בש"פ 5851/00 יעקב רבינוביץ נ. מדינת ישראל

1.העורר הינו החשוד העיקרי בחקירה מסועפת ומורכבת שמנהלת היחידה הארצית לחקירות הונאה בחשד לזיוף מסמכים ולהוצאת כספים במרמה שהוברחו לפי הטענה מן הארץ; על פי החשד מדובר בסכומי עתק של כ16- מיליון דולר. ביום 21.6.2000, לאחר שהודע לו על פתיחת החקירה, הגיע העורר ארצה מיוזמתו, הוא נעצר, נחקר ושוחרר לאחר יומיים בערובות מתאימות, נאסרה יציאתו מהארץ ודרכונו הופקד בהסכמה ביחידה הארצית לחקירות הונאה.

ביום 31.7.2000 התקיים דיון בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת רות רונן) בבקשתו של העורר לצאת לארה"ב כשנימוקו העיקרי של העורר ליציאתו מהארץ, הוא רצונו להיות לצד אשתו שהיא חולת סרטן הזקוקה לסיועו. המדינה התנגדה לבקשה, אך שופטת בית משפט השלום אשר בחנה את טענות הצדדים ואת החומר הסודי שהוגש לה מטעם המשטרה התירה לעורר לצאת מהארץ תוך הפקדת ערבויות מתאימות. את החלטתה נימקה השופטת בזו הלשון:

"אני סבורה כי גם לפי המבחן המקל יותר עם המשטרה, כאשר נערך האיזון בין הנסיבות להן טענה המשטרה לבין הנסיבות שנטענו על ידי המבקש, נוטה הכף לכיוון המבקש ולכיוון זכותו לצאת מהארץ למטרה שלשמה ביקש לעשות זאת".

על החלטה זו הוגש ערר מטעם המדינה. בית המשפט המחוזי (השופט אמנון סטרשנוב) קיבל את ערר המדינה בקבעו כי הנסיבות מטות את הכף לביטול ההחלטה. בין נסיבות אלה מנה השופט את העובדה שהחקירה עדיין בשלב מוקדם, וכן שמדובר בחקירה מסועפת ומורכבת. השופט ציין עוד, כי מהחומר שהוצג בפניו שוכנע כי אכן קיים יסוד סביר לחשש שאם יצא המשיב מהארץ הוא עלול להמלט. אשר למצב בריאותה של אשת העורר הוסיף השופט, כי מהתעודה הרפואית המעודכנת אין ניתן להסיק כי מצבה של האישה "הינו כה קריטי עד שיצדיק העדפת הנסיבות האישיות הקשות, על פני האינטרס הציבורי".

על ההחלטה של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. בדיון שהתקיים בפניי, פרש הסניגור המלומד את טענותיו בהרחבה והביא דוגמאות מן הפסיקה המבססות לדעתו את הטיעון שבית משפט זה נוטה בדרך כלל להעניק משקל רב לזכות היסוד המוגנת של חופש התנועה מישראל; הוא ערך השוואה בין עניינו של העורר לעניינם של אחרים אשר נידונו בפני בית משפט זה וביקש להסיק מכך, כי הכלל הוא שחרור ומניעת היציאה הוא חריג, כן הוסיף וטען כי הנסיון מלמד שבית משפט זה נעתר בדרך כלל לבקשות לביטול עיכוב היציאה מהארץ.

2.ככלל, בוחנים אנו את הטלת המגבלות על זכותו של אדם לצאת מהארץ, על פי אמות מידה הנותנות משקל רב לזכות האדם לחופש היציאה מהארץ. אל מולה של הזכות יש לבחון את חשיבותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי להגביל את חופש התנועה. לשם כך בוחנים אנו את טיבו של האינטרס הציבורי, את רמת החשש לפגיעה בו ואם החשש הוא ברמה המצדיקה פגיעה בזכות היסוד, או שמא ניתן וראוי להסתפק באמצעי פחות פוגעני כדי להבטיח את אינטרס הציבור.

על אופייה החוקתי של הזכות ליציאה מהארץ לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, עמד בית משפט זה מפי השופט ברק עוד בבש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290:

"נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל אדם הזכות לצאת מישראל. בעבר עוגנה זכות יסוד זו בהלכה הפסוקה... עתה קבועה זכות זו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע (סעיף 6(א)):

'כל אדם חופשי לצאת מישראל'.

..........

כאשר בית המשפט מפעיל סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מהארץ, זכות זו אינה מוחלטת. היא בעלת אופי יחסי. ניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור".

( שם , בעמ' 293).

בכל מקרה של עיכוב יציאה מהארץ ניתן דעתנו לתכליתה של הפגיעה בזכות היסוד, למידת הפגיעה ולהיות הפגיעה מותאמת לתכליתה. כשהעקרון המנחה הוא לצמצם את מידת הפגיעה ככל שניתן, בהתחשב בטיבו ובחשיבתו של האינטרס הציבורי העומד מולה.

