בש"פ 4120/10 עמוס סבאג נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית משפט השלום בנצרת, אשר הרשיע את המבקש, בעקבות הסדר טיעון, בעבירות שונות (בעיקר עבירות רכוש), וגזר את דינו. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.11.2009, במעמד הנוכחים. לטענת המבקש, הוא קיבל לידיו את פסק-הדין המנומק רק ביום 15.3.2010. המבקש עותר להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות הערעור ב- 90 ימים נוספים, כדי שיוכל להסדיר את נושא ייצוגו.

המשיבה מתנגדת לבקשה – ועמדתה מקובלת עלי. המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. הפסיקה קבעה כי בערעורים פליליים לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה, כך נפסק, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, והארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, גזר הדין ניתן כאמור ביום 10.11.2009, במעמד הנוכחים , ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 30.5.2010 – כעבור למעלה מחצי שנה. גם לאחר שקיבל המבקש את העותק מפסק-הדין המנומק – לטענתו, ביום 15.3.2010 – הוא השתהה בהגשת הבקשה שלפניי, ועתה מבקש הוא 90 ימים נוספים כדי לתור אחר עורך-דין. לא ניתן להיעתר לבקשה. מדובר באיחור ניכר, שאין לו הצדקה מניחה את הדעת, והכול בגדרי הליך של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית.