בש"פ 4844/13 שמעון קופר נ. מדינת ישראל

1.

מונחים לפניי שני עררים על החלטות בית המשפט המחוזי בלוד (מ"ת 47951-11-12, כב' השופט א' יעקב ), אשר הורה לעצור עד תום ההליכים את המבקש בבש"פ 4844/13 (להלן: העורר), בשל קיומן של ראיות לכאורה באחד משני האישומים נגדו.

כתב האישום המתוקן כולל שני אישומים: האחד - רצח בכוונה תחילה של אשתו הראשונה של העורר, אורית קופרשמיט ז"ל (להלן: אורית). האחר - רצח בכוונה תחילה של אשתו השלישית של העורר, ג'ני קופר ז"ל (להלן: ג'ני). להלן אתייחס לאישומים אלו בקיצור כ"אישום 1 (אורית)" ו"אישום 2 (ג'ני)". בית המשפט המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני) אך לא לאישום 1 (אורית), ועל יסוד זה החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

עררו של העורר (בש"פ 4844/13) מתמקד בהחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים, ובקביעה כי נמצאו ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני). עררה של המדינה (בש"פ 4983/13) מתמקד בקביעה כי לא נמצאו ראיות לכאורה לאישום 1 (אורית).

2.

תחילה תוצג בקצרה השתלשלות ההליכים עד כה.

ביום 26.11.2012 הוגש כתב אישום נגד העורר, יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. כתב האישום כלל רק את אישום 2 (ג'ני). ביום 18.4.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה לאישום זה, וכי אין חלופת מעצר ראויה. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד לתום ההליכים.

ביום 29.4.2013 תוקן כתב האישום. במסגרת זאת תוקן התיאור המתייחס לאופן רציחתהּ של ג'ני (ועל כך בהמשך), ובעיקר - התווסף אישום 1 (אורית).

העורר הגיש ערר (בש"פ 3007/13) על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור אותו בשל קיומן של ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני). ברם, מאחר ובינתיים תוקן כאמור כתב האישום והתווסף אישום 1 (אורית), הורה בית משפט זה כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את התשתית הראייתית גם ביחס לאישום 1 (אורית). ביום 6.6.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי אין ראיות לכאורה ביחס לאישום 1 (אורית). על כך הגישה המדינה ערר לבית משפט זה (בש"פ 4313/13). הערר נמחק, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן החלטה משלימה ביחס לאישום 2 (ג'ני), בשים לב לאישום שהתווסף - אישום 1 (אורית).

ביום 3.7.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי אין בתיקון כתב האישום כדי לשנות מן ההחלטה הקודמת, לפיה קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישום 2 (ג'ני). סיכומו של דבר, אם כן, נותרנו עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני) אך לא לאישום 1 (אורית). מכאן שני העררים שלפניי.

עובדות כתב האישום בתמצית

3.

על פי האישום הראשון, בשנת 1983 נישא העורר לגב' אורית קופר. במהלך שנת 1992 - בעודו נשוי לאורית - הכיר העורר את הגב' שרונה בן-אור, וסיפר לה כי הוא גרוש. מאז ניהל העורר מערכת יחסים זוגית מלאה וכפולה, הן עם אורית והן עם שרונה, תוך שהוא חולק עם כל אחת בית משותף: עם אורית בתל-אביב, ועם שרונה בנתניה. לכל אחת מהנשים הציג העורר מצג שווא, לפיו הוא עובד בשירות הביטחון הכללי ולכן נדרש להיעדר מן הבית לעיתים תכופות.

בלילה שבין ה-17.1.1994 ל-18.1.1994 לן העורר בביתה של אורית. במהלך הלילה המית העורר את אורית, בדרך שאינה מותירה סימן בגופה. בבוקר ה-18.1.1994 פיזר העורר כדורים שונים לצידה של אורית, על מנת ליצור מצג שווא לפיו היא נטלה את חייה בידיה, ולאחר מכן הזעיק את אביה של אורית.

נתיחה שבוצעה בגופתה של אורית העלתה כי סיבת המוות איננה ברורה. מיד בתום ימי השבעה עבר העורר, עם ילדיו, לגור עם שרונה בנתניה.

4.

על פי האישום השני, בשנת 1999 פגש העורר את גב' ג'ני מור-חיים, חברת קיבוץ אייל ואם לשתי בנות. העורר סיפר לג'ני בכזב כי אורית (אשתו הראשונה) נפטרה מסרטן, וכי שרונה (אשתו השנייה) הייתה המטפלת של ילדיו מטעם משרד הביטחון. בהמשך עבר העורר, יחד עם שני ילדיו מנישואיו לאורית, להתגורר בביתן של ג'ני ובנותיה בקיבוץ.

בשנת 2006 הכיר העורר את ד"ר מריה זקוטסקי, רופאה מרדימה. מאז ניהל העורר מערכת יחסים זוגית מלאה וכפולה, הן עם מריה והן עם ג'ני. זאת תוך שהוא מציג לכל אחת מהן מצג שווא, לפיו הוא עובד בשירות הביטחון הכללי ולכן נדרש להיעדר מן הבית לעיתים תכופות.