בחנתי אחת לאחת את ההחלטות של בית משפט זה אשר הסניגור טרח והביא כדי לשכנעני בצדקת טענותיו. מטבע הדברים, שונות הדוגמאות זו מזו, ואין להסיק מהן את המסקנה האמפירית המבוקשת על ידי הסניגור, לפיה נוהג בית משפט זה לבטל עיכובי יציאה כדבר שבשגרה. המשותף לכל ההחלטות הוא העקרון כי מניעת יציאה מהארץ היא פגיעה בזכות יסוד ולכן יש לבחון על פי אמות מידה קפדניות את הפגיעה בזכות זו. ככלל, מקובלת עלי טענת הסניגור המלומד כי ככל שכמות הראיות נגד אדם רבה יותר והוא נמצא בשלב שלאחר התגבשות ראיות לכאורה לכתב אישום, או שהוא נתון בשלב שמשפטו מתברר, וככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם, כך גובר הצורך לנקוט באמצעים למנוע המלטות מהדין. עם זאת, בשלב של ניהול משפט יש בדרך כלל נתונים נוספים המובאים בחשבון לצורך נוסחת האיזון. פעמים ניתן ללמוד מהתנהגותו של הנאשם במהלך משפטו על מידת הסיכון שלא יתייצב למשפט, ובדרך כלל יש גם לשקול את מכלול הנסיבות הנוגעות לעבריין, לעבירה המיוחסת לו ולנסיבות ביצועה. בדרך כלל יש גם לשקול את העובדה שהמשפט מתברר לאחר תקופה ממושכת של עיכוב היציאה מהארץ. העניין שלפנינו מצוי בשלב שונה, בטרם התגבש אישום, והשיקולים הנוגעים לבחינת האיזון הראוי מושפעים מכך. שחרורו של העורר בערובה תוך קביעת תנאים מגבילים אינו משמש חלופה למעצר עד תום ההליכים; השלב הנוכחי בו נתון העורר הוא שלב בו חקירה משטרתית נגדו נמצאת בעיצומה. הוא שוחרר בתנאים מגבילים כתחליף למעצר לצרכי חקירה, ובתנאי שיתייצב לחקירה כשיידרש לכך; בין יתר התנאים לשחרורו נקבע התנאי של איסור יציאה מהארץ והפקדת דרכון. במצב זה בו טרם התגבשו ראיות לכאורה, מטרת ההגבלה הינה לצרכי החקירה, וכדי להבטיח את קיום החקירה, למנוע את שיבושה ובעיקר כדי למנוע את המלטות החשוד מהארץ; בנסיבות אלה על הפגיעה בחופש התנועה להיות מוגבלת לתקופה סבירה, עליה להיות מידתית והולמת את התכלית שלשמה הוטלה.

3.עד כה נמנענו בבית משפט זה מלקבוע מסמרות בשאלת המבחן הראוי שיש להפעיל ביחס לטיבו של החשש שבגינו ניתן לפגוע בזכות היציאה מהארץ. המבחן שיופעל כדי לקבוע את האיזון הראוי בין הזכות לחופש התנועה לבין הצורך להגבילה מטעמים של אינטרס החקירה או של קיום ההליכים הפליליים; המבחן שיופעל עשוי להיות מושפע ממכלול של נתונים. בין היתר, מהנסיבות אשר בגינן הוטלה המגבלה, מטיבו ורמתו של החשש, מאופיה של העבירה המיוחסת לאדם, וכן מהשלב בו נמצאים ההליכים. כאשר מדובר בחקירה פלילית להבדיל מהליך תלוי ועומד בבית משפט, מוכנה אני להניח, כי אין להסתפק ברף של יסוד סביר לחשש כי החשוד יימלט מהארץ ויש צורך להראות לפחות אפשרות סבירה גם אם לא ודאות קרובה, כי החשוד יימלט מהארץ או כי החקירה תשובש.

גם כאשר קיימת אפשרות סבירה כי החשוד יימלט מהדין, ההגבלה המוטלת צריכה להיות מידתית מבחינת התמשכותה ופרופורציונית ביחס לסוג החקירה ולאינטרס הציבורי שיש בחקירה. לא תוטל מגבלה של עיכוב יציאה מהארץ אם יש אמצעי פחות חמור להבטיח את התייצבותו של החשוד לחקירה או את המשך קיום החקירה. בכל מקרה חקירה אינה מצדיקה עיכוב יציאה מהארץ לתקופה בלתי מוגבלת.

