בש"פ 5632/00 מציעי עומר נ. מדינת ישראל

לפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שבה הורה על מעצרו של הנאשם עד ליום 21.11.00. הנאשם הגיש ערר על ההחלטה לעצרו והמדינה הגישה ערר על הגבלת משך המעצר באמצעות קביעת תאריך יעד. החלטתי לאחד את שני העררים.

1.נגד הנאשם הוגש ביום 31.5.00, כתב אישום בת.פ. 3115/00 בבית משפט השלום בחדרה, המייחס לו 52 עבירות מס שונות (לפי סעיפים 117 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975- וסעיפים 32 ו25- לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על פי כתב האישום, בשנים 2000-1999, הנפיק הנאשם חשבוניות מס על שם עוסקים שונים מבלי שהיה לו כל קשר עם אותם עוסקים ומבלי שבוצעה בפועל כל עסקה. על ידי כך, איפשר לאותם עוסקים קיזוז תשומותיהם שלא כדין ובניגוד לחוק. בתמורה לפעולות אלה קיבל הנאשם תמורה כספית.

2.מפאת חשיבות הענין אפרט את השתלשלות העניינים עד להגשת הערר בפניי. בתאריך 12.11.98 נעצר הנאשם לחקירה בשל עבירות מע"מ ושוחרר לאחר 24 שעות בערבות. כעבור כמחצית השנה, ביום 10.5.99, הוגש כתב אישום ראשון כנגד הנאשם בת.פ. 2109/99 (להלן - התיק הראשון) בבית משפט השלום בחדרה. הנאשם התייצב לדיון בתיק זה ב4.1.00-. כעבור כחודשיים ימים, נעצר הנאשם פעם נוספת על ידי קצין משטרה ל24- שעות. החקירה הפעם הייתה בשל עבירות שביצע הנאשם לאחר שחרורו במסגרת התיק הראשון. לאחר חקירה זו, שוחרר הנאשם בערובה ביום 2.3.00. ביום 18.5.00 נעצר הנאשם פעם נוספת ל24- שעות על ידי קצין משטרה וזאת בשל חשד לעבירות מע"מ נוספות שבוצעו לאחר חקירתו הקודמת. מעצר זה הוארך מפעם לפעם על ידי בית משפט השלום. ביום 31.5.00 הוגש כתב אישום חדש בת.פ. 3115/00 (להלן - התיק השני). בצמוד להגשתו הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. ב14.6.00- החליט בית משפט השלום בחדרה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בתיק הנדון. הנאשם הגיש ערר לבית המשפט המחוזי וביום 18.7.00 החליט בית המשפט המחוזי לקצוב את מעצרו של הנאשם עד לתאריך 21.11.00. כאמור על החלטה זו מוגשים שני העררים שלפניי.

3.אשוב כעת להחלטותיהן של הערכאות הקודמות בעניין מעצרו של הנאשם. בית משפט השלום, מפי השופטת ד' סלע, קבע כי "יש ראיות לכאורה לכך כי ה[נאשם] ביצע את העבירות המיוחסות לו". באשר לקיומה של עילת מעצר הביא בית המשפט דברים שאמר בית משפט זה, על ידי חברי השופט ת' אור, בבש"פ 91/97:

אכן על פי ניסוח הסעיף די בקיום סכנה ל"שלום הציבור", ואין הסעיף מדבר בחשש לפגיעה בגוף דווקא מצד הנאשם. די אם ניתן ללמוד מהנסיבות, שסביר להניח ששחרור הנאשם עלול לגרום לסכנה לשלום הציבור גם במובן פגיעה חמורה בקופת הציבור, או ברכוש של רבים. לפיכך גם בעבירות של מירמה בנסיבות מתאימות... ובעבירות של פגיעה ברכוש במקרים מתאימים... יכולה להתקיים עילת מעצר בשל חשש לפגיעה בשלום הציבור...:

ה[נאשם] שלפני נעצר ושוחרר בערובה פעמיים, ועל פי ראיות הקיימות נגדו בכל אחת מהפעמים הפר לכאורה את האמון שניתן בו ושב לעסוק בהפצה של חשבוניות מס כוזבות. הוא עשה כן, תוך גרימת נזק של מיליונים לקופת המדינה. בנסיבות העניין, קיים חשש ממשי כי אם ישוחרר, גם בחלופת מעצר, ישוב לסורו ויסכן את שלום הציבור. על כן דינו של הערר להידחות.

4.בית משפט זה קבע גם כי אין מקום להורות על חלופת מעצר במקרה ההוא:

התנהגותו של ה[נאשם] ביודעו כי קיימת חקירה של מע"מ בעניינו מצביעה על כך כי קיים יסוד סביר לחשש זה, וכי ה[נאשם] עלול לנסות לתאם גרסאות עם עדים כדי להוכיח חפותו... לכן, נראה כי שחרור ה[נאשם] בערובה, אפילו יותנה בתנאים, לא יהיה בו כדי להשיג את מטרת המעצר, נוכח התנהגותו במקרה הקודם בו שוחרר בערבות, ולא חשש להפר את האמון שניתן בו.

על רקע גישה זו, כאמור, הורה בית משפט השלום במקרה שלפניי על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים. על החלטה זו הגיש הנאשם ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 18.7.00, דחה בית המשפט, מפי השופט ח' פיזם, עת הערר. בהנמקתו ציין בית המשפט:

עוד אציין כי מעטים הם המקרים שבהם מתבקש בית המשפט בעבירות מהסוג המיוחס ל[נאשם], בהם מתבקש בית המשפט לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים. מבחינה זו הבקשה למעצרו של ה[נאשם] היא חריגה אף כי יש מקרים דומים שבהם, אכן, ניתן צו מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים גם בעבירות כאלה. בהביאי בחשבון את כל הנימוקים, נראה לי כי בשלב זה אין זה מן הראוי להתערב בהחלטתה של השופטת קמא. יחד עם זאת, אם יתברר שההליך השיפוטי יתמשך מעבר לזמן סביר, יהיה צורך לשקול מחדש חלופת מעצר.