במהלך שנת 2009 החליטו העורר ומריה לעבור ולהתגורר יחד בביתה של ג'ני בקיבוץ אייל. בתחילת אוגוסט 2009, בעוד ג'ני מתגוררת בבית, העבירו העורר ומריה את תכולת דירתה של מריה לחצר הבית בקיבוץ. זאת בטענת שווא כאילו מדובר ברהיטים השייכים לחבר של העורר.

עובר לחודש אוגוסט 2009 הציג העורר למריה מצג שווא, לפיו הוטל עליו לרצוח בשליחות ביטחונית אדם כבן 50 הסובל מעודף משקל. תיאור זה – מבחינת משקל וגיל - עולה בקנה אחד עם מאפייניה הגופניים של ג'ני. העורר שאל את מריה האם ישנו חומר קטלני שמסוגל להמית אדם כזה, מבלי להתגלות בבדיקה טוקסיקולוגית. בהמשך לשיחה מסרה מריה לעורר כמות קטלנית של החומר X , העונה לצרכיו.

בלילה שבין ה-20.8.2009 ל-21.8.2009 המית העורר את ג'ני. על פי הנטען בכתב האישום המקורי, העורר החדיר לגופה של ג'ני את החומר X

בדרך לא ידועה. בכתב האישום המתוקן נאמר כי העורר החדיר לגופה של ג'ני את החומר X ,

או המית אותה בדרך אחרת שאיננה מותירה סימן בגופה (דהיינו ללא שימוש בחומר X ).

קביעת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי הכריע, כאמור, כי אין די ראיות לכאורה לאישום 1 (אורית). לא הוצגו ראיות המעידות על כך שהעורר ביקש לפגוע באורית, או כי היו בידיו האמצעים לעשות זאת. נקבע כי צֶבֶר הנסיבות בקשר לאורית - אין בכוחו להביא למסקנה אחת ויחידה לפיה היה זה העורר אשר, מעבר לכל ספק סביר, ביצע את המיוחס לו בכתב האישום המתוקן.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ישנם קווי דמיון בולטים בין שני מקרי המוות - של אורית ושל ג'ני. אולם, על אף שקווי הדמיון מעוררים שאלות ותמיהות רבות, הם אינם מהווים ראיות לכאורה להוכחת אישום בעבירת הרצח של אורית.

6.

בד בבד קבע בית המשפט המחוזי כי יש די ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני). אמנם מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, אך המסקנה הלכאורית העולה ממארג הראיות היא כי העורר הביא למותה של ג'ני.

לעורר היה מניע כלכלי ורומנטי להביא למותה של ג'ני, על מנת לרשת את זכויותיה הרכושיות ולעבור לנהל חיים משותפים עם מריה בביתה של ג'ני בקיבוץ. העורר אף הכין את הקרקע לאפשרות שג'ני תמצא את מותה, כאשר דאג ליצירת מצג לפיו ג'ני חולה ועלולה להתאבד. זאת על אף שתוצאות בדיקות רפואיות שונות שעברה ג'ני היו תקינות. לאחר המוות ניסה העורר ליצור מצג לפיו ג'ני התאבדה, וכי מצא אותה ללא רוח חיים כשסביבה חפיסות ריקות של תרופות. אלא שבגרסה זו נתגלו סתירות רבות. יתירה מכך, חוות הדעת הרפואיות מצביעות על כך שאין מדובר בהתאבדות על ידי נטילת כדורים. בנוסף, מחקירתה של מריה עולה כי העורר התייעץ אתה כיצד להמית אדם שתיאורו דומה לזה של ג'ני, בדרך שאינה מותירה עקבות, ואף קיבל ממריה לשם כך את החומר X

העונה לצרכיו. די בכל אלה על מנת לקבוע כי קיים סיכוי סביר להרשעתו של העורר במיוחס לו על פי כתב האישום.

בהחלטה המשלימה של בית המשפט המחוזי מיום 3.7.2013 הובהר כי אין קביעה בדבר קיומן, או אי-קיומן, של ראיות לכאורה לפיהן ג'ני מתה כתוצאה מהחומר X . זאת על אף שהמדינה לא נטשה לחלוטין את טענתה לקשר סיבתי בין החומר X

שסיפקה מריה לבין מותה של ג'ני.

טענות הצדדים בבקשות הנידונות

7.

טענות העורר מופנות כאמור כנגד הקביעה כי יש ראיות לכאורה לאישום 2 (ג'ני). העורר מזכיר כי אישום זה מבוסס על ראיות נסיבתיות בלבד. בהתאם לכך, המבחן בשלב זה של ההליך צריך להיות: האם יש סיכוי סביר כי העובדות שבכתב האישום הן המסקנה ההגיונית היחידה מן הראיות. לשיטת העורר, התשובה לכך היא שלילית.