4.בעניינו של העורר, לאחר שעיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה, כי לעת הזו האמצעי של עיכוב יציאתו של העורר מהארץ אינו אמצעי בלתי מידתי, ביחס לתכלית החקירה ולנסיבותיה. החקירה מסועפת ומורכבת ויש בה אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. החשש שהחשוד יימלט ולא ישוב להמשך החקירה הוא ברמת הסתברות גבוהה. מרכז חייו ומרכז עסקיו של העורר הוא בארצות הברית. הסכומים שהוא חשוד בהוצאתם מהארץ במרמה, הם עצומים ואם יש ממש בהאשמות המיוחסות לו, הרי קשה לשוות נגד עינינו סכום של ערובה כספית שיהיה שקול כנגד התועלת הגלומה עבורו בהמלטות מהדין. אומנם נכון כי יש לעורר משפחה קרובה בארץ - ילדים, נכדים ואם קשישה, אשר יש להניח כי הוא יהיה מעוניין לשוב ולראותם, אך אין די בכך כדי להבטיח את שובו בתקופה בה מתנהלת החקירה. גם העובדה שהעורר התייצב לחקירה מרצונו אינה מלמדת על הסיכוי שישוב לישראל כדי לאפשר המשך החקירה. בשלב בו הגיע העורר לישראל בחודש יוני, טרם היה העורר חשוד עיקרי בפרשה הנחקרת. מטעם זה, כנראה, אף שיתף לכאורה פעולה בחקירה. לטענת בא כוח המדינה, כשהשתנו הנסיבות והוא היה לחשוד, התחמק העורר מהמשך החקירה בתואנה כי מצב בריאותו לא איפשר לו להחקר. כמובן, שהאפשרות שחשוד יחוש ברע ולא יוכל להחקר היא אפשרות מתקבלת על הדעת ומעוררת אהדה מבחינה הומניטרית. אלא, שהעורר למרות התלונות על מצב בריאותו סרב לקבל טיפול ההולם את תלונותיו, דבר המעורר את חשדה של המשטרה בדבר רצינות התלונות. בא כוחו המלומד של העורר אישר כי מצב בריאותו אינו כה חמור ואינו מונע ממנו טיסה ארוכה לארצות הברית וכן אינו מונע ממנו לטענתו לשוב לישראל. המשטרה חוששת שאם בהיותו בארץ טען העורר כי מצב בריאותו אינו מאפשר לו להחקר, הרי טענה בדבר מצב בריאות רופף, תוכל לשמש לו להמנע מלשוב לארץ לצרכי חקירה. חשש זה נראה על רקע הנתונים שהוצגו לי בחומר החסוי חשש ממשי וסביר.

אשר על כן ובשלב הנוכחי של ההליכים ניתן לקבוע כי המדינה הראתה שקיימת אפשרות סבירה וממשית שהעורר לא ישוב לישראל להמשך החקירה.

זאת ועוד, נוכח השלב בו נמצאת החקירה נראה כי יש מבחינת המשטרה חשיבות לקיים את החקירה בתנאים בהם ניתן יהיה לאמת ולעמת את פרטיה שעה שהעורר נמצא בישראל. לפיכך, נראה כי נוכחותו של העורר נדרשת לשם הבטחת עצם קיומה של החקירה והמשכה.

אשר לעילה העיקרית לבקשה, מבוקשו של העורר להמצא במחיצת אשתו שהיא ללא ספק אישה החולה במחלה קשה, לא נעלם מעיני הקושי שמצב זה מטיל על העורר ועל אשתו. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו נראה כי הניתוח שעברה האישה והטיפולים שקיבלה הסתיימו עוד טרם נסיעתו של העורר לישראל. ממכתב מעודכן של הרופא המטפל באשת העורר עולה כי היא צפוייה לטיפולים נוספים וכי היא חוששת מתופעות הלוואי וחשובה לה נוכחותו של בעלה גם לצורך קבלת החלטות על המשך הטיפול. איני מפקפקת בכך שנוכחות העורר לצידה של אשתו היא רצוייה וחשובה לה. עם זאת, לא שוכנעתי על פי האישורים שעיינתי בהם שמדובר בנוכחות חיונית ודחופה, המצדיקה סיכול אפשרי של החקירה.

על פי מכלול השיקולים שנפרשו בפני, נחה דעתי כי על פי מבחן הסתברותי גבוה קיים חשש להמלטות העורר מן החקירה וקיים אינטרס ציבורי חשוב בהמשך החקירה. מטעם זה איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

לא למותר להוסיף, כי על פי העקרונות הנזכרים בהחלטתי זו, ובהתחשב בשלב בו נמצאים ההליכים - חקירה להבדיל מאישום - מתחייב כי תקופת עיכוב היציאה של העורר מהארץ לא תמשך זמן ניכר, ויש להגבילה לזמן הסביר הדרוש לעריכת פעולות החקירה החיוניות בהתחשב בטיבה ובאופיה של החקירה.

אשר על כן, הערר נדחה.