בש"פ 3619/06 תומר פיינר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ק' ורדי), בתיק ב"ש 91279/06 מיום 7.4.2006.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום, המייחס לו ארבע עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); ארבע עבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים, לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים ועבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים.

לפי הנטען בכתב האישום, מכר העורר לקטינים, בהזדמנויות רבות, סם מסוכן מסוג חשיש.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בפתח-תקוה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 13.3.2006, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופט נ' שטרנליכט), כי הגם שהמעשים המיוחסים לעורר מקימים כנגדו חזקת מסוכנות, הרי שעדיין יש מקום לבחון בעניינו שחרור לחלופת מעצר. אי לכך, הורה בית-משפט השלום על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן אודות העורר.

ביום 5.4.2006, קיבל בית-משפט השלום את המלצתו של שירות המבחן, אשר המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר והורה לשחררו לחלופה בביתם של קרובי משפחתו במושב שרונה בגליל התחתון, בתנאים מגבילים אותם קבע בהחלטתו.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 7.4.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי את הערר בקובעו, כי אין בחלופת המעצר שנקבעה על-ידי בית-משפט השלום, כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, כפי שהיא נלמדת מחומרתם של המעשים המיוחסים לו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, יש בחלופה אשר הוצעה על-ידי שירות המבחן ונתקבלה על-ידי בית-משפט השלום, כדי לאיין את מסוכנותו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי לעורר מיוחסות עבירות חמורות של מכירת סם לקטינים וכי בנסיבות אלו, לא ניתן לשחררו לחלופה המוצעת.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה ולא בלי לבטים, כי יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר לחלופה שנקבעה על-ידי בית-משפט השלום.

מבלי לגרוע מחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, נדמה, שמתקיימות בעניינו אותן הנסיבות החריגות, אשר יצדיקו את שחרורו לחלופת מעצר. מדובר בעורר שגילו צעיר וללא כל עבר פלילי. שירות המבחן, אשר בחן את עניינו של העורר ואת החלופה המוצעת על-ידו התרשם, כי יש בה כדי לאיין את מסוכנותו. גם בית-משפט השלום, אשר חקר את המפקחים על העורר, התרשם מנכונותם לשמור על כך, שהעורר לא יפר את תנאי הערובה. בנסיבות אלו, שוכנעתי, כי יש בחלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו (וראו בש"פ 1197/06 מועאד אבו עיאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3980/06 שריף חמוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

אשר-על-כן, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. העורר ישוחרר לחלופת מעצר באותם התנאים שנקבעו בהחלטת בית-משפט השלום בעניינו, ביום 5.4.2006.