בש"פ 59/05 שחדה אלאטראש נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון), מיום 30.12.04 בב"ש 21535/04, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 17.12.04, כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 527 לחוק העונשין וכן החזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 15.12.04, סמוך לשעה 01:00 בלילה, נסע העורר עם שניים נוספים, במכונית בבאר-שבע, כאשר העורר נוהג ברכב, האחר לצידו והאדם הנוסף במושב האחורי. שוטרים בניידת סימנו להם לעצור באורות הניידת, במנורה הכחולה שעל גגה ובצפירת הסירנה. בתגובה, פתחו העורר והאחרים במנוסה ברכבם בנסיעה מהירה ופרועה בנתיב הנגדי לכיוון הנסיעה, חצו צומת מרכזית כשהאור אדום, פנו בחדות שמאלה, כלי הרכב האחרים שעברו באותם כבישים נאלצו לבלום בפתאומיות ולסטות מנתיבי נסיעתם. בינתיים, שוטרים בניידת נוספת הניחו מחסום דוקרנים בהמשך מסלול הנסיעה של השלושה, כשלצד המחסום הציבו הניידת באורות מהבהבים וסימנו לשלושה השועטים לעברם לעצור. הם לא עצרו, המשיכו לדהור, הסיטו את הרכב לצד מחסום הדוקרנים היישר לעבר הניידת והשוטרים שעמדו במקום, כשאחד השוטרים מצליח בשנייה האחרונה – בטרם ייפגע – לקפוץ הצידה וליפול על שולי הכביש ובכך ניצל. השלושה המשיכו בדהירתם קילומטר נוסף, עצרו את רכבם, יצאו מהמכונית והחלו רצים לעבר השטחים שלצד הכביש. שוטרים שהגיעו למקום, רדפו אחריהם וכשהשיגום וניסו לעוצרם, התנגדו השלושה בכוח למעצרם תוך שהם מכים את השוטרים. לאחר שנעצרו, נמצא ברכבם תיק ובתוכו מוט מתכת מושחז, כפפות, צינורות, מברגים, חוטי חשמל וכלי עבודה נוספים, המשמשים לפריצה והשלושה לא נתנו הסבר סביר אחר להמצאם ברכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד העורר.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 30.12.04, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וקבע שלא קיימת מחלוקת בעניין הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ואף לא בעניין קיומה של עילת המעצר. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי העורר הוא שנהג את הרכב באותה נסיעה מטורפת ומסוכנת וכי מסוכנותו של העורר עולה מן המעשים המיוחסים לו ברמה מוחשית וקיצונית. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי מתווספת למסוכנותו האמורה של העורר האלימות בה תקף את השוטרים שדלקו אחריו ושעיטתו ברכב לעבר השוטרים במחסום תוך איום מוחשי ביותר לפגוע בהם במכונית השועטת.

עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי העורר התגלה כבריון אלים ופורע חוק, אשר אין עליו לא מוראו של החוק, לא מוראם של השוטרים ולא מורא באשר הוא, המסכן בעליל ובראש חוצות את שלומם וביטחונם של בני הציבור ושל אוכפי החוק.

מכאן בערר שבפני.

בא-כוח העורר מיקד טענותיו בהחלטת בית-המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. לטענתו, בישיבה מיום 17.12.04, ביקש הוא מבית-המשפט המחוזי לשלוח את העורר לבדיקת שירות המבחן למבוגרים, על-מנת שזה ייתן תסקיר מעצר, בו תיבחן חלופת מעצר. לטענתו, בית-המשפט המחוזי הבהיר, כי דעתו אינה נוחה מבקשה זו, שכן זמן רב יחלוף עד לקבלת תסקיר כזה היות ושירות המבחן עמוס לעייפה. במצב דברים זה, נאלץ העורר להעמיד בדיקת החלופה לבית-המשפט המחוזי, מבלי שהובא בפניו תסקיר מטעם שירות המבחן, אשר לו הכלים המקצועיים לבדיקת מכלול החלופה, הערבים, יחסם ויכולתם לשמש ערבים. עוד טוען בא-כוח העורר, כי מעצר בית בבית אחיו של העורר ובסיוע דודו בתוך שכונת המגורים של העורר, יש בה כדי להשיג את תכלית המעצר.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי מסוכנותו של העורר גלומה בנסיבות האלימות בהן נעברו העבירות המיוחסות לו. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי בנסיבות המקרה לא ניתן לאיין את מסוכנות העורר בחלופת מעצר ומשכך אין מקום לקבלת תסקיר מעצר לצורך בחינת חלופת מעצר.

במקרה שלפני, אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכי קמה עילת מעצר כנגד העורר, וזאת בשל חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות תוך שימוש בנשק קר או חם", אשר בענייננו לא נסתרה.

למעשה, המחלוקת נוגעת לחלופת המעצר ובהזמנת תסקיר מעצר לבחינת אפשרות חלופה זו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערר להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם קבלת תסקיר מעצר ובחינת אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מחייב את בית-המשפט לבחון חלופת מעצר. ברם, בחינת חלופת מעצר אינה מחייבת את בית-המשפט להורות על הכנת תסקיר מעצר, שכן קיימים מקרים בהם ברור לבית-המשפט, אף ללא קבלת תסקיר מעצר, כי כל חלופת מעצר לא תשיג את תכלית המעצר.

בנסיבות המקרה שלפני, אני סבור, כי הגם שהעורר התגלה כאלים ומסוכן, בשים לב לגילו הצעיר ולכך שאין לו עבר פלילי, יש מקום להזמין תסקיר מעצר בעניינו ובחינת האפשרות לחלופת מעצר.

מובהר בזאת, כי הזמנת תסקיר מעצר במקרה דנן, אין בה משום הבעת דעה בשאלה אם ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אשר-על-כן, הערר מתקבל במובן זה, שהדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לשם קבלת תסקיר מעצר ובחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת לפי שיקול-דעתו ולאחר שישמע את טיעוני שני הצדדים בעניין זה.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.