ראשית, מחוות דעתו של הפתולוג פרופ' היס (מיום 28.10.2009) עולה כי מותה של ג'ני נגרם על רקע לייפת קלה בשריר הלב, וכי בדמה נמצאה תרופת הרגעה. לכך יש להוסיף לשיטת העורר כי ג'ני סבלה מעודף משקל, חוותה אירוע בריאותי חמור כחודש וחצי לפני מותה, ויום לפני מותה חשה ברע. שנית, החומר X

- שנמסר לעורר ממריה - מוחדר לגוף באמצעות זריקה, אלא שבנתיחת הגופה לא נמצאו כל סימני הזרקה טריים. שלישית, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.7.2013 הובהר כי לא נקבע שיש ראיות לכאורה לכך שהחומר X

הוא ששימש את העורר להמית את אשתו. קו טיעון זה מוביל לאפשרות כי ג'ני מתה בנסיבות טבעיות. לחלופין טוען העורר כי לא ניתן לשלול את האפשרות שג'ני הומתה על ידי מריה.

8.

טענות המדינה מופנות כנגד הקביעה כי אין ראיות לכאורה לאישום 1 (אורית). עיקר הטענה הוא שהראיות הנסיבתיות המצטברות בקשר לאישום 1 (אורית) מפנות לכאורה את האצבע המאשימה כלפי העורר. לכך מצטרפת טענת המדינה כי בין שני המקרים, של אורית ושל ג'ני, קיים דמיון כה רב העולה לכאורה כדי שיטת ביצוע ייחודית. המדינה מדגישה כי אין ליצור הפרדה מלאכותית בין הראיות הנוגעות לכל אישום ואישום, אלא יש לבחון את קשרי הגומלין שמקיימות הראיות הנוגעות לכל אחד מהאישומים.

דיון והכרעה

9.

הסוגיה העיקרית אשר מתעוררת בתיק זה היא דיותן של ראיות נסיבתיות לצורך מעצר עורר עד תום ההליכים.

את עמדתי העקרונית בסוגיה זו שטחתי בבש"פ 5588/12 זרבי נ' מדינת ישראל (24.9.2012). כפי שהובהר שם, הרשעה בסיום המשפט על בסיס ראיות נסיבתיות נשענת על שתי קומות: הראשונה - ראיות מסוימות הוכחו מעל לכל ספק סביר. השנייה - השתלבותן של הראיות יוצרת פסיפס המוביל לתוצאה הגיונית אחת והיא הרשעת העורר.

בשלב הנוכחי בו אנו מצויים השאלה איננה האם יש להרשיע את העורר, אלא האם יש לעצור אותו עד תום ההליכים. גם כאן יש לבחון את הדברים בשני שלבים. תחילה יש לבחון האם כל אחת מהראיות כשלעצמה הוכחה לכאורה. לאחר מכאן יש לבחון האם מכלול הראיות שהוכחו לכאורה מצדיק מעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה ציינתי כי תיתכנה שלוש אפשרויות:

" הראשונה - הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה - הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית - עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת העורר, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים".

זוהי, אפוא, השאלה עימה יש להתמודד: האם מכלול הראיות הנסיבתיות מוביל לתמונה מרשיעה ברורה, או לכל הפחות מקים סיכוי סביר להרשעה? או שמא גם אם יינתן מלוא המשקל לכל הראיות הנסיבתיות, לא ניתן יהיה – ולו ברמה של סיכוי סביר – להרשיע את העורר?

10.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, ובהתחשב בעקרונות האמורים, אני סבור כי יש לדחות את בקשת העורר בבש"פ 4844/13. עמדתי היא כי קיים סיכוי סביר לכך ש מארג הראיות הנסיבתיות ביחס לאישום 2 (ג'ני) יביא, בתום ההליך השיפוטי, להרשעת העורר. מארג זה של ראיות נסיבתיות מורכב משלוש קבוצות: עובר למותה של ג'ני, ביום מותה של ג'ני, ולאחר מותה של ג'ני.

11.

עובר למותה של ג'ני - מאז שנת 2007 נקט העורר מספר פעולות משפטיות, אשר יש להן השפעה על זכויותיו הממוניות ברכושה של ג'ני. העורר נישא לג'ני בקפריסין, במהלך אוגוסט 2007. באותו חודש חתמו העורר וג'ני על צוואות הדדיות, לפיהן ג'ני תוריש לעורר את כל רכושה לאחר מותה. בדצמבר 2008 החתים העורר את ג'ני על "מסמך חליף", שמשמעותו העברת זכויותיה במניות הקיבוץ לידיו לאחר מותה (בהמשך חתמה ג'ני על שתי גרסאות נוספות של מסמך חליף). ביוני 2009 קיבל העורר חוות דעת משפטית, שעסקה בבירור זכויותיו הרכושיות במקרה שבו ג'ני תעזוב את הקיבוץ או תלך לעולמה.

נראה כי עצם ביצוען של פעולות אלו איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים. השאלה היא מה המשמעות שיש לייחס להן, על רקע יתר הראיות הנסיבתיות שהוגשו. נראה לי כי על פניו, ומבלי להכריע בדבר באופן סופי, הפעולות שצוינו עשויות להצביע על ניסיונו של העורר להבטיח את זכויותיו בביתה של ג'ני אחרי מותה. בהצטרף ליתר הראיות הנסיבתיות, ייתכן שיש בכך כדי לבסס את שאלת המניע למעשה הרצח המיוחס לעורר ויסוד ההכנה.

העורר סיפר לחברים ולבני משפחה שג'ני לוקה בלילות בדום נשימה, סובלת מדיכאון ואף ניסתה להתאבד לפחות פעם אחת. טענות אלו אינן נתמכות, על פני הדברים, בעדויותיהם של בני המשפחה וידידים. מעדויות אלו עולה - ככלל - שמצב רוחה של ג'ני היה שפיר, וכי היא הייתה אישה בריאה אשר עסקה באופן סדור בפעילות גופנית. טענותיו של העורר אף אינן עולות לכאורה בקנה אחד עם תיקה הרפואי של ג'ני, אשר כולל בין היתר בדיקות שנעשו שבועות ואף ימים ספורים לפני מותה: טופס חדר מיון מיום 11.7.2009 מצביע על בדיקות תקינות, וג'ני שוחררה בו ביום (מסמך כ"ז). אף הבדיקה האקוקרדיוגרפית מיום 22.7.2009 הייתה תקינה (מסמך כ"ט), כמו גם בדיקת EEG מיום 18.8.2009 (מסמך ל').

ושוב, עולה השאלה כיצד יש לפרש את מצבור הפרטים הלז. האם הם מלמדים על כך שהעורר הכשיר בעורמה את הקרקע לקראת המתתה של ג'ני, באופן שיאפשר לו מאוחר יותר לטעון כי היא התאבדה או מתה מוות טבעי? או שמא מדובר בדאגה אותנטית – גם אם לא בהכרח מבוססת בחומר הרפואי - של בעל מוטרד לבריאותה הנפשית והגופנית של אשתו, דאגה אותה השיח הבעל לפי תומו לבני משפחה ולידידים קרובים? שאלות כגון אלו תתבררנה, מן הסתם, בהליך העיקרי. ברם בשלב הנוכחי בו אנו מצויים ניתן לומר, מבלי לקבוע מסמרות, כי קיים סיכוי סביר לכך שהאפשרות הראשונה היא לבדה ההגיונית והנכונה - בפרט לנוכח יתר הראיות הנסיבתיות.

העורר הכיר את מריה דרך מודעת הכרויות והחל לנהל אתה מערכת יחסים זוגית, במקביל למגורים המשותפים שלו ושל בניו עם ג'ני ובנותיה בביתן שבקיבוץ. זאת תוך שהוא יוצר כלפי הסביבה - מריה, ג'ני, בני משפחה וחברים - מצג שקרי לפיו הוא עובד במשרד הביטחון, ושבמסגרת תפקידו עליו לנסוע פעמים רבות לחו"ל. מצג שקרי זה הגיע לשיאו כאשר העורר שידל לכאורה את מריה למסור לו את החומר X , שביכולתו להמית אדם מבלי להתגלות לאחר מכן בבדיקה טוקסיקולוגית, בתואנה כי החומר נחוץ לו כדי לחסל בשליחות המדינה מבוקש שנתוניו הפיזיולוגיים דומים לנתוניה של ג'ני. תיאור זה של התנהלות העורר נתמך לכאורה בעדויותיהן של מריה ושל ידידתה, ד"ר פאולינה קליימן, אף היא רופאה מרדימה.

ייתכן שיש אמת בטענת העורר כי אין ראיות לכאורה לכך שהחומר X הוא שהמית את ג'ני. ברם סבורני כי אף אם נקבל גישה זו, הרי שמכלול התנהלותו של העורר סביב השגת החומר X

מידיה של מריה - יש בו (בהצטרף ליתר הראיות הנסיבתיות) כדי ללמד לכאורה על כוונתו להמית בחשאי אדם הדומה במאפייניו הפיזיולוגיים לג'ני, וזאת בדרך שאינה מותירה סימן בגופה. כפי שצוין, ג'ני מתה בסמוך לחלק מהפעולות המחשידות של העורר כפי שתוארו. מכאן שהשאלה האם יש קשר סיבתי בין החומר X לבין מותה של ג'ני, או שאין קשר, איננה בהכרח עומדת בלב התזה של התביעה או שוללת אותה. ויוזכר שוב כי בכתב האישום המתוקן נאמר כי העורר גרם למותה של ג'ני או באמצעות החדרת חומר X (בדרך שאיננה ידועה), או בדרך אחרת שאיננה מותירה סימן בגופה.

12.

יום המוות - מחומר הראיות לכאורה עולה כי בבוקר יום 21.8.2009, הוא יום המוות, בסביבות השעה 8:30, היה העורר הראשון שראה את ג'ני מוטלת במיטתה ללא נשימה וללא הכרה. בשלב זה קרא העורר לבנו, שהיה בקומה העליונה של הבית, ובמקביל שוחח טלפונית עם מוקדן של מד"א. הבן יצא לקבל את פני האמבולנס שהגיע והכניס את הצוות הרפואי לתוך הבית. אנשי הרפואה ביצעו פעולות החייאה בג'ני, אך לבסוף נקבע מותה במקום.

