בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ. סמיון בניאורשווילי

1.העררים שבפניי עניינם בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) בבקשה שהגישה העוררת לשחרורם של המשיבים בתנאים מגבילים עד תום ההליכים – הפקדת ערובות כספיות על ידי המשיבים ואיסור יציאתם מן הארץ, לשם הבטחת התייצבותם למשפט.

הפרשה נשוא העררים עניינה בהברחת כמות אדירה של סיגריות אל יבשת אירופה במשך שנים. כתב האישום מייחס למשיבים, בין היתר, סדרת עבירות חמורות של הלבנת הון בניגוד לסעיפים 3(א), 4 ו- 10 לחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ). כן מיוחסות למשיב 1 מאות עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 414(1) ו-414(2) יחד עם סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין ), מאות עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 414(1) ו-414(2) יחד עם סעיף 420 לחוק העונשין, מאות עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, כמו גם עבירות של אי הגשת דו"חות במועד בניגוד לסעיפים 216(4), 132, 131 ו-117 לפקודת מס הכנסה. למשיבה 3 מיוחס גם סיוע לביצוע אחת עשרה עבירות זיוף, לפי סעיפים 414(1) ו-414(2) יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, סיוע לביצוע אחת עשרה עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 414(1) ו-414(2) יחד עם סעיפים 420 ו-31 לחוק העונשין, סיוע לביצוע אחת עשרה עבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין.

2.המשיבים 3-1 הינם אזרחי ישראל המתגוררים מאז שנת 2002 בבלגיה. המשיב 4 הינו אזרח ישראל המתגורר בנתניה. חברת פאשה טק בע"מ (להלן: החברה ), שהינה נאשמת 5 בכתב האישום, הוקמה על ידי המשיב 1 ואשתו. המשיב 2 הינו מנהל פעיל בחברה וחתנו של המשיב 1 בעוד המשיבה 3 הינה בתו של המשיב 1 ואשתו של המשיב 2, אשר שימשה מנהלת חשבונות ופקידה בחברה. העוררת טוענת, כי שווי הרכוש בו נעברו העבירות או שהושג בעבירות הלבנת ההון מוערך בלמעלה מ- 100,000,000 ₪. על פי עובדות כתב האישום קיים מדרג בחומרת העבירות המיוחסות למשיבים.

3.יחד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה לקבוע תנאים לשחרורם של המשיבים שנועדו להבטיח את התייצבותם להליכים המשפטיים. במסגרת בקשה זו ביקשה העוררת צווי עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת סכום כספי משמעותי להבטחת התייצבותם בהליך הפלילי. במהלך הדיון בבקשה חזרה העוררת מדרישתה לעכב יציאתה מהארץ של המשיבה 3, כדי לאפשר לה להמשיך לגדל את ילדיה בבלגיה, והביעה נכונות להסתפק בערבות בנקאית בסכום משמעותי.

בית המשפט המחוזי קבע שקיים מארג ראיות שיש בו לבסס סיכוי סביר להרשעה ולהצדיק מתן סעדים זמניים נגד המשיבים. לפיכך הורה על שחרורם של המשיבים בתנאים מגבילים. בית המשפט הורה על חילוט זמני של הנכסים לגביהם השתכנע כי הם מצויים בבעלותם של המשיבים, והורה שלא לעכב יציאתם מהארץ של המשיבים 1 - 3, אלא לעכב את יציאתו מן הארץ של המשיב 4 בלבד, שהביע הסכמתו לכך מראש. עם זאת, בית המשפט התנה ביטול של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המשיב 1 בהפקדת ערבות בסך של 250,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית ואת ביטול צווי עיכוב היציאה מן הארץ נגד משיבים 2 – 3 בחתימה של שני ערבים על ערבות צד ג' בסך 150,000 ₪ כל אחד. בנוסף הורה בית המשפט כי המשיב 4 ימציא ערבות על סך 100,000 ₪ בנוסף לצו עיכוב יציאתו מן הארץ. כן הורה בית המשפט, כי כל אותם נכסים אשר על חילוטם הזמני הורה עד תום ההליך המשפטי, ישמשו גם כערבות להבטחת התייצבותם של המשיבים למשפט.

