בש"פ 10927/07 מיכאל מור נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 12.12.07 בתיק ב"ש 4348/07, בה נדחתה בקשת העוררים להסיר צו איסור פרסום שהוציא בית המשפט המחוזי על זהותם של משיבים 2 - ארבעה שוטרים ואזרח (להלן הנאשמים ).

רקע

ב.ביום 22.11.07 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם הנחת שני מטעני חבלה, האחד - שלא התפוצץ - מתחת לרכב הנמצא בחזקתו של עורר 1 שעוררת 2 היא רעיתו; השני - שהתפוצץ - במרפסת ביתה של העוררת 4 (פ"ח 4067/07), שהיא כנמסר אחותו של העורר 1 והעורר 3 הוא בנה. בית המשפט הוציא צו האוסר פרסום שמות הנאשמים. ביום 26.11.07 הגישו העוררים בקשה להסרת איסור הפרסום. בין היתר נטען כי שמות הנאשמים ידועים למבקשים ולרבים אחרים, וכי חשיפתם תאפשר לאזרחים נוספים לברר האם בוצעו עבירות כלפיהם. כן נטען למעמד לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א - 2001. ביום 12.12.07 דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטה מפורטת נקבע, כי חרף עקרון הפומביות (הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה), בנסיבות מגבש החומר המודיעיני החסוי שהוגש לבית המשפט חשש ממשי לבטחון הנאשמים ובני משפחותיהם - ולפיכך נפסק, שבפרסום פרטי הפרשה ללא זהות הנאשמים יש משום איזון מידתי וראוי. נוכח החלטתו לא נדרש בית המשפט לטיעונים לפי חוק זכויות נפגעי עבירה.

ג.כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי, בו נטען: (1) כי איסור הפרסום יוצר מצב אנומלי בו פרטי הנאשמים חסויים, בעוד ששמות המבקשים מוקעים ברבים כעבריינים; (2) כי לטענה בדבר הסיכון הצפוי לחיי הנאשמים מעצם הפרסום אין אחיזה, שעה שפרטי הנאשמים ומקום מגוריהם ידועים ברבים; (3) כי נדרשת זהירות יתרה ביחס לחומר מודיעיני, באשר מקורו בחבריהם השוטרים של הנאשמים, ויתכן שאף בנאשמים עצמם; (4) כי חשיפת פרטי הנאשמים תאפשר לציבור הרחב לברר האם נעברו עבירות נוספות כלפיו; (5) כי נוכח כל אלה, נעשה שימוש לא ראוי בהוראת החסיון. יצוין כי בערר לא נטען, כפי שנטען בבית המשפט קמא, לענין חוק זכויות נפגעי עבירה. אמנם באי כוח המדינה והנאשמים נדרשו לכך, אך עו"ד כרמל הודיע בדיון כי אין הוא עומד על טענה זו ומכיר הוא בהיעדר זכות לפי אותו חוק, ועררו מתבסס על סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה.

