בש"פ 4859/10 אבנר הררי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (מ"ת 22968-02-10, כבוד השופטת ח' כוחן ) מיום 13.6.2010, בגדרה נדחו בקשותיו של העורר לקבל חומרי חקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

כנגד העורר ונאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות, ובין היתר ניסיון לרצח וקשירת קשר לפשע. על פי הנטען בכתב האישום העורר והנאשמים הנוספים קשרו קשר לרצוח את אייל בליסה, ופעלו למען קידומו והוצאתו לפועל של קשר זה. הם נתפסו על ידי המשטרה בסמוך לביתו של בליסה, לפני שניסו, כך נטען, לבצע את זממם.

העורר הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לקבל לידיו את מלוא הדו"חות החסויים שהוגשו לבית המשפט שדן במעצרו; את כל תוצרי העיקוב של יחידת העיקוב הסמויה; את יומן האזנות למדובב; יומן החקירות של היחידה החוקרת; תיעוד המפגשים שנערכו עם העורר, אשר במהלכן הוזהר מניסיון התנקשות; תוצרי מחשב שנלקחו מידי מוסא אלפרון; תיעוד על המפגשים עם אייל בליסה; דיסק של כל התמונות שצולמו במהלך החקירה ופרפראזה של חומר החקירה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשותיו של העורר הן משום שחלק מהחומרים המבוקשים חוסים תחת תעודת החיסיון, והן משום שחלק מהחומרים המבוקשים אינם בבחינת חומרי חקירה.

מכאן הערר שלפני.

בא כוח העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, והוא מבקש לקבל לידיו את החומרים הבאים: כל חומר הקשור לפעול העוקבים, כולל חומרי הגלם של דו"חות העיקוב ודו"חות אישיים של העוקבים; את הצילומים שצולמו על ידי יחידת העיקוב וכאלה ששימשו אותה; צילומי סטילס שצולמו בתיק החקירה; מזכרים שהוגשו לשופט המעצרים במסגרת הליכים להארכת מעצר לצרכי חקירה ; יומן החקירות; פרפראזה של המזכרים המצויים תחת תעודת החיסיון; כלל נתוני התקשורת; היתרים להאזנות הסתר; הסכם הפעלת המדובב ועוד חומרים נוספים. לטענתו חומרים אלו אינם חוסים תחת תעודת החיסיון ויש לסווגם כחומר חקירה.

בפתח הדיון שנערך בפני בא כוח המשיבה ענה בא כוח המשיב על חלק קטן מדרישותיו של בא כוח העורר, ולגבי שאר החומרים המבוקשים סמך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטען כי כל החומרים שלא נמצאים תחת תעודת החיסיון נמסרו לעורר, ואילו שאר בקשותיו, כגון מזכרי המעצר אינם מסווגים כחומרי חקירה ובהתאם לפסיקה של בית משפט זה אין להעבירם לעיונו של העורר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

המסגרת הנורמטיבית לבחינת ערר זה ידועה לכל, ומדובר בשדה החרוש בהחלטות והלכות רבות (ראו למשל בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין לערעורים , פ"ד נז(4) 625, 635; בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים , פ"ד ס(1) 360 (2005) והאסמכתאות המופיעות שם). בעיקרו של דבר מודבר בשאלה של איזון בין זכויות ואינטרסים.

זכותו של הנאשם לעיין בחומר החקירה שבידי המדינה בנוגע לאישום נגדו, היא זכות רחבה, הכרוכה בעבותות בזכות לחירות ובזכות להליך הוגן (בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2009)). רוחבה משתרע אל מעבר ל"גרעין הקשה" של ראיות התביעה וכולל גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע" (בג"ץ 233/85 אל-הוזייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985); בש"פ 3377/10 עדוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.2010)). אולם זכות זו, על אף חשיבותה הרבה הינה זכות יחסית. אין היקפה של זכות העיון אינסופי ומוחלט. לא כל חומר המצוי בידי המאשימה הוא בגדר חומר חקירה שיש להעביר לנאשם.

