בש"פ 10731/08 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.12.2008 בב"ש 2070/08 (כבוד השופט ב' ארבל ) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בטבריה מיום 14.12.2008 בב"ש 7448-12-08 (כבוד השופט ד' פורת ) לפיה הותרו לפרסום שמו ותמונתו של העורר ביחס לחקירה המתנהלת נגדו.

העובדות והליכים קודמים

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המגולל מסכת חמורה של עבירות מין שביצע העורר לפני כעשר שנים במתלוננת, אשר במועד תחילת המעשים הייתה בת שש בלבד, במשך שש שנים תמימות. בתמצית יאמר כי העורר, שהינו מדריך בבית הספר החקלאי "כדורי" שבצפון הארץ (להלן – כדורי או בית הספר ), אשר היה חבר קרוב של הורי המתלוננת, ביצע במתלוננת עבירות מין שונות בהזדמנויות שונות, כאשר רוב המעשים בוצעו בכדורי לאחר שהעורר דאג לכך כי הוא והמתלוננת ישהו ביחידות במחסן, בחדר צדדי באורווה או באחד מחדרי הסוסים. העורר נהג לנשק את המתלוננת על פיה, ללטף את חזהּ החשוף, לגעת באיבר מינה החשוף, לבקש ממנה לגעת באיבר מינה ובאשכיו, לבקש ממנה למצוץ את איבר מינו ואף להחדיר את איבר מינו העורר לפי הטבעת שלה עד שהגיע אל סיפוקו. לרוב נענתה המתלוננת לבקשותיו של העורר ובמקרים רבים מצצה את איבר מינו עד שהגיע לסיפוקו בתוך פיה. באחד המקרים נהג לבקש מהמתלוננת שלא תספר לאיש על מעשיו, ואמר לה כי מדובר בסוד משותף אשר אם תחשוף אותו, יישלח הוא ל"מקום מגעיל" והמתלוננת אכן שמרה בליבה את מעשי הנאשם במשך שנים רבות.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין) במקרים רבים; עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין במקרים רבים; עבירה של ניסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(3) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין ועבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245א לחוק העונשין במקרים רבים. יצויין, כי התלונה כנגד העורר הוגשה כשלושה חודשים בטרם נעצר, אולם החקירה לא נפתחה בשל שיקולי המתלוננת ובשל סירובה לשתף פעולה עם המשטרה.

2.

ביום 11.12.2008 נעצר העורר וביום 12.12.2008 הוגשה לבית משפט השלום בטבריה בקשה להארכת מעצרו לצרכי חקירה. לבקשת העורר ולנוכח עמדת המתלוננת, נדונה הבקשה בדלתיים סגורות. בקשת המשיבה להתיר את פרסום פרטי הפרשה נדחתה ובית המשפט הורה בהחלטתו כי לאחר שישמעו טיעוני הצדדים בנוגע למעצר, תוכל המשיבה לשוב ולבקש לדון בבקשתה הנ"ל.

3.

ביום 14.12.2008, הגישה המדינה בקשה שנייה להארכת מעצרו של העורר ובפתח הישיבה ביקשה המשיבה כי שמו של העורר יותר לפרסום. בית משפט השלום נעתר לבקשה זו, אולם עיכב את הסרת איסור הפרסום על מנת לאפשר לעורר לערור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 15.12.2008 שמע בית המשפט המחוזי בנצרת את טיעוני הצדדים בערר וביום 17.12.2008 דחה אותו והתיר לפרסם את פרטי העורר בנוגע לחקירה אשר מתנהלת נגדו.

4.

יצויין כי בדיון שנערך בפני בית משפט השלום ביום 17.12.2008 הסכימו הצדדים כי מעצרו של העורר יוארך עד ליום 19.12.2008, אולם תהא זו הארכת המעצר האחרונה לצרכי חקירה הואיל והחקירה מוצתה. בסופו של דבר, ביום 22.12.08, לאחר הגשת הערר, הוגש כתב האישום כנגד העורר וביום 24.12.08 הוגש כתב האישום המתוקן בעניינו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

5.

לטענת העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד ש' ברזני - נימוקו של בית המשפט המחוזי להתיר את פרסום פרטיו לנוכח היותו של העורר מדריך בבית ספר ולנוכח הצורך להביא לגילויים של מקרים נוספים, איננו רלוונטי בשלב זה הואיל והחקירה כנגד העורר מוצתה והוגש כנגדו כתב אישום זה מכבר. לטענתו, חזקה על המשטרה ורשויות התביעה כי אילו היו כיווני חקירה נוספים שטרם נבדקו, היו הם ממשיכים בחקירתו של העורר ולא מגישים כנגדו כתב אישום ואולם משעה שהוגש כתב האישום, ברי כי מוצו כל הליכי החקירה ואין כל תועלת חקירתית בפרסום שמו ותמונתו של העורר. יתר על כן, טוען העורר בהקשר זה כי מעיון בחומר החקירה עולה כי כל הגורמים הרלוונטיים בכדורי נחקרו זה מכבר וגם מטעם זה אין תועלת בפרסום פרטיו.