ד.(1) ביום 26.12.07 נערך דיון בערר בנוכחות באי כוח הצדדים בלבד; עוד בבית המשפט קמא סוכם שהדיון בהליך ייערך בפורום זה (פרוטוקול בית המשפט המחוזי מיום 28.11.07). בא כוח המדינה טען, בתשובה לערר ולטענות עו"ד כרמל על פיו, כי הסיכון הנשקף לחיי הנאשמים ובני משפחותיהם מצדיק את איסור הפרסום גם אם ידועים השמות, שכן הפרסום הרשמי עלול להוסיף למוטיבציה של גורמים שונים לפגוע בנאשמים, ולעמדה זו הצטרפו גם באי כוח הנאשמים. עוד נטען: (1) כי אין אפשרות שבדין לערור על החלטה לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד– 1984, ואין גם עילה כלשהי; (2) כי לעוררים אין מעמד לעניין סעיף זה; (3) כי אין לעוררים זכות להסרת האיסור לפי חוק נפגעי עבירה, ושבכל מקרה המניע שמאחורי פעילותם הוא נקמנות, ושהם אינם מייצגים אינטרס ציבורי - והראיה שלא הוגשו בקשות דומות מטעם אמצעי התקשורת. בדיון הציג בא כוח המדינה תמצית של החומר המודיעיני החסוי, והוחלט כי בטרם מתן החלטה יועבר לעיוני מלוא החומר. באי כוח המשיבים טענו בתמיכה לעמדת המדינה, והטעימו אף הם כי אין העוררים מייצגים כל ציבור, והתקשורת לא פנתה לעניין זה. עו"ד בן-נון ציינה, כי הנאשמים היו מאוימים עוד לפני כן; בשלהי נובמבר 2007 (כנראה 26.11.07) פורסמה בעיתון מודעת אבל ובה שמות הנאשמים, ולא ברור מטעם מי. עו"ד בר חיים ציין כי המדובר בפיקוח נפש, והפרסומים עלולים לסכן חיים. עו"ד כספי ועו"ד גרטנר טענו כי ההגנה המרובה שהמדינה השקיעה בנאשמים מעידה על הסכנה הנשקפת להם, וכי על כן גוברת קדושת חיי אדם על זכות הציבור לדעת. ביום 26.12.07 אכן הועבר החומר המודיעיני לעיוני, ובעקבות העיון בו ובתיק ניתנת החלטה זו.

הכרעה

ה.אקדים ואומר כי בנסיבות, ולעת הזאת, אין מקום להיעתר למבוקש בערר ככתבו וכלשונו. החומר שהוצג לעיוני מעלה חשש משמעותי לבטחון הנאשמים - ואין מקום להקל ראש בכך. מאידך גיסא, דומני - ואינני יודע אם המשיבים חלוקים על כך - כי מצב זה של איסור פרסום לא יוכל להימשך לעד. ואכן, זאת לא מתוך אהדה למניעי הבקשה והערר כשלעצמם, שעל פי החומר שבו עיינתי, לפחות ככל שהמדובר בכתובת אחת ומרכזית בין העוררים, אינה מונעת לכאורה מאינטרסים ציבוריים נעלים. הטעם לכך שבעתיד יש לצפות כי תמונה זו תשתנה, הוא: (1) שהשמות ידועים היטב כנראה לא רק לעוררים אלא למעגלים רחבים יותר. (2) כיון שבמציאות הישראלית סוף דבר בכגון דא להיוודע - גם אם טרם נודע באופן מובהק; (3) ולבסוף, בשל אינטרסים ציבוריים כלליים וספציפיים, עליהם נעמוד להלן. שאלתי את בא כוח המדינה באשר לצפי לעניין זה ולא היה בידו להשיב לעת הדיון. גם בידי אין לקבוע מסמרות, אך על הדעת להינתן לכך.

"הגנה על בטחונו של בעל דין"

ו.כלל יסוד של שיטתנו המשפטית הוא כי "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה). "בימים שמכבר ישבו הזקנים לדין בשער העיר, וכמותו של השער הקדום כן הם בתי-המשפט בימינו... ופרסום ברבים של הנעשה והנשמע באולם בית-המשפט אינו אלא נגזרת מאותה פומביות" (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658, 662 - השופט, כתארו אז, מ' חשין; ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום , פ"ד מט(1) 318, 342-340; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(2) 97, 111). מהמשקל הנכבד שניתן לכלל הפומביות, שעליו אין צורך להכביר מלים בעידננו, נגזרת גם המסקנה כי את "היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 444, 451 - השופט, כתארו אז, מצא; פרשת מרום , 341; בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ז.במקרה שלפנינו ניתן צו איסור פרסום לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שזה לשונו:

"70. איסור פרסומים

...

(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין... ".