המבחן החל בהקשר זה הוא מבחן הרלוונטיות של החומר לאישום:

"קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להגדיר מהו חומר חקירה ולאפיינו. ככלל, כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי הוא 'חומר חקירה' ... מבחן העל לסיווג 'חומר חקירה' הוא מידת הרלוונטיות שלו ... אין לפרש את המונח 'חומר חקירה' פירוש דווקני ומצמצם, המוגבל לחומר הראיות הנוגע אך ורק במישרין לעבירה המיוחסת לנאשם. הנטייה היא למתן פירוש מרחיב. די גם בנגיעה עקיפה. לשון אחרת; 'חומר חקירה' הוא גם ראיות השייכות באופן הגיוני 'לפריפריה של האישום', אשר להן עשויה להיות רלוונטיות לאישום או לניהול ההגנה. עם זאת, במסגרת שיקול הדעת של התביעה – הכפוף לבקרת בית המשפט – אין לכלול במונח 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לאישום הפלילי הנדון רחוקה ושולית" (בש"פ 10205/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.1.2010).

במסגרת זאת חשוב להדגיש כי סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי הוראות סעיף 74, שדן בעיון בחומר חקירה, אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין . מכאן, שהזכות לקבל חומר חקירה אינה חלה על חומר שגילוי נאסר כדין, כבענייננו, מכוחה של תעודת חיסיון (ראו בש"פ 8935/04 אוחיון נ' מדינת ישראל , נט(3) 49 (2004) (להלן: פרשת אוחיון )). תקיפת תעודת חיסיון על חומר חקירה שהוצאה כדין יכולה להיעשות רק במסגרת עתירה לגילוי ראיה (ראו בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (3) 804 (1999)). לצד זאת על המאשימה להביא לנאשם, במידת האפשר, תמצית או תיאור כללי של החומר בגינו הוצאה תעודת החיסיון . אך גם כאמור גם חובה כפופה לתעודת החיסיון שהיא הקובעת את המסגרת של האסור והמותר:

"הלכה-שמכבר היא, כי גם לעניינן של ראיות חסויות חובה היא המוטלת על המדינה לגלות לנאשם 'לפחות בקווים כלליים, ותוך שמירת מסגרתה של תעודת החיסיון, כנגד מה עליו לכוון את חיצי טענותיו, שאם לא כן הריהו כסומא המגשש את דרכו ללא תכלית' ... אכן, זכאי הוא סניגור לדעת תוכנן של ראיות חסויות 'לפחות בקווים כלליים', ואולם שטר זה שוברו בצדו, והשובר הוא: 'ותוך שמירת מיסגרתה של תעודת החיסיון' ( בבש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נא (5) 176, 183 (1997) ) .

בהתאם למסגרת משפטית זו בחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהונח לעיוני על ידי המשיבה, וכאמור הגעתי כלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. על רוב בקשותיו של בא כוח העורר חלה תעודת החיסיון שהוצאה על ידי השר לביטחון הפנים, ועל כן אין זה ההליך המתאים לבירור בקשות אלו. על אף חששות שהביע בא כוח העורר מנקיטה בהליך של הסרת החיסיון , אין הוא יכול למצוא מענה לבקשותיו, כגון חומרי הגלם של העוקבים, במסגרת הליך זה, שכן כפי שציינתי הדרך לחשוף את חומר החקירה החסוי בהעדר ויתור על החיסיון אינה בערר על פי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, אלא בהליך שנועד להסרת החיסיון. עם הסרת החיסיון, תהיה התביעה מחויבת להעבירו לידי הסנגוריה כמו כל חומר חקירה אחר, בהתאם להליך הקבוע בסעיף 74 לחוק (ראו פרשת אוחיון , עמ' 55). במצב דברים זה השתכנעתי גם שלא ניתן לספק לעורר פרפראזה על המצוי תחת החיסיון, מבלי להפר את האמור בתעודה, שכן מה שניתן היה למסור נמסר, ומה שאינו נמסר חוסה תחת החיסיון. כמו כן, עיינתי גם ב מזכרים שהוגשו על ידי נציג המשיבה לשופט המעצרים במסגרת הליכים להארכת מעצרו של העורר לצרכי חקירה, והגעתי לכלל מסקנה כי אין במזכרים אלו כל חשיבות ממשית כלשהי להגנתו במשפט ולכן אין לסווגם כחומר חקירה (ראו בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (טרם פורסם, 13.2.2008)).

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.