על יסוד דברים אלו החליט בית המשפט שלא לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר. עם זאת, הוא החליט לקצוב את מעצרו של הנאשם עד ליום 21.11.00. כאמור, על החלטה זו הוגשו שני העררים שבפניי, אחד מטעם העורר ואחד מטעם המדינה.

5.אדון תחילה בעררו של הנאשם. הטענה המרכזית היא, כי לא קיימת עילת מעצר, משום שהמדובר בעבירות רכוש שאינן קשורות במעשה אלימות כלשהו. לכן, המעשים המיוחסים לנאשם אינם מסכנים את בטחונו של הציבור או את בטחון המדינה, כנדרש על ידי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. כן טען ב"כ הנאשם כי לאנשים להם מסר הנאשם את הקבלות הפיקטיביות לא נעשה דבר, ויש בכך משום אפלייה.

6.לדעתי צדקו הערכאות הקודמות בהנחה כי מעשי מרמה בענייני מס, כגון אלה המיוחסים לנאשם, עשויים, בנסיבות מסוימות, לסכן את בטחון הציבור. יצויין, כי בתיקון חוק המעצרים משנת תשנ"ו, הושמט הביטוי "שלום הציבור" ונשאר הביטוי "בטחון הציבור". עם זאת, כפי שקבע חברי השופט י' זמיר, בבש"פ 507/00 ששון מזרחי נ' מ"י, פ"ד נד(1) 385, גם עבירות של זיוף ומרמה עשויות להיכלל במונח "בטחון הציבור", ואלה דבריו:

סעיף 21(א) [לחוק המעצרים], הקובע את עילות המעצר, מציין (בסעיף קטן (1)(ב)) כי יש עילת מעצר אם "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה". על יסוד סעיף קטן זה ניתן לומר שקמה עילה לעצור אדם, בגין אישום בעבירה של מירמה או זיוף, אם הרישום הפלילי שלו מוכיח כי הוא עוסק באופן שיטתי בביצוע עבירות אלה. שהרי, אם קיים יסוד סביר לחשש שאדם כזה ימשיך לבצע עבירות כאלה אם ישוחרר מן המעצר, נוצרת סכנה לבטחון הציבור, כלשונו של סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, ולפיכך קמה עילה לעצור אותו אדם. ( שם , בעמ' 390 [ד-ה])

7.דיעה זו מקובלת עליי. לא לחינם נאמר במאמר חז"ל מפורסם בעניין דור המבול: אמר רבי יוחנן בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", וכתיב (יחזקאל ז', יא): "החמס קם למטה-רֶשע לא מהם ולא מהמונם ולא מֵהֱמֵהֶם ולא נֹהַּ בהם". אמר רבי אלעזר: מלמד שזקף [החמס] עצמו כמקל ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם. פירוש רש"י על אתר: ד"ה: "לא מהם": "אין תועלת לא בהם ולא בהמונם ולא במשאם". כן השווה את פירושו של בעל תורה תמימה על בראשית ו, יג, ס"ק יט.

ולא לחינם מנה המחוקק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את השמירה על הקניין בסמוך לשמירה על החיים ועל הגוף.

8.והנה, בנסיבות המקרה המיוחסות לנאשם ניצל הנאשם באופן שיטתי את את תקופות השחרור בערובה להמשך פעילותו העבריינית, ללא מורא וללא פחד מידו של החוק. בנסיבות אלה, יש בשחרורו של הנאשם משום סכנה ממשית לבטחון הציבור, שהוא הנפגע ממעשי הזיוף והמירמה של הנאשם. איני רואה הבדל עקרוני, בהקשר זה, בין מעשי מרמה וגניבה בכספי היחיד לבין מעשים אלה בכספי הציבור.

9.יתירה מזו, כפי שצויין בהחלטתו של בית המשפט השלום קיימות ראיות לכאורה כלפי הנאשם בדבר מעשים של שיבוש הליכי משפט (סעיף 5 לפסק דינה של השופטת סלע).

10.בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות, כי קיימת עילת מעצר כלפי הנאשם וכי אין מקום לחלופת מעצר. באשר לטענת האפלייה, צויין על ידי ב"כ המדינה כי החקירות כלפי גורמים אחרים, המעורבים במעשים המיוחסים לנאשם, נמשכות ובשלב זה טרם הושלמו.

אי לכך אני דוחה את עררו של הנאשם באשר לעצם מעצרו עד ליום 21.11.00.

11.באשר לעררה של המדינה בענין הגבלתו של מעצר הנאשם עד לתאריך 21.11.00, וזאת במקום מעצר עד לתום הליכים המתנהלים נגדו, הרי ערר זה מעורר שאלה עקרונית בדבר סמכותו של בית המשפט לנהוג כך. אף בהנחה כי קיימת סמכות מעין זאת, על פי סעיף 21(ה) לחוק המעצרים, שאלה נוספת היא מהם המבחנים אשר ידריכו את בית המשפט בהפעלת סמכות זו. מאחר שאלה הן שאלות עקרוניות, מצאתי כי מן הראוי להרחיב את ההרכב אשר ידון בהיבט זה בעררה של המדינה. וכך אני מחליט.

העולה מן האמור כי הערר בבש"פ 5632/00 נדחה; הדיון בבש"פ 5815/00 יתקיים בפני הרכב מורחב שעליו יחליט הנשיא.