בש"פ 4316/03 יצחק עבודי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח), החזקת נשק שלא כדין וקבלת רכב גנוב. לפי הנטען בכתב האישום באישום הראשון (שהוא בלבד רלוונטי לעניננו), בתמצית, קשר אדם בשם יצחק בר מוחא קשר עם אחיו משה בר מוחא (להלן-"האחים בר מוחא") ואנשים נוספים, לרצוח אדם בשם יעקב קקון המתגורר בחיפה. משה בר מוחא הגיע, יחד עם אחרים, לחניית ביתו של יעקב קקון ועמו שני מטעני חומר נפץ. כאשר ניסה להצמיד את אחד המטענים לתחתית רכבו של יעקב קקון התפוצץ המטען בידיו עקב תקלה והוא נפצע באורח קשה. במהלך השבועות שלאחר מכן, המשיך יצחק בר מוחא במאמציו לקדם את התכנית ולמטרה זאת קשר קשר עם אדם בשם אלירן דרי ועם העורר לרצוח את יעקב קקון או אחד מאחיו. לשם כך הצטיידו האחים בר מוחא, אלירן דרי והעורר (להלן-"הנאשמים") ברכב שכור, רכב גנוב וכן ברובה מסוג 16- M

קצר שנגנב מצה"ל, ובו מחסנית שטעונה ב- 16 כדורים, שעליו הורכב משתיק קול מאולתר, שהוסתר בתא המטען של הרכב הגנוב. כמו כן שלח יצחק בר מוחא את אלירן דרי, את העורר ואחרים לחיפה פעמים מספר כדי לרצוח את יעקב קקון או אחד מאחיו. בהזדמנויות אחרות נשלחו אנשים מטעם יצחק בר מוחא- ובהם העורר- לחיפה כדי לאסוף מידע על תנועותיהם של בני משפחת קקון וכדי לתכנן את המקום המתאים לביצוע הרצח. במהלך התקופה גם נודע לאחים בר מוחא שהמשטרה סיכלה נסיון של יעקב קקון לרצוח את יצחק בר מוחא. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ארד), בהחלטתו מיום 24.4.03, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.באת כוח העורר, בהודעת הערר ובטיעוניה לפני, טענה שיש לשחרר את העורר מן המעצר, או לחלופין, לשחררו לחלופת מעצר. לטענתה, מדובר בראיות שכולן נסיבתיות ואין עדות כלשהי הקושרת את העורר למעשים נשוא כתב האישום. עוד טענה כי אפילו יש ראיות הקושרות את העורר לרכב הגנוב, אין ראיות כי הוא ידע על הימצאות הנשק ברכב. זאת ועוד, אפילו יש ראיות לכאורה נגד העורר, ראוי להבחין בין הנאשמים לפי חומרת מעשיהם, איכות הראיות נגדם ומידת המסוכנות הנשקפת מהם. לטענתה, העורר לא היה אלא "חייל זוטר", עושה דברם של אחרים ואינו מסוכן. באת כוח העורר הוסיפה כי הוא בן 36 שנים, רוב הרשעותיו- שהיו בעבירות סמים- היו לפני שנים, והמשפט יימשך, כנראה, זמן ממושך.

כנגדה טען בא כוח המדינה כי תפקידו של העורר בהתארגנות ובפעילות לא היה משני כלל. לטענתו, לטענתו, היה העורר חלק מקבוצה שפעלה באופן נמרץ על מנת לבצע רצח. כמו כן עמד על הראיות המרכזיות נגד העורר, ביניהן: דגימות DNA של העורר על כפפת צמר שנמצאה במכונית הגנובה; הקלטות רבות של שיחות בין האחים בר מוחא לבין העורר ואחרים, כאשר "כל שיחה כשלעצמה נתונה לפרשנות, אבל רצף השיחות יחד מצביע על הכוונה"; העורר נסע לחיפה, ושוטט שם עם מכשיר טלפון סלולרי ומאיכון השיחות עולה שהיה קשר בינו לבין יצחק בר מוחא. לטענת בא כוח המדינה, מדובר בקשירת קשר לביצוע פשע בדרגה החמורה ביותר ו"אי אפשר שלא להתרשם שהעורר הוא בגרעין הקשה של ההתארגנות, הוא במעגל הפנימי". לכך הוסיף כי בית המשפט המחוזי קבע מועדים קרובים ככל האפשר לדיונים: שלש ישיבות בחודש יוני ושתי ישיבות בחודש יולי.

3.נראות לי טענותיו של בא כוח המדינה מטענותיה של באת כוח העורר. אכן, מדובר בראיות נסיבתיות אולם, כמו שאמרתי במקום אחר: "תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול- מבחינה הגיונית- להיות תמים ומקרי" (ע"פ 351/80 שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 477, 484; וכן: בש"פ 9820/02 ג'ורג' פנחסוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כך גם כאן. כפי שנאמר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, עולה לכאורה מחומר הראיות כי היה קשר הדוק בין הנאשמים למטרה המשותפת: אחד מהם מנסה להרוג אדם על ידי הטמנת לבנת חבלה מתחת לרכבו; אחר הבטיח להכין אמצעים לפגוע באותו אדם; החבורה כולה משוחחת במשך שעות היום והלילה בקודים וברמזים ובשיחות נזכרים כלי נשק ומשתיק קול; העורר נוסע עם אחר לחיפה מספר פעמים ומשוטט באזורים שבהם אמור להימצא אותו אדם; החבורה מחזיקה ברכב גנוב, ברובה 16- M , במחסנית ובמשתיק קול. מכל אלה יש להסיק כי הנאשמים, לרבות העורר, פעלו בצוותא כחבורת פשע מאורגנת, וכי נשקפת מהם סכנה של ממש לציבור. כל אלה מקימים עילת מעצר. זאת ועוד, לעורר הרשעות קודמות רבות, בעיקר בעבירות של סחר בסמים, והוא אף ריצה מספר עונשי מאסר בפועל.

אכן, בכל דיון בדבר מעצרו של אדם נשקלות, זו לעומת זו, זכותו של היחיד לחירות וזכותו של הציבור להיות מוגן מפני רוע מעלליו של היחיד העבריין. וכבר נאמר ש"קשה מאוד למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה בין שני הקטבים המושכים כל אחד לעברו"; וכן, "עלינו לקדש את זכותו של היחיד לחירות, אפילו הוא עבריין, אולם יש לקדש- לא פחות ואולי אף יותר- את זכותם של בני הציבור לחירות, החירות מן הפחד שהיחיד העבריין ירע להם" (דברַי בבש"פ 7914/99 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם); וכן: בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' קאהר בן מוחמד דאעס (טרם פורסם), תקדין-עליון 2003(1) 20; בש"פ 1150/01

מדינת ישראל נ' נמרודי , פ"ד נה(3) 232). שקילתם של כל הרכיבים שעליהם עמדנו מטה בבירור את הכף בכיוון מעצרו של העורר.

4. הערר נדחה.