6.

מוסיף העורר וטוען כי אין בחומר החקירה, למיטב ידיעתו, כל ראיה המצביעה על כך כי ניצל את תפקידו או את מעמדו בבית הספר לביצוע עבירות ולפיכך אין בסיס לטענה כי לכאורה יהא בפרסום כדי לקדם חקירת חשדות חדשים "בקרב תלמידות". בהקשר זה מציין העורר כי התלונה נגדו הוגשה למשטרה לפני כשלושה חודשים, כאשר במהלך תקופה זו לא בוצעה כל פעולת חקירה על ידי המשטרה עקב שיקולים אישיים של המתלוננת ועל כן, קיים חוסר בהירות בנוגע לדרישת המבקשת להתיר את פרסום פרטיו בשלב זה.

7.

לטענת העורר, בעוד שסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ) קובע כי במקרה של חשוד , יש להימנע מפרסום פרטיו רק אם אפשר שיגרם נזק חמור לחשוד כתוצאה מהפירסום ואולם, במקרה של נאשם בעבירת מין, קובע סעיף 68(ב)(5) כי יש להימנע מפרסום שמו של הנאשם לשם הגנה על עניינו . לפיכך, טוען העורר כי משעה שהוגש כנגדו כתב אישום, הסעיף החל בעניינו הוא סעיף 68 הנ"ל ומשכך, אין צורך כי הוא יראה נזק חמור שעלול להיגרם לו ודי בטענות שאותן העלה באשר לפגיעה בבני משפחתו ולהעדר אינטרס ציבורי בפרסום פרטיו האישיים לאחר שמוצו הליכי החקירה בעניינו.

8.

לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך כי למרות שקבע כי קיים פוטנציאל לגרימת נזק חמור לו ולבתו, במידה ופרטיו יפורסמו, עדיין החליט לדחות את עררו. לטענתו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, היה ופרטיו יפורסמו, יגרם נזק חמור למשפחתו המתגוררת בכדורי ובפרט לאשתו אשר הועסקה במועצה המקומית ולבתו בת ה-10 שהיא תלמידה במקום. לטענתו, פרסום פרטיו בשלב זה, כל עוד עומדת לו חזקת החפות, יהיה בבחינת ענישה שתגרום לו נזק בלתי הפיך.

לנוכח כל האמור לעיל, מבקש העורר לקבל את עררו ולהורות על איסור פרסום פרטיו האישיים עד למועד הגשת כתב האישום.

טענות המשיבה

9.

המשיבה, באמצעות באת כוחה – עו"ד ל' בלומנפלד-מגד – מתנגדת לערר, וזאת מכמה טעמים.

10.

ראשית, טוענת המשיבה כי עיקרון העל הינו פומביות הדיון וקיום דיון בדלתיים פתוחות, כאשר יש לפרש את החריגים השונים לעיקרון זה בצמצום. לטענתה, עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שעסקינן בנאשם שהוגש נגדו כתב אישום, הואיל ובשלב זה מצויים אנו בתוככי ההליך המשפטי הפומבי, בשונה מההליך החקירתי הקודם לו.

11.

שנית, טוענת המשיבה כי האינטרס הציבורי הגלום בפומביות הדיון בכלל ובעבירות מין בפרט, נחלק לשני רבדים; האחד, רובד כללי , שעניינו, בתמצית, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת; השני, רובד פרטני , שעניינו, בתמצית, הזהרת הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם והוא מגלם את האינטרס החקירתי שבעידוד מתלוננים נוספים, אם קיימים, להגיש תלונה כנגד אותו הנאשם. לטענתה, בנסיבות המקרה שלפניי קיים אינטרס ציבורי מובהק לגלות את פרטיו של העורר, שכן העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות מין שביצע העורר (מדריך בבית הספר שבא במגע עם ילדים דרך קבע) במתלוננת, מאז היותה בת שש ובמשך תקופה בת שש שנים, ולפיכך העבירות נגועות לכאורה בפדופיליה, כאשר זכות הציבור בכלל וציבור תלמידי בית הספר והוריהם בפרט לדעת אודות עבירות אלה על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם ביחס לעורר בפרט וביחס להתנהלות בית הספר באופן כללי. לאור דברים אלו טוענת המשיבה כי קיים אינטרס ציבורי ברור בפרסום פרטיו של העורר במקרה דנן. במענה לטענה זו טען בא כוח העורר במסגרת הדיון שהתקיים לפניי כי משעה שמתקיים כנגד העורר הליך בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, אין מקום לדון בשאלת מסוכנותו כעת וכי אם יתברר כי העורר הינו מסוכן לציבור, כי אז ממילא ישהה במעצר או בחלופה מתאימה עד תום ההליכים כנגדו, כך שאין טעם באזהרת הציבור מפניו. יתר על כן, טוען הוא כי משעה שפורסם שם המקום, אין תועלת בפרסום פרטיו האישיים דווקא.

