בש"פ 5844/13 זלקה גטנט נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 26.8.2013 (מ"ת 3973-07-13, השופט צ' גורפינקל ) לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהיעדר חלופת מעצר ראויה.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 2.7.2013 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשנ"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

3.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר, ששירת באותה עת כחייל, יצא ביום 20.6.2013 מבסיסו לחופשה כאשר הוא נושא עמו את נשק האישי, רובה סער מסוג אם-16. העורר פירק את נשקו והכניסו לתיק שנשא. באותו יום בשעות הערב, נפגש העורר עם עוד ארבע חברים בבר באזור התחנה המרכזית בתל אביב, ושם שתה עמם משקאות משכרים. בהמשך אותו לילה, התפתח ויכוח בין העורר לבין אחד החברים (להלן: הנפגע ). בסמוך לאחר מכן, הוציא העורר את חלקי הנשק מתיקו, הרכיב את הנשק, טען בו מחסנית ודרך אותו. לאחר מכן, כיוון את כלי הנשק וירה לכיוונו של הנפגע 4 יריות ואז נמלט מהמקום כשהוא מותיר את הנפגע פצוע ומדמם. כתוצאה ממעשיו של העורר נגרמו לנפגע חבלות חמורות. הוא הובהל לבית חולים, ושם הורדם, הונשם ונותח. עד למועד הגשתו של כתב האישום נותר הנפגע במצב שבו היה מורדם ומונשם. כעת הוא נמצא בהליך שיקום. בגין מעשים אלו, הואשם העורר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 30.7.2013 התקיים דיון לגבי קיומן של ראיות לכאורה, ובו הסכים בא-כוחו של העורר לקיומן של ראיות כאלו, אם כי ביקש להוסיף, כי מעשיו של העורר בוצעו לאחר שהנפגע איים עליו באמצעות סכין קודם לכן. בהמשך, הורה בית המשפט קמא על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ביום 15.8.2013 התקבל תסקיר מעצר משירות המבחן. מתסקיר זה עלה כי העורר חווה תחושות אשמה, מגלה יחס אמפטי כלפי הנפגע ונמצא בתהליך לקיחת אחריות על התנהגותו ומעשיו. עוד צוין בתסקיר כי לפי התרשמותו של שירות המבחן ההתנהגות המיוחסת לעורר היא חריגה ויוצאת דופן מבחינתו, בשים לב לכך שאין לו כל רישום פלילי קודם וככלל אינו מאופיין בהתנהגות אלימה. נוכח דברים אלו, העריך שירות המבחן כי קיים סיכון נמוך להישנותה של התנהגות אלימה. בהמשך, התייחס שירות המבחן לאפשרות של שחרור המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו. הוא ציין כי העורר מסוגל לכבד גבולות חיצוניים, וכי הוריו הם דמויות תומכות ומציבות גבולות מבחינתו. אשר על כן, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית, בכפוף לפיקוח באמצעות איזוק אלקטרוני, להרחקתו מהנפגע ולהעמדת בפיקוח למשך 6 חודשים.

5.

בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו בנתניה, מכיוון שהנפגע מתגורר אף הוא בעיר, ועל כן הורה על הגשת תסקיר משלים שיבחן חלופת מעצר בבית האחות בבת-ים. ביום 26.8.2013 התקבל התסקיר המשלים. על-פי התסקיר המשלים המפקחים המוצעים – האחות ובעלה – הם מתאימים, בהיותם אנשים נורמטיביים, רציניים ואחראיים, שיכולים להשפיע על העורר ולכוונו להתנהגות נורמטיבית. אשר על כן, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לבית אחותו בבת ים, בפיקוח שלה ושל בעלה לסירוגין, ובכפוף לתנאים הנוספים שעניינם איזוק אלקטרוני, הרחקה מהנפגע והעמדה בפיקוח מעצר למשך שישה חודשים.

6.

בהחלטתו הנוספת מאותו יום, קבע בית המשפט קמא, כי מסוכנותו של העורר, הנלמדת מחומרת מעכשיו והאופן המתוכנן בו הם בוצעו, איננה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר. בהתאם לכך, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו.

