בש"פ 408/01 משה עטיה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 17.10.00 הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 1238/00, המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הריגה, וקשירת קשר לביצוע פשע (עבירות לפי סעיפים 332(ג), 329(1), 298 ו499-(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום ביום 10.10.00 בשעה 20:30, או בסמוך לכך, קשרו העורר

ואלון זרגרי (להלן: "אלון" )

קשר לזרוק אבנים לעבר כלי רכב הנהוגים על ידי ערבים בצומת הסמוך לכניסה ליישוב עלי. העורר סיכם עם אלון כי יעיר אותו בשעה 5:00 לפנות בוקר. לקשר זה הצטרף אלכסיי גרבש (להלן: "אלכסיי" ). בשעה 5:15, או בסמוך לכך, אסף העורר ברכבו את אלון מביתו ביישוב עלי ונסעו לעבר הצומת הנזכרת. העורר, אלכסיי ואלון הגיעו לטרמפיאדה לכיוון שכם, הסמוכה לצומת, וכל אחד מהם הכין ערימה של אבנים לצורך יידוין, ובסמוך לשעה 5:26 יידו השלושה אבנים לעבר משאית שחלפה במקום. סמוך לאחר מכן יידו העורר, אלכסיי ואלון אבנים לעבר רכב מסוג טנדר "פולקסווגן" שהיה נהוג על ידי נהג ערבי. פגיעת האבנים ברכב גרמה לכך שהנהג סטה ממסלול נסיעתו והתהפך בשולי הדרך. כתוצאה מכך נפצע הנהג באורח אנוש, וכן הרכב פגע באלון אשר נהרג במקום.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 1729/00). בית המשפט דן בבקשה זו במאוחד עם הבקשה למעצרו של אלכסיי עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו (ב"ש 1728/00). באת-כוח המשיבה הודיעה כי אינה נשענת לעניין המעצר על עבירת ההריגה. ביום 26.10.00 נעתר בית משפט המחוזי בירושלים לבקשה, מפי השופטת מ' מזרחי. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכי מתקיימת עילת מעצר, לאור מסוכנותו של העורר לציבור, וכי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

מעשי [העורר ואלכסיי], כפי שהם משתקפים בחומר הראיות מעידים כי קיים יסוד סביר לחשש שהם יסכנו את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, כלשון ס' 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וראה לענין חזקת המסוכנות גם ס' 21(א)(1)(ג)(4). קיום עילת מעצר בנסיבות דומות נקבע על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (כב' השופט חשין) בבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד (כב' השופט חשין) ובבש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (כב' השופט טירקל).

[לעורר ולאלכסיי] אין עבר פלילי. שניהם אנשי משפחה. באי-כוחם טוענים כי יגרם להם נזק רב אם ייעצרו ומוסיפים כי ע"פ נסיבותיהם האישיות אין מקום להערכה כי יסכנו את בטחון הציבור אם יועדפו לגביהם חלופות מעצר שהציעו. ברם העובדה שנטלו חלק בגל האלימות הקשה ששטף את הארץ אינה מאפשרת קבלת חלופות אלו. מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי את מידת המסוכנות יש לבחון לאור נסיבות התקופה האחרונה שבהן מתרחשים אירועים אלימים קשים שבמוקדם מתיחות פוליטית. [העורר ואלכסיי] הראו כי הם מוכנים לבצע מעשי אלימות קיצוניים במסגרת מציאות קשה זו, שטרם השתנתה.

בית המשפט הוסיף עוד, כי אין לנתק את גורל העורר ואלכסיי מהתפתחויות עתידיות, ובמידה והאלימות תשכך יהיה ניתן להכיר בשינוי נסיבות.

3.העורר הגיש ערר על החלטה זו (בש"פ 7865/00). ביום 6.11.00 דחה בית משפט זה, מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן, את הערר. בית המשפט קבע, כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר, וכי מתקיימת עילת מעצר. בית המשפט אף קבע, כי למרות שלעורר אין כל עבר פלילי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

גם בזמנים כתיקונם אמר בית משפט זה דברו בעניין עבירות מסוג זה והורה על מעצר ללא חלופה. קל וחומר "בזמנים שבהם לוחשות עדיין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש בערינו וברחובותינו, יש לאחוז במידת הזהירות היתירה. יותר משהעבריין צריך לכך, הציבור צריך לכך, השעה צריכה לכך" (השופט י' טירקל בבש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). ...

אין זה משנה אם יידוי האבנים נעשה כתגובה, או כמה שיכול להראות כתגובה, או כגמול. אין איש רשאי לקחת את החוק לידיו ואם הוא עושה כן ועוד מטעמים אידיאולוגיים, אין שום בטחון שניתן למנוע את הסיכון הטמון בו לציבור, אלא במעצר. לפיכך, אין חלופת מעצר [שתגשים] את תכלית המעצר באמצעים נוחים יותר לעורר.

בית המשפט הוסיף כי "אם תשתננה הנסיבות, יוכל העורר לפנות לבית המשפט המחוזי בהצעה לחלופת מעצר".

4.ביום 19.11.00 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי (ב"ש 1811/00). באי-כוח העורר טענו כי יש רגיעה באלימות ובכמות מיידי האבנים, לפחות מצד המגזר היהודי. לכן, אין עוד צורך "ציבורי" במעצרו של העורר וניתן להתחשב בנסיבותיו האישיות ולשחררו לחלופת מעצר בתחומי הקו הירוק. באי-כוח העורר חזרו על הטענה בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר. כן נטען, כי העורר אב לשישה ילדים, העשוי לאבד את מקור פרנסתו, וללא עבר פלילי, וכי משפחתו מצויה במצב כלכלי קשה. לבסוף נטען, כי לאחר שחווה העורר מעצר הסיכון הצפוי ממנו אינו ממשי. בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מ' מזרחי, החליט ביום 26.11.00 לדחות את הבקשה. בית המשפט דחה את הטענה בדבר שינוי נסיבות, וקבע כי גם אם פחתה האלימות, סכנת ההתלקחות טרם פגה והמתיחות הכוללת אף מחמירה. לכן, החשש מתגובה אלימה של הפועלים "ממניעים אידיאולוגיים", גם בתחומי הקו הירוק, לא חלף. בית המשפט אמר דברים אלו:

[העורר] הראה במעשיו - שלגביהם יש ראיות לכאורה - כי מניעים "אידיאולוגים" מסוג זה מביאים אותו לביצוע מעשים המסכנים את שלום הציבור. לכן, אין בידי לאמר כי מידת מסוכנותו כיום, בהתחשב במתח הפוליטי ובמעשי האלימות הנובעים הימנו, וגם בהתחשב בחלופה שהוצעה, מצדיקה באיזון הכולל את שחרורו.

5.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררם בכתב ובדיון לפניי, חזרו באי-כוח העורר על הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. באי-כוח העורר טענו כי בחומר הראיות אין כל ראיה ישירה הקושרת את העורר לביצוע העבירה, וכי לאחר שחלק מן העדים העידו התשתית הראייתית היא חלשה עוד יותר וקיומן של ראיות לכאורה מוטל בספק רב. נטען, כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו כלל לא התייחס לטענה זו, וכן כי בזיכויו מחמת הספק של שותפו של העורר לביצוע העבירה יש כדי להשליך על מצבו של העורר. באי-כוח העורר הדגישו את מצבה הכלכלי הקשה של משפחת העורר, הכוללת שישה ילדים. עוד נטען, כי בית המשפט שגה בכך שלא בחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, וכי מעצר בשל מצב בטחוני כללי עומד בניגוד למצוות החוק, לפיה יש לבחון נסיבות אישיות. באי-כוח העורר אף חזרו על הטענות בדבר השינוי במצב הבטחוני, ובדבר העדר מסוכנותו של העורר לאחר שחווה מעצר.

6.בא-כוח המשיבה טען, כי דבר לא השתנה בתשתית הראייתית מאז החלטת בית משפט זה מיום 6.11.00, ולכן אין בהיבט הראייתי כל עילה לעיון חוזר. כן נטען, כי אין כל שינוי במצב הבטחוני הכללי במדינה, וכי מצבה הקשה של משפחת העורר אינו בגדר נסיבה חדשה.

7.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר, נידונה, כאמור, כבר בבית משפט זה, אשר קבע, מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן, כי "די בחומר שלפנינו כדי להוות ראיה לכאורה להשתתפותו של העורר בכל האירוע". לא מצאתי כי מאז החלטה זו חל כרסום ממשי בחומר הראיות. כן לא השתכנעתי, כי חל שינוי ממשי במצב הבטחוני במדינה, וכי אין עוד חשש לתגובות אלימות מצד יהודים כלפי ערבים. מצבה הקשה של משפחת העורר, הכוללת שישה ילדים, אינו בגדר נסיבה חדשה, והוא עמד לנגד עיניהם של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה בהחלטתם המקורית. עצור רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". במקרה זה לא השתכנעתי כי התקיימה אחת מעילות אלו.

אי לכך הערר נדחה.