12.

שלישית, טוענת המשיבה כי מחומר החקירה בעניינו של העורר, שאותו הגישה לעיוני במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, עולה כי קיים חשד למעשים נוספים שאותם ביצע העורר כלפי נערות אחרות, כפי שגם ציינה במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים נגדו. לטענתה, בחלק מהמקרים לא ברור מי הן המתלוננות הפוטנציאליות ובמקרים אחרים המתלוננות שזהותן ידועה לא התלוננו ועובדה זו תומכת אף היא בפרסום. במענה לטענה זו טען בא כוח העורר, כי כל הליכי החקירה בעניינו של העורר מוצו זה מכבר וכי חזקה על המשיבה כי הייתה נמנעת מהגשת כתב אישום אילו סברה כי קיימים מהלכי חקירה נוספים שניתן לנקוט בהם.

13.

לבסוף, טוענת המשיבה כי לא אחת נקבע ביחס לחשודים שמתנהלת כנגדם חקירה, כי לא די בנזק "רגיל" שהינו נלווה מטבעו לפרסום החשדות, כגון פגיעה בשמו של חשוד, בעבודתו או בבני משפחתו, וכי יש להראות נזק "מיוחד" החורג מ"תופעות לוואי" אלה. לטענתה, דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאחר הגשת כתב האישום, לאחר שגובשה תשתית ראייתית לכאורית כנגד נאשם אשר עברה את כור ההיתוך של רשויות התביעה, שהגיעו למסקנה כי די בה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם. לטענתה, במקרה כזה יש להוכיח נזק שהוא חמור אף יותר, הואיל ולאחר הגשת כתב האישום נוטה הכף עוד יותר לטובת פומביות הדיון.

יצויין כי במענה לטענה זו, טען בא כוח העורר במסגרת הדיון שהתקיים לפניי כי על פי לשון החוק, על חשוד בחקירה להראות נזק חמור יותר שיגרם לו כתוצאה מהפרסום ומשעה שהוגש כתב אישום וחל סעיף 68 לחוק בתי המשפט, כי אז די להראות "פגיעה בעניינו" והפסיקה הקיימת בעניינם של חשודים אינה רלוונטית לעניינם של נאשמים.

14.

לאור כל האמור לעיל, מבקשת המשיבה לדחות את הערר ולאפשר את פרסום פרטיו האישיים של העורר.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, כמו גם בכתב האישום, חומר החקירה בעניינו של העורר והאסמכתאות שהגישה באת כוח המשיבה לעיוני, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים באריכות במהלך הדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות במובן זה ששמו של העורר ותמונתו יותרו לפרסום.

16.

שאלת איסור פרסום פרטיהם של חשוד שטרם הוגש כנגדו כתב אישום או של נאשם לאחר הגשתו של כתב אישום נדונה פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, אשר שב וחזר על העיקרון לפיו הסמכות להורות על איסור הפרסום היא החריג לעיקרון פומביות הדיון של ההליך המשפטי, שהינו מעקרונות העל של מוסד השפיטה בחברה דמוקרטית. תכליתו של עיקרון זה הינה הבטחת שקיפותם של ההליכים המתקיימים בבתי המשפט השונים, שהיא הבסיס לבקרה על הנעשה בבתי המשפט.

הביטוי החוקתי והחוקי לעיקרון יסוד זה נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [ראו למשל: פסק דינו המנחה של המשנה לנשיא מ' חשין בבש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658 (2004); ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 444, 450 (1991); בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 363, 369 (2000); בש"פ 4814/05 מישל ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.7.05); בש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.2.06); בש"פ 4231/07 גורליק נ' מדינת ישראל - משטרת נהריה (לא פורסמה, 24.5.07)]. יתר על כן, לא אחת נקבע כי יש לפרש את החריגים לעקרון פומביות הדיון בצמצום ולאחר שקילה זהירה [ראו למשל: בש"פ 4814/05 הנ"ל, בפסקה 9, והאסמכתאות המופיעות שם].

17.