7.

הערר שבפני מופנה כנגד ההחלטה זו. בא-כוחו של העורר אינו חולק על כך שלנוכח המיוחס למרשו בכתב האישום קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית. עם זאת, הוא סבור שחלופת המעצר שהוצעה מאיינת אותה – בשים לב לרקעו החיובי של העורר ולאיכותה של החלופה המוצעת (הן בהרחקה מן הנפגע והן בשים לב להתאמתם של המפקחים). על כך הוסיף בא-כוחו של העורר טענות שנסבו על התנהגותו של הנפגע עובר לאירוע הירי, אשר תרמה, כך נטען, להתפתחות האירוע. כמו כן, נטען כי העורר כיוון את הירי לעבר רגליו של הנפגע, וכי קיימת מחלוקת לגבי מספר היריות לעברו (לטענת בא-כוח העורר המדובר ב-2 יריות, ולא ב-4). בא-כוח העורר הצביע על מספר החלטות של בית משפט זה אשר הכירו באפשרות של שחרור לחלופת מעצר אף במקרים שבהם יוחסו לנוגע בדבר עבירות אלימות חמורות (בהפנותו לבש"פ 8910/12 עותמן נ' מדינת ישראל (16.12.12) (להלן: עניין עותמן ); בש"פ 4790/11 מדינת ישראל נ' אלקיעאן (27.6.2011); ובש"פ 6891/10 מדינת ישראל נ' שער (10.11.10)).

8.

המשיבה התנגדה לקבלת הערר. היא הצביעה על החומרה הרבה של המעשה – ירי מכוון, ברובה סער, לעברו של הנפגע, אשר אף גרם לו לנזק גופני לא קל המחייב תהליך שיקום ארוך. היא אף הצביעה על המסוכנות העולה מכך שהעורר בחר להוציא את הנשק שבו ירה מתיקו ולהרכיבו לצורך הירי, ואז ירה 4 יריות – להבדיל ממצב של ירי מיידי. לתמיכה בעמדתה הציגה באת-כוח המשיבה את ההחלטה בבש"פ 9371/11 גינון נ' מדינת ישראל (21.12.2011), שעסקה אף היא במקרה שבו יוחסה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לחייל צעיר נטול עבר פלילי, ואף בה נדחה הערר כנגד מעצרו עד תום ההליכים על אף שהוגש תסקיר חיובי של שירות המבחן בעניינו.

9.

לאחר ששקלתי את הדברים, ולא בלי התלבטות, החלטתי כי בשלב זה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הטעם העיקרי לדבר הוא המסוכנות הגבוהה העולה מן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, אשר שוקלת לכאורה כנגד הנתונים החיוביים האחרים שהוצגו בכל הנוגע לעורר ולחלופת המעצר המוצעת. העורר ירה לעבר גופו של העורר (ולא לעבר הרצפה כמו בעניין עותמן לעיל), ואף עשה כן יותר מפעם אחת (וזאת לכל הדעות). כמו כן, כפי שציינה באת-כוח המשיבה, הוא נכשל בכך חרף העובדה שהפעולות שנדרש לבצע – הוצאת הנשק מן התיק והרכבתו – היו אמורים לשמש "בלמים" לביצוע המעשה שעלה בדעתו בסערת הרגע. לא למותר לציין כי בשני המקרים הנוספים שאליהם הפנה בא-כוחו של העורר בית משפט זה לא הורה על שחרור לחלופת מעצר, אלא דחה ערר של המדינה לאחר שבית המשפט המחוזי השתכנע כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר היא אפשרית.

10.

לא התעלמתי מן הנתונים החיוביים העולים לגבי עברו של המערער, כמו גם מתסקיר המבחן, אולם בשלב זה אין בכך בכדי להטות את הכף אל מול המסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לעורר. אם יתמשכו ההליכים המשפטיים בעניינו, יהיה נכון להוסיף ולבחון את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר. בשים לב למכלול השיקולים דומה שאין זו העת לעשות כן.

11.

אשר על כן, הערר נדחה.