין תימוכין לטענותיו האמורות של העורר, אלא עולה מהם כי בחירתו לשמור על זכות השתיקה נעוצה בכך שלשיטתו אין לו מה להוסיף על דבריו בחקירה הקודמת, וכי החוקרים לא מאמינים לגרסתו ומכנים אותו "שקרן". לפיכך, מצאתי כי הסבריו האמורים של העורר לעניין נסיבות שתיקתו אינם מניחים את הדעת ואין בהם כדי להשפיע על המשקל הראייתי שיש לשתיקתו, בשלב הראייתי הנוכחי.

10.

סיכומם של דברים: השגותיו של העורר מופנות נגד הקביעה שלקח חלק במנגנון ייצור והפקת הקנביס. ואולם, לאחר שעיינתי בחומרי החקירה שוכנעתי כי אף שהראיות הן נסיבתיות, יש במכלול הראיות הלכאוריות שפורטו לעיל ובאופן השתלבותן זו בזו כדי לקשור לכאורה את העורר לאירועים במידה הדרושה בשלב דיוני זה. משכך, לא מצאתי להידרש לטענתו של העורר שמכוונת לקביעת בית המשפט המחוזי שהתשתית הראייתית מבססת אישום בהחזקה שלא לצריכה עצמית.

11.

מכאן, יש להידרש לטענות העורר בעניין החלטתו של בית המשפט שלא לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר או העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני, עובר לקבלת תסקיר .

כידוע, ככלל החלטה בדבר שחרורו של נאשם לחלופת מעצר ראוי שתתבסס על תסקיר מטעם שירות המבחן, המסייע בידי בית המשפט לבחון את המסוכנות שנשקפת מן הנאשם ואת האפשרות לתת לה מענה באמצעות חלופה הולמת (בש"פ 7342/20 גנגנה נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (29.10.2020); בש"פ 6470/10 בן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (8.9.2010)). בצד האמור, בית המשפט איננו מנוע מלהידרש לשאלת שחרורו של נאשם לחלופה בהיעדר תסקיר מעצר, "ולצורך כך הוא רשאי לעשות שימוש בכלים אחרים דוגמת ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים " (בש"פ 6000/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2.9.2020); בש"פ 2762/05 מזגאונקר נ' מדינת ישראל (24.3.2005)).

12.

כפי שפורט לעיל, החלטת בית המשפט שלא לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר עד לקבלת תסקיר התקבלה כאשר התמונה העובדתית שעמדה בפניו הייתה שונה, קרי עובר לקבלת ההחלטות בעניינם של נאשם 1 ונאשם 3 (כפי שפורט לעיל). העבירות שמיוחסות לעורר, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק (בש"פ 576/20 פלונית נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (13.2.2020) (להלן: עניין פלונית ); בש "פ 3095/18

צ'צ'יק נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (26.4.2018)). ככלל, בעבירות מהסוג המיוחס לעורר, לא יטה בית המשפט לשחרר נאשם לחלופת מעצר; ואולם, אין מדובר בכלל הרמטי, ובצדו ייתכנו מקרים שיצדיקו שחרור לחלופת מעצר (עניין פלונית , פסקה 15; עניין חמיאס , פסקה 16). אכן, היותו של העורר נעדר עבר פלילי מהווה נתון רלוונטי לבחינת חלופת מעצר, כשמדובר באדם שאינו "נטוע" בעולם הסחר בסמים וכשמצויה חלופה מתאימה ( בש"פ 9481/16

אבו טאהא נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (12.12.2016);

בש"פ 3702/15

ברק נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (3.6.2015)). ואולם, נוכח הטעמים עליהם עמד בית המשפט המחוזי ומכיוון ש בהתאם להחלטת בית משפט, התסקיר בעניינו של העורר עתיד היה להיות מוגש עד לדיון שיערך ביום 10.2.2022, לא הייתי רואה להתערב באיזון שערך בית המשפט בהחלטתו, שהתקבלה כאמור על בסיס התשתית העובדתית שהייתה מונחת לפניו באותה עת.

13.

ואולם, לאחר קבלת החלטה זו, כפי שפורט לעיל, נאשם 1

נעצר בפיקוח אלקטרוני ובעניין נאשם 3 התקבל תסקיר חיובי שבעקבותיו הורה בית בית המשפט לבחון היתכנות של מעצר בפיקוח אלקטרוני. בנסיבות אלו, הורה בית המשפט המחוזי לבחון את היתכנות העברתו של העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני, בשים לב לעיקרון השוויון בין הנאשמים, שמחייב שלא להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לעניין המעצר בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם (וראו: בש"פ 3779/15 וולניק נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (4.6.2015); בש"פ 3135/13 מדינת ישראל נ' בן משה , פסקה 9 (1.5.2013); בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (14.10.2012)). סוגיה זו תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי, וכפי שצוין קבוע דיון בעניין זה ביום 2.2.2022. משכך, בנקודת הזמן הנוכחית, איני סבור כי יש להורות על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני כבר בשלב זה, וזאת קודם לדיון מחר ולהחלטת החלטת בית המשפט המחוזי בסוגיה לאחר הדיון. למותר לציין כי טענות הצדדים בהתייחס להחלטת בית המשפט המחוזי בעקבות הדיון שיתקיים מחר, שמורות להם.

בכך מסתיים ההליך שלפניי.