4.כאמור, הן המדינה, הן המשיב 1, עוררים על החלטת בית המשפט המחוזי.

המדינה עוררת על כך שבית המשפט המחוזי נמנע מלהורות על עיכוב יציאתם מן הארץ של המשיבים 2-1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם ומבקשת שבית משפט זה יורה על הפקדת ערבויות בסכומים משמעותיים להבטחת התייצבותם להליכים המשפטיים וכן יקבע תנאים לשחרור רכב שבבעלות המשיב 4.

המשיב 1 עורר על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה צו עיכוב היציאה שניתן נגדו יבוטל רק אם יפקיד סך של 250,000 ₪ במזומן או על ידי ערבות בנקאית. זאת, לאחר שכל חשבונותיו, כספיו, נכסיו ורכושו נתפסו על ידי העוררת וניתן לגביהם צו חילוט זמני.

בפתח הדיון ביקשו באי כוחם של הצדדים כי הדיון בעניינו של המשיב 4 יידחה בשלב זה וכך הוריתי. הדיון התמקד אפוא בעניינם של המשיבים 3-1 בלבד.

5.בא כוח המדינה טוען למספר טעמים אשר מחייבים לדעתו הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיבים 2,1. ראשית נטען, כי קיים חשש לא מבוטל שהמשיבים 1-2 לא יתייצבו לבירור המשפט: מרכז חייהם של המשיבים 3-1 בבלגיה, וגם מגוריהם שם אינם מגורי קבע אלא הם שוהים שם מכוח אשרה זמנית, מה שמגביר את החשש שיבקשו להימלט מאימת הדין. בהקשר זה הוא מציין, כי נרשמו לגבי משיבים 2,1 טיסות לחו"ל שלא דווח עליהן לרשויות המכס. עוד טוען בא כוח העוררת, כי המשיב 1 נדון בבלגיה לשלוש שנות מאסר ורשויות התביעה הבלגית הגישו ערעור על קולת העונש. לפיכך, האפשרות שיבקש להעלם אל חיקה של מדינה אחרת עד שתוסר אימת הדין הינה בגדר פיתוי שלעת עתה נראה סביר ביותר מבחינתו. כעת, משהוגש כתב האישום מצבו של המשיב 1 חמור עוד יותר ועל כן נכון יהיה לקבל את עמדת המדינה ולעכב את יציאתם של המשיבים 2-1 מן הארץ. בא כוח המדינה מוסיף, כי יש להבחין בין נכסים שניתן לגביהם צו חילוט זמני, המיועדים לחילוט בתום ההליך, במידה והמשיבים יורשעו, לבין ערובה להבטחת התייצבותם למשפט, אשר נוכח סכנת ההימלטות ויכולתם הכלכלית הגבוהה של המשיבים, מחייבת סכומי כסף גבוהים בהרבה מאלה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

6.בא כוח המשיבים 1 - 3, בטיעונו בערר של המשיב 1 ובמענה לטענות העוררת סבור כי בית המשפט המחוזי בחן את הדברים בקפידה ואין להתערב במסקנתו שאין לעכב יציאתם של המשיבים 1 – 2 מהארץ, שכן אין חשש לדבריו, שהם לא יחזרו לניהול משפטם. הוא מדגיש כי לכל אדם זכות לצאת מישראל ומפנה לדברי הנשיא ברק בבש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 290. לדבריו, החשש מפני הימלטות המשיבים מאימת הדין אינו ממשי, ומביא כחיזוק לעמדתו את העובדה ש המשיבים ידעו עת הוזמנו לחקירה האחרונה בארץ שהיא נועדה למעשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגדם ואף על פי כן הגיעו ארצה. בפרט הוא טוען, כי התנהגותו של העורר במשך כל זמן החקירה נגדו מצביעה על העדר כל חשש להימלטות ולכן לא היה כל מקום להורות על הוספת ערבות כספית של 250,000 ₪ בעניינו.

