בש"פ 4231/07 הרב שמעון גורליק נ. מדינת ישראל - משטרת נהריה

1.

העורר נעצר ביום 10.5.07 בחשד לביצוע עבירות של מעשים מגונים, וזאת ביחס לשלושה אירועים נטענים. האחד במתלוננת ש"פ בת השלושים. על פי תלונתה, ביצע בה העורר מעשים מגונים, בשתי הזדמנויות, במהלך השנה האחרונה, פעם במקום עבודתו ופעם שניה במקום עבודתה. השני, תלונת הילדה מ' (ילידת 1995) והוריה, על פי אותה התלונה (שהוגשה לא מכבר), ביצע העורר בילדה מעשים מגונים במהלך חגיגות שמחת תורה שהתקיימו בקהילתם, ארבע שנים בטרם הוגשה התלונה (הילדה היתה אותה שעה כבת שבע). השלישי, תלונתו של מ' (יליד 1973), ולפיה בהיותו תלמיד ישיבה בן עשר שנים (דהיינו, סמוך ל-1983) ביצע בו העורר מעשה מגונה (אותה שעה היה העורר כבן עשרים ואחת).

מיד לאחר מעצרו פנה העורר בבקשה לבית משפט השלום בעכו להורות על איסור פרסום שמו ופרטי החקירה והחשדות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ולפיו:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי חקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".

בית משפט השלום דחה את הבקשה, וערר שהגיש על כך לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בפני עורר הוא בשלישית על דחיית בקשתו בשתי הערכאות קמא.

2.

בהודעת הערר ובעת הדיון לגופו טענו סנגוריו של העורר כי פרסום החקירה והחשדות המיוחסים לו יגרמו לו ולמשפחתו נזק חמור ביותר. העורר מכהן כרב בצפון, ופרסום שמו כחשוד בביצוע אותם המעשים ימיט כליה על שמו, על כבודו, על מעמדו ועל חייו. קשה לא פחות מכך תהיה הפגיעה שיפגעו מפרסום זה אחד עשר ילדיו – גדולה שבהם כבת 20 – העומדת להינשא בעוד כחודש, ופרסום החשדות כנגד העורר עלול לגרום בעקבותיו את ביטול

השידוך.

סנגורי העורר מוסיפים וטוענים, כי בשלושת האירועים בהם הוא נחקר, המוכחשים על ידו מכל וכל, מתעוררים ספקות משמעותיים לעניין עצם התלונות נגדו ומניעי המתלוננים. בהינתן כל אלה – כך הטענה – גובר משקלו של הנזק החמור הכרוך בפרסום החשדות על פני העניין הציבורי שבפרסום.

3.

סמכות בית המשפט להורות על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מהווה חריג יצא דופן לעיקרון פומביות הדיון של ההליך המשפטי באשר הוא. עיקרון זה של פומביות הדיון המשפטי הינו מעקרונות העל של מוסד השפיטה בחברה דמוקרטית. תכליתו הינה בהבטחת שקיפות ההליכים בבתי המשפט, שקיפות שהיא תנאי יסוד לבקרה השוטפת על הנעשה בבתי המשפט (ראו בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658 (2004)). ביטוי חוקתי וחוקי לעיקרון זה נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט.

משזוהי נקודת המוצא, ברי שהפרסום הוא הכלל ואיסור הפרסום הינו החריג שעל הטוען לו נטל שכנוע כבד ומשמעותי. ככלל, אין לך חשוד שפרסום החשדות נגדו אינו מסב נזק כבד לשמו, לכבודו ולכבודה של משפחתו, והדברים אינם צריכים ראיה.

על אף זאת, ושמא בהינתן זאת, הכלל כאמור הינו פומביות הדיון והימנעות מאיסור הפרסום.

על מנת שיתקיים חריג ה"נזק החמור" שבס' 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, אין די בהנחת המוצא שאינה במחלוקת ולפיה כל פרסום שכזה גורר בעקבותיו נזק לשמו ולכבודו של החשוד. נדרשות נסיבות יוצאות דופן.

שיקול נוסף שאפשר ויישקל בענין זה, יתכן ויהיה בבחינת טיבם של החשדות ומשקלם של חומרי החקירה המקיימים את החשד הסביר, שאם אלה שואפים לאפס יגבר מתוך כך הנזק החמור שבעצם פרסומם. בענייננו, המדובר בחשדות למספר עבירות מין של מעשים מגונים. כפי שעשו הערכאות קמא, פניתי אף אני לעיין במלוא חומר החקירה שהצטבר עד כה.

נוכח שלב החקירה בו מצויים הדברים, אמנע מהתייחסות מפורטת למרכיבי חומר החקירה כפי שנאסף עד עתה. אסתפק בקביעה, כי יש בו כדי התקיימות חשד סביר לעניין המעשים והעבירות הנחקרים.

מעבר לעיקרון העל של פומביות ההליך המשפטי, טוענת המדינה כי בחקירת חשדות מסוג החשדות שבעניין זה, קיים אינטרס ציבורי של פרסום שם החשוד שמא מתוך כך יימצאו מתלוננים נוספים או עדים נוספים על אלה שכבר בנמצא.

במכלול הנסיבות וחומרי החקירה שבפני, מוצא אני כי יש משקל מסויים לאינטרס ציבורי נטען זה כמתווסף על השיקול העיקרי לעניין עיקרון פומביות ההליך המשפטי.

4.

אכן, הפרסום יגרום בהכרח ומעצם טיבו נזק לשמו של העורר, לכבודו ולכבוד בני משפחתו. מוכן אני גם להניח, כי נזק זה אינו קל כל עיקר וניתן להגדירו מטבע הדברים והמציאות כנזק חמור. אולם במכלול השיקולים והאיזונים, אין בו להוציא עניינו של העורר מהכלל בדבר פומביות ההליך המשפטי.

אוסיף ואציין, כי מתוך חומרי החקירה שהובאו בפני וכן מתוך הפרוטוקולים של הערכאות קמא, עולה כי השמועות בדבר החקירות – נשוא הליך זה – פשטו זה מכבר כאש בשדה קוצים בקרב בני הקהילה והחוג החברתי של העורר, כך שעיקר הנזק הנטען הינו מעשה עשוי.

סוף דבר – מתוך כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני דוחה את הערר, וכפועל יוצא מכך מבטל את צו איסור הפרסום הארעי מיום 20.5.07.