קיימת תשתית נסיבתית מפלילה לאפשרות כי העורר הוא שפיזר את הכדורים בשלב מסוים לאחר מותה של ג'ני.

רופא מד"א שהגיע לבית כתב בדוח שלו כי העורר מסר לו שמצא את ג'ני כשלידה כמות גדולה של קופסאות כדורים ריקות. דא עקא, מעדותו של הבן עולה כי כשירד אל ג'ני לא היו סביבה כדורים . בחקירה מאוחרת יותר שינה העורר את גרסתו וסיפר כי הפרמדיקים הם שמצאו את התרופות בשקית לצד מיטתה של ג'ני. עולה מכאן כי, על פי העדות הראשונה, העורר הוא אשר פיזר את הכדורים מסביב לגופה. קם ומזדקר סימן שאלה זועק: מדוע פוזרו כדורים סביב הגופה לאחר המוות? הלוא בדוח הנתיחה, שיוזכר להלן, נקבע כי אין קשר סיבתי בין הכדורים לבין מותה של ג'ני. לשם מה, אפוא, מעוניין העורר לכאורה ליצור תמונה אחרת לגבי נסיבות המוות?

בחומר שהוצג כלולות מספר חוות דעת פתולוגיות בעניין סיבת המוות. התמונה הלכאורית העולה מהם מורכבת. מהדוח הראשון, שנושא את התאריך 28.10.2009 (מוצג ל"ד), עולה כי המוות נגרם קרוב לוודאי מהפרעה קטלנית של קצב הלב. מכך עשוי היה להשתמע כי המנוחה מתה מוות טבעי. אלא שחוות הדעת המשלימה מיום 17.3.2013 (מוצג מ"ב) מבהירה את משמעות הממצאים:

"מוות פתאומי ובלתי צפוי בצעירים, ללא מחלה קודמת, ושבנתיחת הגופה לא נמצאו סימני מחלה קטלנית, חבלה ו/או הרעלה קטלנית... נקבע בדרך כלל על פי סבירות סטטיסטית כי מקורו בלב. במקרים אלה... מקובל להניח שהמוות נובע מהפרעה קטלנית בקצב הלב [...].

במקר[ה] של אבחנה של מוות ממחלת לב, ללא סימני מחלה חריפה או כרונית קטלנית, לא ניתן לשלול בוודאות סיבות מוות פחות נפוצות (או 'לא ברורות') אשר גם הן אינן מותירות סימנים ייחודיים שניתן לאתרם בנתיחה, כגון מוות במנגנון של דחק רגשי, התקף כפיוני, הרעלה בחומר כימי נדיר, חסימת דרכי נשימה חיצוניים שאינה מותירה סימני לחץ וכו'".

במילים אחרות, הקביעה כי ג'ני נפטרה כתוצאה מהפרעה קטלנית בקצב הלב היא קביעה סטטיסטית, שמקורה בהעדר סימני מחלה, חבלה או הרעלה קטלנית. קביעה כזו איננה שוללת בוודאות את האפשרות שמותה של ג'ני נגרם כתוצאה מהרעלה בחומר כימי נדיר, או כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה, באופן שאיננו מותיר סימן ייחודי בגופה.

בהקשר זה חשוב להזכיר כי בדוח משלים אחר, מיום 20.11.2012 (מוצג מ"א), נמסר כי בגופה של ג'ני לא נמצאו סימני דקירת מחט בגפיים העליונים ו/או במפשעות, שהינם מוקדים שכיחים להזרקה תוך-ורידית. עם זאת, נאמר בדוח כי במידה ובגופתה של ג'ני היו סימני הזרקה תוך-שרירית, למשל בגב או בעכוז - קיימת אפשרות שסימנים אלו לא התגלו בבדיקה הפתולוגית החיצונית שנערכה. כמו כן בדוח משלים אחר, מיום 14.6.2010 (מוצג ל"ה), מציין פרופ' היס כי סביר להניח שאין קשר בין התרופות שנטלה ג'ני לבין ההפרעה בקצב הלב.

כפי שציינתי, התמונה העולה מן הדוחות הרפואיים איננה ברורה עד תום. מחד גיסא - לא ניתן לשלול את האפשרות כי מותה של ג'ני נגרם באמצעות החדרת חומר קטלני, באופן שאיננו מותיר סימנים בגופה, כפי שנטען בכתב האישום. מאידך גיסא - נכון הוא, כפי שטוען העורר, ש ממצאי חוות הדעת אינם שוללים את האפשרות שג'ני מתה מוות טבעי. התמונה איננה חד-משמעית. אולם אני סבור כי בהצטרף ליתר הראיות הנסיבתיות שהוזכרו לעיל, ושיוזכרו להלן, אין בממצאי חוות הדעת כדי להטות את הכף לטובת עמדת העורר. אדרבה: הרושם המתקבל בשלב הזה מחוות הדעת הרפואיות הוא שלא סביר שהתרופות שנטלה ג'ני - גרמו למותה. עובדה זו מעצימה עוד יותר את התמיהות סביב הגרסאות שמסר העורר ביחס להימצאות הכדורים וחפיסות התרופות סביב גופתה של ג'ני, שהרי אם התרופות לא גרמו למותה, מדוע פוזרו בזירת המוות כדורים וחפיסות?