הסעיף מאזן בין האינטרס הציבורי הכללי בפומביות, לבין אינטרס אנושי, לעיתים קיומי, ראשון במעלה - "בטחונו של בעל דין". אכן, הפסיקה פירשה אינטרס זה בצורה מצמצמת: "מושג זה של הגנה על ביטחון ודאי אינו כולל הגנה מפני עתונות , שיודעת להיות מאד תוקפנית, עויינת, מציצנית" (כדברי השופט חשין בפרשת מרום , 342; ההדגשה הוספה - א"ר); הוא אף אינו כולל "את בטחונו הכלכלי של בעל הדין" (פרשת ביטאר ; ההדגשה הוספה - א"ר); ואף ביחס לפגיעה של נאשם בעצמו, נאמר כי "מוכנה אני להניח כי סעיף זה ניתן לפירוש רחב דיו כדי לכלול גם סיטואציה, שבה יש סיכון, שהנאשם או החשוד יפגע בעצמו... דא-עקא, שהשימוש בעילה זו כדי לאסור פרסום צריך להעשות במשורה, כאשר יש חשש קונקרטי ומבוסס

לתוצאה של פגיעה אובדנית " (ב"ש (חיפה) 2929/01 כהן נ' משטרת ישראל (לא פורסם) - השופטת שטמר; ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו הטענה היא לחשש לחיי הנאשמים, ואין ספק כי חשש כאמור – כשלעצמו בא בגדרי הגרעין הקשה של הסעיף.

זכות הערעור והביקורת השיפוטית

ח.במקרה שלפנינו קבע בית המשפט קמא כי מהחומר המודיעיני החסוי שהועבר לעיונו, "עולה כי הטענה בדבר סכנה לביטחונם של המשיבים 6-2 ולבני משפחותיהם איננה טענה הנטענת בעלמא, אלא המדובר בחשש מבוסס דיו" (עמ' 12) - ודחה את הבקשה להסרת איסור הפרסום. בניגוד לנטען, החלטה זו ניתנת לערעור. סעיף 74 לחוק בתי המשפט מורה:

"74. סופיותן של החלטות

בלי למעט מן האמור בסעיף 72(ב), החלטות בית משפט לפי סעיפים 69 ,68 ו-72 אין אחריהן ולא כלום".

מכלל לאו אתה שומע הן - אין מניעה לערור על החלטות לפי סעיף 70, ועררים אלה נדונים לא אחת (ראו לדוגמה: בש"פ 4231/07 שמעון גורליק נ' מדינת ישראל - משטרת נהריה (לא פורסם); בש"פ 2884/06 בן דב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הנזכר; בש"פ 1105/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהקשר זה, תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון את התשתית הראייתית שביסודה של טענת איסור הפרסום, ובהינתן תשתית כאמור - גם את נוסחת האיזון שקבעה הערכאה הדיונית.

יישום בנסיבות

ט.כאמור מעלה, ביקשתי להעביר לעיוני את מלוא החומר המודיעיני, וכך אכן נעשה. החומר מעיד על חשש משמעותי לעת הזאת לחיי הנאשמים. אלא שבמסגרת האיזון יש להתייחס גם לשני משתנים נוספים: הטענה שזהות הנאשמים ידועה לעוררים ולרבים אחרים, והאינטרסים הציבוריים שבחשיפה.

י.הטענה - שככל הנראה נכונה היא - כי העוררים מודעים לזהות הנאשמים, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הסרת צו איסור פרסום. אינו דומה מידע לא מוסמך, למידע המקבל גושפנקה רשמית (בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הבטחון , פ"ד נא(1) 364, 370) - ויש בכך אינדיקציה כללית להגברת המסוכנות. אמנם, בענייננו מקים החומר המודיעיני חשש לבטחון הנאשמים - אך אין הוא מצביע על כך שמבקשי רעתם מתקשים לאתרם או לזהותם. אין בחומר המודיעיני ביסוס קונקרטי לטענה שחשיפת זהות הנאשמים תתרום למסוכנות שהיא קיימת. יש לראות את סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט בהקשר בו נחקק, קרי, פרסום, והשאלה הניצבת היא עד כמה הפרסום עלול להשפיע על בטחונו של אדם ("לשם הגנה על בטחונו של אדם"). דבר זה מצוי בסימן שאלה במקרה דנא. ואולם, סימן שאלה בכגון דא, העלול לגבול בפיקוח נפש, יש לדרוש לעת הזאת לחומרה; קרי, לא זו העת לחשיפה פומבית בחותם הממלכה.