המשיבים מפנים לבש"פ 6906/02 מדינת ישראל נ' רביזדה (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.02)), לפיה רכוש מחולט אינו יכול לשמש בטחון לעיכוב יציאה מן הארץ. בא כוחם מציין כי המדינה "הפשיטה את המשיבים מכל נכסיהם", כלשונו, ואין להם רכוש נוסף העשוי לשמש כערובות נוספות לבד מדירת הוריהם אותה מציעים הם כערבות נוספת ובכך תבוא הדרישה לערובות נוספות על סיפוקה.

הסנגור טוען, כי משהורה בית המשפט כי המשיב 1 יפקיד ערבות כספית בסך 250,000 ₪ נשללה ממנו באופן מעשי האפשרות כי צו עיכוב היציאה מן הארץ שעומד כנגדו יבוטל, שכן אין בידו להפקיד סכום זה.

לדבריו, כל מקורותיו הכספיים של המשיב 1, בשווי כולל של כ- 20,000,000 ₪, חולטו באופן זמני על ידי העוררת. בנוסף, הוא מציין כי העורר היה עצור כ-10 חודשים בבלגיה הואיל ולא היה בידו להעמיד ערבות בנקאית או שעבוד נכס כערובה תחת מאסרו. חשבון הבנק שלו בבלגיה, ובו סכום כסף העומד על כ- 12,000,000 ₪, הוקפא על ידי הרשויות שם ומאז התייצב בארץ על פי דרישת המשיבה, הוא מנותק מעבודתו ומעסקיו ואינו עובד זה שנה. לפיכך הוא גורס גם כי ניסיונותיה של העוררת לחפש אחר רכוש נוסף של המשיבים יעלה חרס, אולם מצהיר בשם מרשיו שכל רכוש נוסף שיתגלה יכול מבחינתם להיות מחולט לצורך הערבות ולצורך הבטחת התייצבותם למשפט.

7.שלוש הן אם כן השאלות בהן יש להכריע:

1.האם נכון יהיה לאפשר יציאתם מן הארץ של המשיבים או מי מהם?

2.שאלת יכולתם להפקיד ערובות נוספות.

3.האם נכון וראוי להפקיד ערובות נוספות על הרכוש שנתפס?

טיעוני העוררת בהקשר זה מוקדו לשתי שאלות עיקריות שעניינן אחד. השאלה האחת הינה האם המשיבים הינם בעלי יכולת להפקיד סכום ערבות גבוה מזה שהושת עליהם? השאלה השנייה הינה האם נכון וראוי, כטענת המדינה, להוסיף ערבויות נוספות על הסכומים שנתפסו מידיהם על ידי גורמי החקירה, מכוח סעיף 23 לחוק אסור הלבנת הון בצרוף סעיף 36(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), או שמא לא ניתן ולא ראוי לעשות כן מאחר וכל רכושם וכספם של המשיבים ניטלו מהם, כטענתם.

8.מקובלת עלי נקודת המוצא, לפיה לכל אדם הזכות לצאת מישראל. אכן, הכלל הוא השחרור ואיפשור היציאה מן הארץ, בעוד מניעת היציאה היא בבחינת החריג. כאשר בוחנים אנו הטלת מגבלות על בקשתו של אדם לצאת מן הארץ, עומדת לנגד עיננו זכותו הבסיסית לחופש התנועה שעוגנה בעבר כזכות יסוד ועתה קבועה בסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "כל אדם חופשי לצאת מישראל" (ראו גם: בש"פ 6654/93 הנ"ל ; בש"פ 5851/00 רבינוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 666). לפיכך יש לבחון ראשית אם לא קיימים אמצעים שחומרתם פחותה מזו הטבועה באיסור יציאה מן הארץ, כדי להבטיח התייצבות נאשם למשפטו. איסור יציאה מן הארץ לא יהא האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון, תוך שבית המשפט נותן עדיפות להטלת ערובה מתאימה כדי להקטין סיכויי אי החזרה וההתייצבות למשפט. יחד עם זאת, אל מול הזכות לחופש תנועה יש לבחון את חשיבותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי להגביל זכות זו, כשהעיקרון המנחה הוא לצמצם ככל הניתן את מידת הפגיעה בזכות, בהתחשב בטיבו ובחשיבותו של האינטרס העומד מולה (בש"פ 5851/00 הנ"ל ). כאשר קיים חשש סביר כי הנאשם לא יתייצב למשפטו תהיה הצדקה לאסור יציאתו מהארץ, ואפילו כך מחויבים אנו לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור יציאה כדי להבטיח התייצבותו, כגון הטלת ערובה מתאימה שעשויה להקטין סכויי אי החזרה.