13.

לאחר המוות - עולה מהעדויות שזמן קצר ביותר לאחר תום השבעה הכניס העורר את מריה לביתו בקיבוץ, תוך שהוא יוצר בתחילה כלפי משפחתה של ג'ני מצג שווא כאילו מריה היא מטפלת (או-פר). יוזכר כי חפציה של מריה הונחו ליד ביתה של ג'ני זמן קצר לפני מותה של ג'ני.

אף כאן נראה כי אין מחלוקת של ממש באשר לעובדות. השאלה היא כיצד יש לפרש אותן, ומה הקשר בינן לבין יתר הראיות הנסיבתיות של התביעה. האם הן משקפות את תוכניתו הראשונית של העורר להמית את ג'ני, כדי שיוכל להגשים את שאיפתו לחיות עם מריה בקיבוץ? או שמא מדובר לכל היותר בהתנהגות משונה מצידו של העורר, יש שיאמרו: אולי אף חסרת-טעם, אך נטולת כל מימד פלילי של תכנון והמתה? אף לכך ייתן בית המשפט המחוזי, מן הסתם, את דעתו במסגרת ההליך העיקרי. בשלב הנוכחי די אם אומר, מבלי לחוות דעה חותכת, שהתנהלות העורר בהקשר הנוכחי משתלבת לכאורה עם יתר הראיות שהוצגו לעיל, ומחזקת לכאורה את החשד באשר לקיומו של מניע כלכלי ורומנטי להמית את ג'ני. זאת על סמך הנתונים לכאורה שצוינו בפסקה הקודמת.

14.

בצומת שבין ראיות לכאורה בשלב המעצר עד לסיום הליכים, לבין ראיות נסיבתיות, כל אחד מהגורמים נותן את אותותיו. בית המשפט חייב להיות מודע לכך שבהליך הפלילי ראיות נסיבתיות תבאנה להרשעה רק אם נובעת מהן מסקנה הגיונית אחת. לצד זאת, גם עניין זה נבדק באמת המידה של ראיות לכאורה. לאמור, האם בחומר הגולמי שבאמתחתה של התביעה טמון הפוטנציאל – ברמה של סיכוי סביר – להביא להרשעת הנאשם. כך בראיות ישירות, וכך בראיות נסיבתיות. ההבדל הוא שבראיות מהסוג האחרון יש לשים לב למאפיין הייחודי שלהן. בסיום המשפט, הפסיפס הראייתי חייב להוביל לתמונה מפלילה אחת. בשלב זה, מתפקידו של בית המשפט לעיין בפסיפס של ראיות התביעה, תוך מודעות לכלל שהשלם מורכב מסך חלקיו אך לעיתים גדול מהם. ברם ייתכן שיש חורים מסוימים בפסיפס, והדבר איננו שולל קיומן של ראיות לכאורה, כל עוד שהם אינם עומדים בליבת העניין אלא נובעים מכך שהראיות טרם עברו את כור ההיתוך של המשפט. כאמור, המבחן הוא סיכוי סביר להרשעה על סמך הפוטנציאל של הראיות שהוכחו לכאורה.

בהתאם לדרך הניתוח שהוצגה בבש"פ זרבי , אינני סבור כי ביחס לאישום 2 (ג'ני) אנו מצויים בקטגוריה הראשונה. דהיינו, אינני סבור כי מארג הראיות הנסיבתיות הלכאוריות - גם אם כל אחת מהן תוכח כשלעצמה במשפט - צפוי להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית לרעת העורר.

השאלה היא האם אנו מצויים בקטגוריה השנייה או השלישית: האם המארג האמור איננו צפוי כלל להוביל למסקנה המרשיעה, או שמא יש סיכוי סביר כי הראיות לכאורה הנסיבתיות יביאו להרשעה. מדובר במקרה גבולי. אולם בסופו של דבר, סבורני כי הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות להביא להרשעת העורר, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. לא ניתן לעצום עין למול התמונה שמציירות הראיות לכאורה, על אף שמדובר בראיות נסיבתיות בלבד.

העורר ניהל במשך שנים מערכת יחסים זוגית כפולה, עם ג'ני ועם מריה, תוך שהוא יוצר מצגים שקריים שאפשרו לו להמשיך באורח חייו זה. העורר סיכם לכאורה עם מריה - קודם למותה של ג'ני - שהיא תעבור להתגורר עמו בביתה של ג'ני, והוא אף העביר לכאורה את חפציה של מריה בסמוך לביתה של ג'ני בקיבוץ, זמן קצר ביותר לפני מותה של ג'ני.

בשנתיים שקדמו למותה של ג'ני נקט העורר שורה של פעולות משפטיות, לכאורה במטרה להבטיח את זכויותיו בביתה של ג'ני אחרי מותה. בהמשך לכך יצר

העורר לכאורה מצג שווא מתמשך, כלפי חברים וקרובי משפחה, לפיו מצבה הבריאותי והנפשי של ג'ני מתדרדר - מצג שלכאורה לא היה לו על מה להישען.

