בש"פ 7865/00 משה עטיה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. כנגד העורר וכנגד אחר, בשם אלכסיי גרבש (להלן: אלכסיי), שאינו בפנינו, הוגשו כתבי אישום בשני תיקים נפרדים. כתבי האישום מייחסים לשניים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה והריגה. לאלכסיי מייחס כתב האישום עבירות נוספות.

2.ביסוד שני כתבי האישום מסכת עובדתית זהה. על פי המיוחס להם, ביום 10.10.00 בשעה 5:15 לפנות בוקר אסף העורר במכוניתו את אלון ז"ל, והשניים נסעו לעבר צומת הסמוך לכניסה לישוב עלי, לשם הגיע באותה העת גם אלכסיי. ערב קודם לכן נדברו העורר ואלון להיפגש למחרת על מנת לזרוק אבנים לעבר כלי רכב ערביים החולפים בכניסה לישוב. השלושה הכינו במקום ערמת אבנים, אותן יידו לעבר כלי רכב שחלף במקום, נהוג בידי אדם בשם מדיני. כתוצאה מפגיעת האבנים במכונית, סטה מדיני ממסלול נסיעתו, התהפך בשולי הדרך ונפגע באורח אנוש. במהלך הסטייה, פגע הרכב באלון, שנהרג במקום.

בית המשפט המחוזי פרט את מסכת הראיות לכאורה העולות מן החומר שלפניו, לרבות צפייה בקלטת, כנגד העורר ואלכסיי, שלצורך שמיעת הבקשה למעצרם אוחד הדיון בעניינם, ומצא בחומר שהוצג לפניו ראיות לכאורה שיש בהן כדי להקים עילה למעצרם של השניים. הוא בחן את האפשרות לחלופת מעצר ודחה אותה כבלתי הולמת. על כך הערר של העורר שלפנינו.

3.בערר שלפנינו, תקף הסניגור המלומד את קיומן של ראיות לכאורה. לדבריו, לא היה העורר בין ה"קושרים", לא הצטרף לתוכנית לזריקת אבנים על רכב ערבי חולף, לא נטל חלק בשיחה שהתקיימה ערב קודם לאירוע בין אלון ז"ל לבין אדם אחר, בשם בוחבוט, בו תוכנן האירוע. כל מה שעשה העורר, לטענתו, הוא הסעת אלון ברכבו למקום ואין ראיה על השתתפות אקטיבית מצדו בידוי אבנים. הוא ניתח את ההודעות שמסרה עדת הראיה תושבת עלי, סחוטה, וטען כי בשום מקום לא אמרה כי העורר זרק אבנים וגם לא ראתה אותו עושה כן. במצב דברים זה, יש לקבוע, לטענתו, כי לפי חומר הראיות היה העורר משקיף תמים ולא שותף לעבירה. עוד טוען הוא, כי גם אם אידיאולוגית היה העורר מזוהה עם האחרים, הוא לא היה צד בזריקת אבנים או בנקיטה באמצעי אלימות אחרים, לא בפעם זו ולא בפעם קודמת כאשר השתתף בהפגנה ולא השתמש בכלי נשק שהיה בידו ברשיון.

4.בחנתי בחון היטב את החומר באספקלריה של דברי הסנגור המלומד, אולם, לא מצאתי כי יש בטענותיו כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בחומר החקירה. כפי שעולה מן החומר, העורר היה מזוהה אידיאולוגית עם האחרים שחברו יחד אותו בוקר. הוא גם השתתף בהפגנה קודמת בצומת תפוח. מובן שאין בכך עבירה ורשאי העורר ככל אדם להחזיק באידיאולוגיה הנראית לו ולהשתתף בהפגנה חוקית. אולם, יש בכך כדי להבהיר את הרקע לאירוע נשוא כתב האישום. עוד עולה מחומר הראיות, כי ערב לפני האירוע פגש בוחבוט את העורר ואת אלון והאחרון שאל את בוחבוט אם הוא מוכן לרד איתם ב5.00- בבוקר, לזרוק אבנים. בוחבוט יעץ שלא לעשות כן. העורר, שהיה נוכח בעת השיחה, ביקש מאלון כשנפרדו, שיעיר אותו ב5- בבוקר. ואכן, ב5- בבוקר יצאו השניים במכוניתו של העורר לצומת, שם הצטרף אליהם אלכסיי. מן המקום בו החנה את מכוניתו, צעד העורר לעבר הצומת, שם הוכנה ערמה של אבנים לצורך יידוי, כאשר שלושת הנוכחים בצומת הם העורר, אלון ואלכסיי. עדת הראיה סחוטה מסרה בהודעתה כי היו שלושה. מדיני, הנהג שנפגע קשה, נחקר כאשר לא היה מסוגל לדבר ולפי סימני ראש ואצבעות ידו, הבין השוטר בתשובה לשאלותיו, כי לא היתה זו תאונת דרכים אלא יידוי אבנים על-ידי שלושה אנשים. בהודעה מאוחרת לא זכר אמנם מדיני דבר, אולם אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת למה שאמר לשוטר ושאלת המשקל תצטרך להתברר במשפט עצמו. גם העדה סחוטה מסרה על יידוי אבנים על-ידי שלושה, וגם אם אין עקביות מלאה בכל דבריה, אין זה השלב הנכון לבדוק את הדברים לאשורם מבחינת מהימנותם דבריה, שלמצער, קושרים את העורר לשניים האחרים ולמעשיהם. גם מתוך קלטת עימות עולה חיזוק מה לגרסת התביעה. גם אם העורר לא זרק אבנים בעצמו, די בחומר שלפנינו כדי להוות ראיה לכאורה להשתתפותו של העורר בכל האירוע.

