בש"פ 3806/14 יעקב כהן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מהיום 28.5.2014 (עמ"י 51769-05-14, השופט צ' קאפח ). החלטה זו ניתנה בערר על החלטה של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 27.5.2014 (מ"י 48740-05-14, השופט ש' מלמד ), ובה האריך בית המשפט המחוזי את מעצרו של המבקש עד למחר, יום 28.5.2014 בשעה 12:00.

2.

המבקש נעצר ביום 26.5.2014 ביחד עם אחר בחשד לביצוע עבירות של החזקת כלי פריצה, החזקת נכס החשוד כגנוב וקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 27.5.2014 הובא המבקש להארכת מעצר בבית משפט השלום בתל אביב-יפו.

3.

בית משפט השלום קבע כי מטרתו של מעצר לפני הגשת כתב אישום היא הבטחת צרכי החקירה. במקרה דנן, כך נקבע, ניתן לבצע את פעולות החקירה המתוכננות על ידי קביעת תנאי שחרור הולמים ומציאת חלופת מעצר מתאימה. בנסיבות אלו הורה בית השלום כי המבקש (והאחר) יישאר במעצר עד ליום המחרת, 28.5.2014 בשעה 12:00, ולאחר מכן ישוחרר בתנאים מגבילים שכללו הפקדת ערבויות והתחייבות עצמית.

4.

ביום 28.5.2014 הגישה המדינה ערר על החלטתו של בית משפט השלום וביקשה להאריך את מעצרו של המבקש ב-4 ימים נוספים. ערר המדינה נקבע לדיון דחוף בשעה 12:00 אולם המבקש לא הובא אליו במועד עקב תקלה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקיים את הדיון בערר בהעדרו של המבקש, ובהתאם לכך דחה את הדיון לשעה 13:00 והורה על עיכוב ביצוע של השחרור "עד לתום ההליכים בערר". לאחר שהובא המבקש התקיים הדיון, ולאחריו הורה בית המשפט המחוזי כי מאחר שביממה החולפת בוצעו פעולות חקירה משמעותיות יש לאפשר ליחידה החוקרת למצות את החקירה ללא חשש כלשהו לשיבוש שלה. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על הארכת מעצרו של המבקש עד מחר, 29.5.2014, בשעה 12:00.

5.

המבקש טוען בבקשתו זו כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו שלוש טעויות מהותיות ההופכות את מעצרו לבלתי חוקי, ועל כן יש ליתן לו רשות לערור עליה ולהורות על שחרורו בתנאים שנקבע בבית משפט השלום. הפגם הראשון, כך נטען, הינו שאין לערכאה הדנה בערר על החלטה לשחרר ממעצר סמכות להורות על עיכוב ביצוע שחרור, היינו שסמכות זו נתונה אך לערכאה שהחליטה על השחרור (בהפנייה לסעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). הפגם השני לטענתו של המבקש נובע מהעובדה שבית המשפט המחוזי החליט על הארכת מעצרו – בעת שהתעכבה הגעתו לדיון – שלא בנוכחותו. הפגם השלישי נובע לטענתו של המבקש מכך שבית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו הראשונה על עיכוב ביצוע השחרור ממעצר עד לתום ההליכים בערר, בעוד סעיף 55(א) לחוק המעצרים מאפשר עיכוב אך ל-48 שעות. נפקותם של פגמים אלו, כך לפי המבקש, צריכים להביא לשחרורו ממעצר בתנאים מגבילים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

7.

כלל הוא כי רשות ערר ב"גלגול שלישי" (לפי סעיף 53(א1) לחוק המעצרים) תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר קיים חשש לפגיעה קשה במיוחד בזכויות המבקש או לחילופין כאשר לא ניתן משקל ראוי להגנה על ביטחון הציבור (ראו למשל: בש"פ 965/14 פינטו נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (11.2.2014) וההפניות שם )). בענייננו הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית, אלא רק שאלות הנוגעות ליישומם של דיני המעצרים בעניינו של המבקש. כמו כן, איני סבורה כי נגרמה פגיעה בלתי סבירה בזכויות המבקש, בשים לב לכך שבשלב זה הוא מצוי במעצר חוקי (השוו: ע"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 350, 357 (2004)), כמפורט להלן.

8.

אכן, על פי סעיף 57 לחוק המעצרים אין לקיים דיון בערר ללא נוכחות העורר (אלא אם נבצר ממנו לנכוח בדיון מפאת מצבו הבריאותי). גם בית משפט זה עמד לא אחת על כך שנוכחות נאשם בהליך הפלילי היא זכות יסוד ( רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 793, 797 (2003)). לפיכך, ראוי להקפיד על כך שכל החלטה בענייני מעצרים תינתן בפניו של הנוגע בדבר (אם כי ראוי לציין כי יש הסוברים אף כי בנסיבות כמו אלה שתוארו יכולה ערכאת הערעור להאריך לזמן קצר את מעצרו של המבקש אף לא בפניו עד שיתקיים הדיון בערר – ראו: בש"פ 6142/07 כהן נ' מדינת ישראל (12.7.2007)). אולם, מכל מקום, בהמשך, נתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת – לאחר שכבר הובא המבקש בפניו. במסגרת החלטה זו קיבל למעשה בית המשפט המחוזי את הערר והורה על הארכת מעצרו של המבקש ביום נוסף. בית המשפט המחוזי מוסמך היה לקבל את הערר ולהורות על הארכת מעצרו של המבקש, מתוקף סמכותו על פי סעיף 53 לחוק המעצרים. בהחלטה זו לא נפל בה כל פגם, וממילא שאין הצדקה להעניק רשות לערור עליה.

9.

אעיר כי דרך המלך, שבה היה על המדינה לצעוד, הייתה צריכה להיות הגשת בקשה לעיכוב שחרורו של המבקש לבית משפט השלום, ולאחר מכן הגשת ערר (ראו למשל: ע"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף , בפסקה 13 (19.5.2005)). במצב דברים זה בית משפט השלום יכול היה לעכב את שחרורו של המבקש למשך זמן ארוך יותר שיבטיח כי בית המשפט המחוזי יוכל להידרש לערר בטרם ישוחרר המבקש ממעצרו, וזאת על פי סמכותו מכוח סעיף 55 לחוק המעצרים. כך ניתן היה להימנע מהקושי שנוצר עקב העיכוב בהבאת המבקש לדיון.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית.