בש"פ 5844/02 ישראל עשור נ. מדינת ישראל

1.כתב-האישום שהוגש כנגד העורר בבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו מייחס לעורר מעורבות בפרשה חמורה של ניצול מיני מחפיר כלפי נערה בת 14 וחצי (להלן: המתלוננת), אשר היתה נתונה להשפעתו של נער עימו התרועעה (להלן: א.ה). א.ה ניצל את תלותה של המתלוננת בו, וקשר עם חבריו קשר לפיו "יתיר" להם לקיים מגע מיני עם המתלוננת ללא הסכמתה. בגין פרשה זו הוגשו שלושה כתבי-אישום: האחד כנגד א.ה, השני כנגד חמישה אחרים שמיוחס להם כי היו מעורבים בביצוע המעשים המיניים במתלוננת בלא הסכמתה החופשית, והשלישי הוא כתב-האישום כנגד העורר שנעצר מספר שבועות לאחר מעצרם של שאר בני-החבורה.

כתב-האישום בעניינו של העורר מייחס לו עבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס, מעשה מגונה בצוותא וכליאת שווא. לפי המתואר בכתב-האישום, במועד לא ידוע במהלך יוני 2001, נפגשו א.ה, העורר ושניים אחרים עם המתלוננת ליד עיריית בני-ברק, והלכו יחדיו לדירת סבתו של העורר. א.ה והמתלוננת קיימו יחסי מין באחד מחדרי הדירה. בשלב מסויים, כלאו בני-החבורה את המתלוננת בדירה על-ידי כך שנעלו את דלת הדירה ואחד מהם לקח את המפתח. העורר עשה במתלוננת מעשה סדום על-ידי כך שהחדיר את איבר מינו לפיה, ללא הסכמתה החופשית. לאחר מכן, נכנסה המתלוננת לחדר יחד עם א.ה, ואחריהם נכנסו עירומים לחדר השלושה האחרים שהיו בדירה, ובהם העורר. א.ה תפס את המתלוננת אשר התנגדה, השתוללה וצעקה. אחר מבני החבורה סתם את פיה של המתלוננת לבל תצעק, והאחרים ובהם העורר, עשו במתלוננת מעשים מגונים עד אשר הגיעו לסיפוק מיני על גופה של המתלוננת. יצויין כי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, היה העורר בן 17 וחצי, וכיום הוא בן 18 וחצי.

עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) נענה לבקשה. בהחלטתו, התייחס בית-המשפט לכך שחלק מהנאשמים האחרים בפרשה שוחררו בתנאי חלופה, אולם איבחן את עניינו של העורר מעניינם: אשר לשניים מן הנאשמים ששוחררו, הרי כיום הם עדיין קטינים ואילו העורר בגיר. הנאשם השלישי ששוחרר בתנאי חלופה - אריאל פירר שמו - הוא כיום בגיר, אולם המתלוננת הודתה כי קיימה עימו מגע מיני קודם בהסכמה, ומשכך יתכן ועשויה לעלות תהייה שמא סבר אותו נאשם כי המתלוננת הסכימה למעשים המיניים שביצע בה. לא כך בעניינו של העורר אשר ביצע במתלוננת מעשים מגונים בחבורה, כשלכאורה היה מודע להעדר הסכמתה נוכח כליאתה בדירה והתנגדותה המפורשת למעשים האמורים. בית-המשפט קמא ציין בהחלטתו כי שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר בתנאי החלופה. אף-על-פי-כן, ראה שלא לקבל את ההמלצה האמורה, נוכח הצורך להגן על המתלוננת ועל נפשה. על כך הערר שבפניי.

2.בא-כוחו של העורר, עו"ד פלישמן, לא חלק למעשה על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למרשו, ובדין עשה כן. הודעותיה המפורטות של המתלוננת במשטרה והפרטים שמסר א.ה בחקירתו המשטרתית, אשר מחזקים את גירסת המתלוננת בפרטים רבים, מהווים תשתית ראייתית לכאורית איתנה כנגד העורר.

טענתו העיקרית של בא-כוח העורר בפניי היתה כי יש לשחרר את מרשו לחלופת מעצר. את עמדתו נימק הסניגור במספר טעמים. ראשית, טען הוא כי חומרת המעשים המיוחסים לנאשם אריאל פירר, המבוגר מן העורר במספר חודשים, אינה פחותה מחומרת המעשים המיוחסים למרשו. אף-על-פי-כן, ראה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) לשחרר את אריאל פירר בתנאי חלופה, והמדינה נמנעה מלערור על-כך לבית משפט זה. משכך, טוען הסניגור כי יש מקום להסתפק גם בעניין מרשו בחלופת מעצר. עוד ציין הסניגור כי א.ה, המהווה את הדמות המרכזית בפרשה נשוא האישומים, ערר לבית-משפט זה על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים; עררו התקבל על-ידי השופט טירקל, והוא שוחרר לחלופת מעצר במוסד גמילה סגור. לגישת הסניגור, מאחר והנאשם המרכזי בפרשה שוחרר בתנאי חלופה, יש להורות כן גם בעניין מרשו. שנית, טען הסניגור כי בית-המשפט קמא שגה משלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר בחלופת המעצר שהוצעה. בא-כוח העורר הדגיש בפניי כי עברו הפלילי של מרשו נקי וכי היה קטין בעת ביצוע המעשים. עוד ציין כי מעצרו של העורר התבצע מספר שבועות לאחר מעצרם של שאר הנאשמים בפרשה, וכי באותה תקופה לא יצר קשר עם המתלוננת.

מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד מיכאל קרשן, כי אין מקום לשחרורו של העורר בחלופת מעצר, תוך שאיבחן את עניינו של העורר מנסיבותיהם של נאשמים אחרים בפרשה ששוחררו ממעצרם בתנאי חלופה. בא-כוח המדינה הוסיף וציין כי על-אף שתסקיר המבחן המליץ על שחרור העורר בחלופת מעצר, הרי שבתסקיר נכתב כי: "התרשמנו מפער ניכר בין תיאור התנהגותו (של העורר) לבין המתואר בכתב האישום. פער זה מקשה באופן ניכר על קביעת הסיכון במקרה זה". בהתחשב בכך, סבר בא-כוח מדינה כי אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים באולם, הוריתי כי בא-כוח העורר יעביר לפרקליטות את הפרטים הנוגעים לחלופת המעצר שהציע במהלך הדיון בפניי, וכי המדינה תודיע לבית-המשפט תגובתה. ביום 29.7.02 הודיע בא-כוח המדינה כי על-פני הדברים מתעוררות תהיות לגבי טיבה של החלופה המוצעת, וממילא עמדת המדינה היא כי אין להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר.

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ובוצעו בחבורה שניצלה באופן בוטה את תלותה של המתלוננת בא.ה ואת נחיתותה הפיזית ביחס לנוכחים בדירה. במעשים שבוצעו בה היה כדי לפגוע בגופה ובנפשה של המתלוננת, תוך רמיסת כבודה ורצונה החופשי לגבי הנעשה בגופה. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, היה הוא על סף בגירות- כבן 17 וחצי, ואילו המתלוננת היתה צעירה מאד- כבת 14 וחצי. נוכח המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן העורר עקב חומרת המעשים המיוחסים לו - מסוכנות שלא נשללה בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו, וכן בהתחשב בכך ששחרור העורר ממעצר עלול לגרום למתלוננת לחץ נפשי עוד בטרם מסרה עדותה בפני בית-המשפט, אינני רואה לשחרר את העורר בחלופת מעצר, וזאת על אף עברו הנקי והמלצת שירות המבחן בעניינו.

אשר לטענת הסניגור כי שחרורם של א.ה ואריאל פירר בתנאי חלופה מחייב לשחרר אף את מרשו בחלופת מעצר, הרי שדין טענה זו להידחות. בית-משפט הדן במעצרם של נאשמים, יבחן מעצרו של כל נאשם לפי נסיבותיו. א.ה אמנם שוחרר בחלופת מעצר על אף חלקו הדומיננטי בפרשה נשוא האישומים. עם זאת, מדובר בקטין אשר שוחרר למוסד גמילה סגור. אשר לאריאל פירר, אינני רואה להביע עמדתי בשאלה האם שחרורו בתנאי חלופה היה מוצדק, בהתחשב בחומר הראיות לכאורה שבתיק החקירה ונוכח חומרת המעשים המיוחסים לו. יחד עם זאת, המעשים המיוחסים לאריאל פירר אינם זהים לאלה המיוחסים לעורר. מכל מקום, אין בשחרורו של אריאל פירר, כשלעצמו, כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי בעניינו של העורר. בתיק החקירה קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע במתלוננת מעשה סדום שלא בהסכמתה החופשית, ואף ביצע בה מעשים מגונים בחבורה על-אף שניסתה להתנגד למעשים. המעשים המגונים בוצעו לכאורה תוך שימוש בכוח וכאשר המתלוננת כלואה בדירה. המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן העורר עקב חומרת המעשים המיוחסים לו והחשש לשלום המתלוננת ולחוסנה הנפשי, אינם מאפשרים, איפוא, להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. יתכן כי לאחר סיום עדותה של המתלוננת במשפט, ניתן יהיה לשקול שחרורו בחלופה, אם אמנם תימצא חלופה מתאימה שיהא בה כדי להשיג את תכלית המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.