5.העורר בן 38 נשוי ואב ל6- ילדים ועברו נקי. אלא, שעבירות מסוג זה הצומחות על רקע אידיאולוגי, מבוצעות בדרך כלל על ידי אנשים שבאופן רגיל, בחיי היומיום, מנהלים חיים נורמטיביים ואינם עוברים עבירות מסוג אחר. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתן היתרה של עבירות יידוי אבנים על כלי רכב בנתיב תחבורה, המסכנות את ביטחון הציבור ושלומו. לכאורה, מדובר בנשק קר, אך ברגע שמושלכת אבן כלפי כלי רכב נוסע, עלולות התוצאות להיות קטלניות. הא ראיה, שבמקרה דנן נהרג אדם שהיה בין מיידי האבנים ונפצע אנושות אדם אחר שרכבו היה מטרה של המיידים.

6.לצורך הערר, ביקש הסניגור שלא לקחת בחשבון את עבירת ההריגה, שכן בהחלטת בית המשפט קמא נאמר, שהתובעת הצהירה כי "היא אינה נשענת לעניין המעצר על עבירת ההריגה". אינני נדרשת לעניין זה, משום שגם אילו היתה המשיבה עומדת על הצהרה זו כיום - והיא אינה עושה כן - עדיין עומדת לפנינו עובדת הפציעה האנושה שנפצע נהג המכונית, שלעברה הושלכו האבנים, והפוטנציאל הקטלני שבהשלכה כזו קיים, גם אלמלא נגרם מותו של אדם כתוצאה מכך.

7.אשר לחלופת מעצר, שאלה היא אם ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר על-ידי חלופת מעצר.

גם בזמנים כתיקונם אמר בית משפט זה דברו בעניין עבירות מסוג זה והורה על מעצר ללא חלופה. קל וחומר "בזמנים שבהם לוחשות עדיין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש בערינו וברחובותינו, יש לאחוז במידת הזהירות היתירה. יותר משהעבריין צריך לכך, הציבור צריך לכך, השעה צריכה לכך" (השופט י' טירקל בבש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); וראו גם: בש"פ 7506/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והחלטות השופט מ' חשין בבש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ובבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' מוחמד מחמוד חאמד (לא פורסם)). אמנם, ההחלטות שם התייחסו למיידי אבנים צעירים ואף קטינים, ואם שם נקבע כי יש להורות על מעצרם, קל וחומר לגבי מבוגרים, שכן, מעשים כאלה, חמורים יותר כאשר הם מבוצעים על-ידי מבוגרים. אין זה משנה אם יידוי האבנים נעשה כתגובה, או כמה שיכול להראות כתגובה, או כגמול. אין איש רשאי לקחת את החוק לידיו ואם הוא עושה כן ועוד מטעמים אידיאולוגיים, אין שום ביטחון שניתן למנוע את הסיכון הטמון בו לציבור, אלא במעצר. לפיכך, אין חלופת מעצר שתגיש את תכלית המעצר באמצעים נוחים יותר לעורר.

8.אשר על כן, הערר נדחה. אם תשתננה הנסיבות, יוכל העורר לפנות לבית המשפט המחוזי בהצעה לחלופת מעצר.