י"א. באשר לשיקול השני, בנסיבות טוענים העוררים לאינטרס ספציפי התומך בטענתם, מעבר לעקרון הפומביות הכללי, והוא החשש שמא פעלו הנאשמים שלא כדין גם ביחס ל"עבריינים" נוספים (חשודים, נאשמים או מורשעים). אינני מקל ראש באינטרס זה - והוא מעיד על ההשלכות החמורות שיתכנו למקרים בהם אנשי אכיפת החוק פועלים בניגוד לחוק. עם זאת הדעת נותנת, שבעלי התעניינות בכגון דא ששמעו על הפרשה, אשר זכתה בסיקור נרחב, כבר נדרשו לכך אם חפצו בזה.

י"ב. כאמור, אין כרגע טענה בעניין חוק זכויות נפגעי עבירה. למעלה מן הצורך אומר, כי לכאורה על פי נוסחו אין חוק זה כשלעצמו מעניק זכות לדרוש את פרסומם של שמות הנאשמים ברבים, ומכל מקום המדובר בנושא שאינו טעון כשלעצמו מעמד מיוחד. החוק מונה כידוע מידעים מסוגים שונים שנפגעי העבירה זכאים לקבלם, ומעניק להם זכויות שונות - ואינני מביע דעה אם יהיו נסיבות שבהן חרף האמור יידרשו לכך בתי המשפט. מכל מקום בהקשר זה (ובשלב הנוכחי של ההליך) תכלית החוק היא בעיקרה הגנה על פרטיותם ובטחונם של נפגעי העבירה, וחשיפתם של עוברי עבירה מוסדרת בחוקים אחרים. כך או אחרת במובן זה ניתן להניח שהמניע לבקשה הנוכחית אינו ייצוג האינטרס הציבורי - ולא למותר לציין שאמצעי התקשורת, כאמור, לא פנו בבקשה דומה, והדעת נותנת כי טעמם עמם; אלא שהחלטה זו ניתנת מתוך שקלול האינטרסים הציבוריים בסוגיה, ללא זיקה לזהות הגורם שפתח בהליך. אף אינני נדרש לטענה כי מקור החומר המודיעיני בחבריהם של הנאשמים - טענה המטילה דופי במערכת אכיפת החוק כולה. לא למותר לציין, כי גם בעניין זה ניכרת הבעייתיות הייחודית של עבריינות מצד גורמי אכיפה, והשלכתה על שאלות ערכיות ושאלות של אמון הציבור, אף אם אלה חורגות מן התיק הספציפי. שני אינטרסים ציבוריים מונחים בכף - מזה הפתיחות והשקיפות הבסיסית לזכות הציבור למידע על ההליך הפלילי, גם אם היו הנאשמים אנשי אכיפת החוק - ומזה החשש לחיים. החשש לחיים, ככל שהוא כרוך בפרסום - גובר, מטבע הדברים.

סוף דבר

י"ג. בנסיבות המתוארות מעלה, ובהתחשב במציאות הישראלית, איני נעתר לערר לעת הזאת, אף כי דומה שצו איסור הפרסום לא יוותר על כנו עד קץ הימים. ניתוח השיקולים שהוצגו מעלה לכיוון הפרסום אינו מחייב חשיפה מיידית רשמית של שמות הנאשמים, ובודאי אינו יכול להכריע את הכף אל מול האיומים שנזכרו מעלה. המשיבים מצדם יעשו את כל הנדרש על מנת להיערך לשלב בו תפורסם זהות הנאשמים, הן לניטרול הסכנה ככל הניתן והן לפרסום גופו; ומבלי שאקבע מסמרות, הדעת נותנת כי נושא זה ישוב ויידון בעתיד בבית המשפט המחוזי במועד מתאים, משתבוא פניה לעיון חוזר מטעם גורם זה או אחר. לעת ההיא ישקול בית המשפט את החשש הכרוך בנאשמים אל מול האינטרסים הציבוריים האחרים, ובמיוחד את המידה בה עלול הפרסום לתרום לסיכון, ויכריע האם בפיקוח נפש עסקינן.

י"ד. לעת הזאת, כאמור, איני נעתר לערר.