העורר שידל לכאורה את מריה למסור לו את החומר X , שביכולתו להמית אדם מבלי להותיר סימנים, בתואנה כאילו החומר נחוץ לו כדי לחסל מבוקש שנתוניו הפיזיולוגיים דומים לאלו של ג'ני. דוחות הנתיחה שלאחר המוות לא שללו את האפשרות כי מותה של ג'ני נגרם כתוצאה מהחדרת חומר כימי נדיר שאיננו מותיר סימנים בגופה. כמו כן, נראה כי העורר פיזר לכאורה סביב גופתה של ג'ני תרופות וקופסאות כדורים, כדי ליצור רושם שהיא התאבדה, וזאת על אף שבבדיקה הפתולוגית לא נמצא קשר בין התרופות לבין המוות.

זמן קצר ביותר לאחר תום השבעה מכניס העורר את מריה לביתו בקיבוץ, תוך שהוא יוצר בתחילה מצג שווא כאילו מריה היא מטפלת (או-פר).

אם לא די בראיות נסיבתיות אלו, ישנה ראיה לכאורה נוספת – מסוג אחר - שמקלה על ההכרעה בענייננו: אמרתו של העורר באוזני המדובב, בעודו יושב בתא המעצר. בתמלול האזנה מיום 3.11.2012 מצוטט העורר כאומר שהוא מבקש להיפגש עם חוקר על מנת "לספר בדיוק מה היה". המדובב שאל מה הוא מתכנן להגיד, והעורר עונה "את הכול. מה היה איך היה. על הרצח. הכול... אני חייב להוציא את זה, יושב לי כמו אבן בחזה". עולה מדברים אלה, לכאורה, שהעורר מתייחס למותה של ג'ני כאל "רצח" ולא כאל התאבדות, וזאת בשונה לכאורה מגרסתו הקודמת. ראיה זו היא, לכאורה, "ראשית הודיה" בפני מדובב. מדובר בתוספת בעלת משקל עצמאי, שלא במסלול הנסיבתי. אי לכך, המקרה הגבולי שלפנינו נוטה ביתר שאת לצד עמדת התביעה.

לנוכח כל זאת, אני סבור כי התביעה עמדה בנטל המוטל על כתפיה בשלב זה של ההליך: להראות כי קיים סיכוי סביר להרשעת העורר, לכל הפחות ביחס לאישום 2 (ג'ני). מכיוון שכך יש לדחות את עררו של העורר (בש"פ 4844/13).

15.

באשר לערר המדינה כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין ראיות לכאורה ביחס לאישום 1 (אורית), אעיר תחילה דבר-מה במישור הדיוני: יש לזכור כי בשורה התחתונה הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ממילא יוצא שהערר מטעם המדינה איננו מופנה כנגד התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אלא רק כנגד הנימוקים . משאלו הם פני הדברים, אינני משוכנע כי יש מקום להגשת ערר בנסיבות אלו. נכון יהיה, אפוא, לראות את טענותיה של המדינה בבש"פ 4983/13 – טענות המופנות כנגד הקביעה בדבר העדר ראיות לכאורה לאישום 1 (אורית) – כתשובה לעררו של העורר, ולא כערר בפני עצמו.

הנפקות היא לא רק בכותרת – ערר עצמאי מטעם המדינה או תשובה לערר שהוגש על ידי נאשם - אלא גם במשמעות הדיונית הנובעת מכך מבחינתו של הגורם המכריע: בית המשפט מחויב מכוח תפקידו להכריע בערר של כל צד. ברם אם עסקינן בתשובת המדינה לערר, מחויבותו של בית המשפט המוסמך להכריע בו איננה מחייבת אותו לנקוט עמדה בכל אחת מהסוגיות שהוזכרו בתשובה. לעיתים די בכך שהערר נדחה מטעמים אחרים, שמספיקים כשלעצמם.

לגופו של עניין, באשר לאישום 1 (אורית), אינני משוכנע כי אילו הוא היה עומד בפני עצמו - היה מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים. יש לזכור כי המארג הראייתי כאן הוא צפוף פחות מאשר המארג הראייתי ביחס לאישום 2 (ג'ני). כך, למשל, בשונה מהראיות לכאורה ביחס לאישום 2 (ג'ני), כאן אין ולו ראיות לכאורה בדבר ניסיון של העורר לקבל חומר כדוגמת החומר X עובר למותה של אורית. זו תמיהה מחשידה מאד, שאיננה בנמצא בתשתית הראייתית של אישום 1 (אורית). מעבר להשוואה בין האישומים ביחס לתשתית הנסיבתית, באישום 1 (אורית) אף אין את אותה "ראשית הודיה" שהוזכרה לעיל. בשקלול הדברים, נוטה אני לקבל את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ביחס לאישום 1 (אורית). אוסיף כי אף אם ישנן ראיות לכאורה ביחס לאישום זה, ואינני בהכרח משיב לשאלה זו בחיוב, איכותן פחותה. הגבול של המקרה הגבולי נמתח עד כדי כך, שיש היגיון ושכנוע בעמדת בית המשפט המחוזי לפיה אישום זה לבדו איננו מצדיק מעצר. כמובן אישום זה איננו עומד לבדו בכתב האישום.