לאור האמור לעיל, נטל השכנוע המוטל על הטוען להתקיימותו של אחד החריגים לעיקרון פומביות הדיון הינו כבד ומשמעותי. למותר לציין כי פרסום שמו של חשוד או נאשם בעבירות מין מסב נזק כבד לשמם, לכבודם ולכבוד משפחתם וניתן אף לצאת מנקודת הנחה כי כך הדבר ואין צורך להוכיח את הפגיעה האמורה [ראו למשל: בש"פ 4231/07 הנ"ל]. ואולם, לא די בכך. לכאורה, יש ממש בטענתו של בא כוח העורר לפיה קיים פער בין לשונה של הוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט לבין לשונה של הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק זה.

לפי סעיף 70(ה1)(1) לחוק זה:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

[ ההדגשה שלי – י.ד. ]

לפי סעיף 68(ב)(5) לחוק זה:

"(ב)

בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה :

...

(5)

לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין..."

[ ההדגשה שלי – י.ד. ]

ואולם, הפרשנות שאותה מציע בא כוח העורר לפער שבין הניסוח של שתי ההוראות, אינה מקובלת עליי. לדידי, משעה שהוגש כתב אישום כנגד נאשם פלוני, ברי כי המסכת הראייתית הקיימת בעניינו (גם אם לכאורית בלבד) חזקה מן המסכת הראייתית הקיימת בעניינו של חשוד שמתנהלת כנגדו חקירה. שעה שבנאשם עסקינן קיים חשד סביר שהינו מבוסס יותר כי הנאשם ביצע את העבירה, שאם לא כן, לא היו רשויות התביעה מוצאות לנכון להגיש כנגדו את כתב האישום, הגם שאין חולק כי עומדת לו לאותו נאשם חזקת החפות ויתכן בהחלט כי הוא יצא זכאי בדין בסופו של יום. יתר על כן, כפי שטוענת המשיבה, משעה שהסתיימו הליכי החקירה והוגש כתב אישום כנגד נאשם פלוני, מצויים אנו בדלת אמותיו של ההליך השיפוטי, בעוד שההליכים שקדמו לכך הם הליכים חקירתיים בלבד. בנסיבות אלה, נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי הגלום בפומביות הדיון לבין האינטרס הפרטי של הנאשם שפרטיו לא יפורסמו נעה לכיוון הראשון ומשכך, ברי כי לא יעלה על הדעת שהנזק או הפגיעה שאותם צריך הנאשם להראות, בהתאם לסעיף 68(ב)(5) הנ"ל, על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשתו ויורה שלא לפרסם את פרטיו יהיה קל יותר מהנזק שמחויב להראות חשוד בהתאם לסעיף 70(ה1)(1) הנ"ל.

אשר על כן, סבורני כי פסקי הדין שיצאו תחת ידו של בית משפט זה לפיהם הנטל המוטל על חשוד המבקש להראות כי ייגרם לו נזק חמור כתוצאה מפרסום פרטיו, כאשר לא די בנזק הנגרם לשמו, כבודו וכבודם של קרוביו [ראו למשל: בש"פ 5759/04 הנ"ל; בש"פ 1105/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.2.05)] – יפים אף כאשר בנאשם עסקינן ואף ביתר שאת. בשולי הדברים יוער כי טוב יעשה המחוקק אם יתן דעתו לאי הבהירות שעלולה להתעורר נוכח הפערים בלשונן של שתי הוראות החוק הנ"ל ואם יפעל להסרתה של אי בהירות זו.

18.

לגופו של עניין, סבורני כי העורר לא הצביע על נזק מיוחד כאמור. אכן, קיימת סבירות גבוהה כי פרסום פרטיו של העורר עלולה לפגוע בו ובבני משפחתו. עם זאת, גם אם אקבל את טענותיו של העורר לפיהן פרסום שמו אינו דרוש לצרכי חקירה, שכן כל הליכי החקירה בעניינו מוצו זה מכבר, ואף את טענתו לפיה אין צורך בהזהרת הציבור מפניו, שכן במידה שיתברר כי נשקפת ממנו מסוכנות ממילא ישהה הוא במעצר או בחלופת מעצר, לכשתוכרע הבקשה למעצר עד תום ההליכים, עדיין אין בכך כדי להצדיק היעתרות לבקשתו. יתר על כן, איני סבור כי פרסום פרטיו תגרום לפגיעה בהעסקתו, שכן העורר ממילא עצור בשלב זה והגורמים הרלוונטיים בכדורי, אשר נחקרו, כך לדברי העורר, כולם, ממילא מודעים לפרטי הפרשה. לפיכך, הפגיעה בהעסקתו של העורר בכדורי, ככל שקיימת כזו, כבר אירעה.

19.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.