בש"פ 4019-24 בש"פ 4019-24

1.לפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להעברת הדיון ב-ת"פ 5379-05-24 מבית משפט השלום באילת לבית משפט השלום בתל אביב-יפו.

2.ביום 2.5.2024 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המתאר שני אירועים, כאשר האירוע הראשון, אשר על פי עובדות כתב האישום הוא האירוע החמור מבין השניים, התרחש באילת ואילו האירוע השני התרחש בתל אביב.

3.המבקש טוען כי הוא מתגורר בתל אביב וכי יקשה עליו להגיע לבית המשפט באילת בשל המרחק הרב ממקום מגוריו. עוד נטען כי המבקש מוותר על עדותם של העדים שמקום מושבם הוא העיר אילת, כך שלטענתו, יוותרו שלושה עדים אשר מתגוררים בעיר ראשון לציון. בנוסף לכך, טען המבקש כי הוא נכה צה"ל אשר סובל מפוסט טראומה והוא זקוק בקרבה מסוימת בניהול משפטו לגורמי הטיפול. לבסוף, הודיע המבקש כי בכוונתו לכפור במיוחס לו בכתב האישום.

4.כעולה מעיון במערכת "נט המשפט", המבקש עצור החל מיום 24.4.2024 וכן התקיים דיון ביום 9.5.2024 בבית משפט השלום באילת.

5.ביום 20.5.2024 התקבלה הודעה מטעם המבקש ובה צוין כי עמדת המותב אשר דן בתיק נושא בקשה זו היא כי ככל שהמבקש מוותר על העדת השוטרים מהעיר אילת, מותיר בית משפט השלום את הבקשה לשיקול דעתו של בית משפט זה.

6.ביום 23.5.2024 הוגשה תגובת המשיבה, בהתאם להחלטתי מיום 16.5.2024, בה ציינה כי היא מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי לא מתקיימות הנסיבות החריגות אשר מצדיקות העברת מקום דיון. זאת, שכן אין בהצהרתו של המבקש, לפיה הוא מוותר על עדותם של כלל העדים אשר מקום מושבם בעיר אילת ועל עדותם של העדים הטכניים, כדי להבטיח שלא יהיה צורך בזימון עדים אלו, בין אם כעדי תביעה ובין אם כעדי הזמה. המשיבה מפנה לעניין לזה להחלטה ב-בש"פ 3673/22 אבן שהן נ' מדינת ישראל (20.6.2022) (להלן: עניין אבו שהן), שם נדחתה בקשה להעברת מקום דיון, אף שהמבקש הצהיר כי בירור טענתו לא מצריך זימון עדים וכי הוא מתחייב שלא לבקש זימונם של שוטרים להעיד. נוסף על כך, מציינת המשיבה כי המבקש עצור ולכן אין זה ברור מהו בסיס לטענתו לפיה עליו להיות בקרבת גורמי טיפול.

7.לאחר בחינה של נסיבות המקרה שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.כידוע, על פי הכלל, כאשר נאשם מבקש את העברת הדיון בהליך נגדו, אך אין הוא מודה בעובדות כתב האישום, תהא הנטייה שלא להיעתר לבקשתו. הטעם לכך נעוץ בצורך בשמיעת ראיות, לרבות הגעת עדי תביעה, בהם גורמי אכיפה, לבית המשפט אליו הועבר הדיון. לפיכך, העברת הדיון מקום בו כופר הנאשם בעובדות כתב האישום תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (בש"פ 2907/24 טויטו נ' מדינת ישראל (9.4.2024); בש"פ 4344/12 טאובליב נ' מדינת ישראל (8.7.2012); בש"פ 6395/18 ויין נ' מדינת ישראל (12.9.2018); בש"פ 6927/22 טישלר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.11.2022)).

9.במקרה זה, טוען המבקש כי הואיל והינו מוכן לוותר על העדת עדי התביעה המתגוררים באילת ועל עדותם של העדים הטכניים, יש להיעתר לבקשה להעברת מקום דיון.

דין הבקשה להידחות. נסיבות דומות לאלו שלפניי התקיימו בעניין אבו שהן, שם דחתה השופטת כנפי-שטייניץ את הבקשה להעברת מקום דיון, שכן קבעה כי: "לא שוכנעתי כי הצהרתו של המבקש אכן מייתרת את הצורך בשמיעת העדים הרלוונטיים להליך ובכללם, כפי שציינה המשיבה בתגובתה, פקיד משרד הרישוי בירושלים".

אף במקרה זה, נוכח כפירתו של המבקש בעובדות כתב האישום וכן היות שמדובר בעדי תביעה, מקבל אני את עמדת המשיבה לפיה ייתכן שיהיה צורך במהלך בעדים המתגוררים באילת. משכך, אומנם משקלו של השיקול לדחיית הבקשה נמוך יותר, אך אין הוא מתאיין.

לכך מתווספת העובדה שבשלב זה המבקש מצוי במעצר.

משכך, וחרף אי הנוחות הכרוכה, מבחינתו של המבקש, בניהול ההליך בבית משפט השלום באילת, אני סבור כי אין מדובר במקרה חריג אשר מצדיק העברה של מקום הדיון במקרה שבו כופר הנאשם בעובדות כתב האישום.

כאמור, הבקשה נדחית.