9.כאשר בעבירות של הלבנת הון עסקינן, עשויות להינקט ביזמת המשיבה פעולות שונות ביחס לרכושו ונכסיו של החשוד או הנאשם. המקרה שבפנינו עניינו פעולות שכל אחת מהן משרתת מטרות שונות. כך, הבקשות שהוגשו – והתקבלו - לחילוט נכסים על פי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון בצירוף סעיף 36(א) לפקודת הסמים המסוכנים, מטרתן להבטיח כי עד להכרעה בהליך רכוש לא יוברח ובבוא היום, אם יורשע החשוד או הנאשם ניתן יהיה לממש את גזר הדין ולחלט הרכוש. לעומת זאת, הפעולה השניה בה נקטה העוררת – הגשת הבקשה להפקדת ערובות - מטרתה להבטיח התייצבות למשפט ולמנוע הימלטות מאימת הדין.

בית המשפט המחוזי בהחלטתו דחה את גישת המדינה לפיה לא יתכן תפקוד דואלי לנכסים, דהיינו שהם ישמשו לשתי המטרות, בקבעו:

"אין סתירה במצב בו אותה דירה תשמש הן ערובה להבטחת התייצבות במהלך המשפט, ובמידה והנאשם בוחר שלא להתייצב לחלט בו במקום את הרכוש שהופקד, והן לצורך חילוט זמני של הנכס לצורך הבטחת אפשרות קיום חלוט סופי לאחר הרשעה. שכן כפי שכבר צוין, במידה ויבחר שלא להתייצב המדינה תוכל ליהנות מהנכס כבר מאותו מועד ולא תצטרך לחכות לשלב בו יורשע ורק אז לחלט הנכס".

בית משפט זה קבע כבר בעבר כי הדרישה להפקדת ערובות נוספות על ידי נאשם, מחוץ למסגרת הנכסים המוקפאים, הינה סבירה (ראו: בש"פ 7629/02 אוהב ציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.02) ; בש"פ 6906/02 הנ"ל ). כך גם סבורה אני. יחד עם זאת, דומה, כי לא נשללה מכל וכל האפשרות כי נכסים לגביהם ניתן צו חילוט זמני ישמשו כערובה להבטחת התייצבות. סבורני, כי אין לשלול על הסף אפשרות זו וכי ייתכנו נסיבות מסוימות בהן יהא מקום לאשר הדבר. לעניין זה יש להביא בחשבון מחד גיסא את העובדה שאישומים בעבירות הלבנת הון נוגעים על פי רוב לסכומי כסף עצומים ולא אחת עולה כי החשוד או הנאשם הינו עתיר נכסים, דבר שיש לו משמעות כאשר בוחנים הסיכון שלא יתייצב למשפט, ומאידך גיסא, אם חולטו נכסיו של החשוד או הנאשם, יש לשקול טענה מעין זו שבפנינו, לפיה כל רכושו, או חלק נכבד ממנו, מצוי בידי רשויות התביעה, שכן כידוע אל לו לבית המשפט לחייב נאשם בערובה שאין ביכולתו להפקיד (בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.12.95) ;

בש"פ 7629/02 הנ"ל ). שני תפקידים אלה של נכסי הנאשם שונים הם, וככלל ראוי ונכון יהא שיתבססו על נכסים נפרדים, אך אין משמע הדבר כי האחד משמיט את הבסיס מהשני וייתכנו גם מקרים חריגים בהם אותו רכוש ישמש לשתי המטרות. גם בעניין זה ראוי שכל מקרה ייבחן לנסיבותיו.