המדינה מבקשת לשים את הדגש על "שיטת הביצוע" של העורר, בלשונה. דהיינו, מעבר לקיומן של ראיות נסיבתיות מסוימות ביחס לאורית, יש לתת את הדעת גם על הדמיון הניכר בין נסיבות מותה של אורית לנסיבות מותה של ג'ני. דמיון זה, לשיטת התביעה, מלמד על קיומה של "שיטת ביצוע" ייחודית לעורר, והוא מחזק את עוצמתן של הראיות לכאורה נגדו אף באישום 1 (אורית).

אך יש לזכור כי, במקרה זה, "שיטת הביצוע" נועדה למלא תפקיד כפול במסכת טיעוניה של התביעה: להוכיח את עצם ביצוע העבירה , ולהוכיח את זהותו של מבצע העבירה (ראו והשוו: ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד מז(1) 292, 300-299 (1993); ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל , פסקה 51 (17.2.2011)). במה דברים אמורים? נניח שגופתה של אורית הייתה נמצאת כשעליה סימני דקירה מרובים בכל חלקי הגוף. במקרה כזה ברור היה לעין שהמוות נגרם בעבירה, והשאלה הייתה מיהו מבצע העבירה. או-אז ניתן היה לנסות ולהצביע על "שיטת ביצוע" ייחודית שבה בוצע הרצח, ובאמצעותה להפנות את האצבע לעבר נאשם פלוני אשר ידוע כי הוא עושה שימוש בשיטת ביצוע זו.

אולם בענייננו הדברים מורכבים יותר. על גופתה של אורית לא נמצאו סימני דקירה או סימני חבלה קטלנית מסוג אחר. במילים אחרות, לא הוכח בוודאות שמותה נגרם בעבירה. "שיטת הביצוע" – כלשון התביעה – נועדה קודם כל למלא חלל זה, וללמדנו שמותה של אורית נגרם בעבירה. בשלב הבא נועדה "שיטת הביצוע" ללמדנו שהנאשם במותה של ג'ני – הוא זה שגם גרם בעבירה למותה של אורית, עבירה אשר כשלעצמה מוכחת בין היתר מכוח אותה "שיטת ביצוע". סיטואציה כזו דורשת את הרחבת הכלל של "שיטת ביצוע", מזהות המבצע לעצם קיום העבירה. מבלי לקבוע מסמרות במסגרת הבקשה שלפניי, הדרישה להרחבה מעין זו מחלישה את טיעוני התביעה.

בענייננו, אינני מתעלם מהדמיון הנסיבתי הרב בין מקרי המוות. ברם אף טענה זו אין בה כדי לשכנעני בהכרח כי נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי - שהמדינה לא הביאה די ראיות לכאורה, על פי הכלל של "שיטת ביצוע", או למצער ברמה כזו שמספיקה לשלב הזה של ההליך.

16.

טרם סיום, הסנגור טען כי אף אם ייקבע שיש ראיות לכאורה נגד העורר – הרי שניתן להסתפק בחלופת מעצר. זאת משום שהמסוכנות הנשקפת מן העורר, על פי הנטען בכתב האישום, מופנית כלפי נשים עימן הוא מקיים יחסי קרבה אינטימיים וממושכים. ממילא, ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופה הולמת.

אין בידי לקבל טענה זו. אם נניח שיש ראיות לכאורה נגד העורר, וכאמור: הנחה זו מקובלת עלי לכל הפחות ביחס לאישום 2 (ג'ני), הרי שהמסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה ביותר. מחומר הראיות לכאורה עולה כי מדובר באדם אשר ממית את קורבנותיו בחשאי, מבלי להותיר כל סימן בגופה. אדם שלא היסס לקפד את חיי אשתו, לאחר תכנון קפדני, וככל הנראה מתוך בצע כסף משולב ברצונו לחיות עם אישה אחרת. כל זאת, כאמור, הוכח לכאורה, לכל הפחות ביחס לאישום 2 (ג'ני). יתירה מכך: מי לידינו יתקע שהעורר לא יפעל בשיטה פלילית בהיקף כזה או אחר על מנת לשבש את הליכי החקירה והתביעה? בסיכומו של דבר אני סבור כי, לנוכח מאפייני העבירות המיוחסות לעורר ואשר הוכחו לכאורה (לכל הפחות בחלקן), הרי שהמסוכנות הנשקפת ממנו והחשש לשיבוש הליכי חקירה אינם מאפשרים להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

17.

לנוכח האמור, שני העררים נדחים. ליתר דיוק: עררו של העורר בבש"פ 4484/13 נדחה, ואילו עררה של המדינה בבש"פ 4983/13 נמחק לנוכח מסקנתי ונימוקיי. התוצאה היא שהעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים, כפי שנקבע על ידי השופט המלומד בבית המשפט המחוזי.