10.הערכתו של בא כוחם של המשיבים כי ניהול המשפט, בהתחשב בהיקפו ובמספר העדים והנאשמים, יארך זמן רב, נראית לי סבירה. אין מדובר במספר ימים או שבועות, אלא בתקופה ארוכה בהרבה. כן מצאתי הגיון וטעם בטענתו כי מש"הופשט" נאשם מנכסיו, קשה לצפות ממנו לערובות נוספות ממקורות כספיים נוספים. יחד עם זאת, במקרה דנן לא שוכנעתי שאכן לא נותרו בידי המשיבים נכסים וכי אינם יכולים לעמוד בסכום ההפקדה ואף להוסיף עליה. נהפוך הוא, בידיה של העוררת טעונים שלא נסתרו עד כה, המצביעים על כך שלמשיבים כספים נוספים בסכומים גבוהים המופקדים בחו"ל כמו גם עסקים חובקי עולם. כן שוכנעתי, בעיקר נוכח חומרת האישומים נגדם והעונש לו הם צפויים אם יורשעו, כי קיים חשש ממשי שלא ישובו למשפטם בארץ וינסו להימלט מאימת הדין ולכן מן הראוי לעכבם יציאתם מן הארץ, ולחלופין לשחררם בערובות גבוהות בנוסף לרכוש שנתפס, שאינו גדול ביחס לסכומי הכסף נשוא העסקאות והעברות המיוחסות להם בכתב האישום. הכל כפי שיפורט להלן.

בקביעת סכום הערובה יש להביא בחשבון, כמובן, את חומרת העבירות הנטענות ואת היקף סכומי הכסף בהם מדובר. קביעת ערובה בסכום שקל לנאשם לעמוד בו אינה משיגה את מטרת הערובה להבטיח התייצבות למשפט ועשויה אף להניע נאשם לוותר על הפיקדון על מנת לזכות בחופש ב"מחיר זול" עבורו ולהימלט מאימת הדין (בש"פ 7560/95 הרוש נגד מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.12.95) ;

בש"פ 9075/96 טופול נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 635 ;

בש"פ 7629/02 הנ"ל ).

אשר למשיב 1, העברות המיוחסות לו בכתב האישום הן החמורות ובעלות ההיקף הגדול ביותר, אם יורשע בדין הוא צפוי לעונש חמור והחשש שיימלט מאימת הדין הינו ממשי ביותר, גם כנגד סכומי ערובות משמעותיים. חשש זה אך מתחזק אם מביאים בחשבון את ההליכים המתנהלים נגדו גם בבלגיה ואת טיסותיו הבלתי מדווחות לחו"ל. לפיכך אני מורה על הטלת צו איסור יציאה מן הארץ נגדו עד תום ההליכים המשפטיים. יתר רכיבי החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו יעמדו בעינם.

אשר למשיבים 2 – 3, אני סבורה, מהטעמים שפורטו לעיל, כי אכן סכומי הערובה שנקבעו בעניינם נמוכים מכדי להבטיח התייצבותם למשפט. יחד עם זאת, מפאת מדרג החומרה בביצוע העבירות הנטענות כפי שהוא עולה מכתב האישום, ראיתי להבחין בין עניינם לבין עניינו של משיב 1. לפיכך אני מורה, כי צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל נגד המשיב 2 יבוטל אם יציג שני ערבים צד ג' אשר יחתמו על ערבות בגובה של 1,000,000₪ לצורך הבטחת התייצבותו. צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל נגד משיבה 3 יבוטל אם תציג שני ערבים צד ג' אשר יחתמו על ערבות בגובה של 500,000 ₪. יתר רכיבי החלטת בית המשפט המחוזי בעניינם של משיבים 2 – 3 יעמדו בעינם.

הערר בבש"פ 3120/06 מתקבל אפוא, כפי שפורט.

הערר בבש"פ 3217/06 נדחה.