בש"פ 6051/00 אילן מור-חי (מזרחי) נ. מדינת ישראל

כתב האישום מגולל פרשה של עבירות מין חמורות שלפי הנטען ביצע העורר בנערה ילידת 1984 במשך תקופה ממושכת. בתקופה נשוא כתב האישום שימש העורר יושב ראש ועד בית הכנסת "מגן אברהם" בבת-ים, ואף לימד ילדים שיעורי תהילים. המתלוננת, שבעת התרחשות חלק מן האירועים המיוחסים לעורר טרם מלאו לה 14 שנים, היתה תלמידה של העורר, וכן ניקתה את בית הכנסת באותה עת תמורת תשלום שהיתה מקבלת מן העורר. על פי כתב האישום, החל מסתיו 1997 ועד נובמבר 1998 במספר מועדים נהג העורר לחבק את המתלוננת, לנשקה ולגעת באיבריה האינטימיים. באישום השני והשלישי שבכתב האישום נטען, כי לקראת סוף אותה תקופה ולאחריה ביצע העורר במתלוננת מעשי אונס ומעשי סדום שהתבטאו בכך שהחדיר את אצבעותיו ואת אבר מינו לאבר מינה. נוסף על אלה, מיוחסת לעורר בכתב האישום גם עבירה של איומים, שכן לפי הנטען, העורר גם סיפר למתלוננת שמצלמות סתר המותקנות בבית הכנסת צילמו אותה גונבת כסף, ואיים עליה כי אם לא תודה יגלה לכל באי בית הכנסת, ויהרוג אותה.

בגין מעשים אלה הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועם הגשתו, נתבקש מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט (השופט צ' הרטל) החליט להורות על מעצרו של העורר: הוא קבע, כי מתקיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הוא קבע, כי מתקיימת עילת מעצר, הנובעת ממסוכנותו של העורר וכי זו נלמדת מן העבירות אותן עבר; כן קבע, כי בהתחשב באיומים שאיים העורר על המתלוננת קיים גם חשש של שיבוש הליכי משפט. בית המשפט הוסיף ובחן את האפשרות של חלופת מעצר, אך קבע, כי "במקרה שלנו קיים חשש לשלומה הנפשי והפיסי של הקטינה המתלוננת, וכן לשלומן של קטינות אחרות", וכי "קיים סיכון טבעי כי אם ישוחרר המשיב תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי, ולתחושה האופיינית לקורבנות עבירות מין, אשר תתחזק לאור גילה הצעיר וחשש כבד שעשוי להתעורר בליבה, כי נותרה ללא כל הגנה".

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בטענותיו בכתב ובעל-פה מיקד בא-כוחו של העורר את טענותיו בעיקר בעובדה שנסתיימה פרשת התביעה, ובמיוחד בכך שנסתיימה עדותה של המתלוננת,ולפיכך טוען הוא כי לא קיים עוד חשש מפני שיבוש הליכי משפט מצדו של העורר. הוא הוסיף, כי אם יש חשש כלשהו, כלפי המתלוננת או כלפי ציבור הנשים בכלל, הרי ניתן להבטיח מפני חשש זה באמצעות חלופה במעצר בית מלא מעצר בישיבה, אשר בה נמצאים גברים בלבד.

בא-כוח המשיבה טען בתשובה, כי בנסיבות בהן מדובר, דהיינו בקהיליה סגורה, קיים חשש של נסיון להשפיע על המתלוננת לחזור בה מתלונתה, וחשש זה נמשך לעתים גם לאחר סיום פרשת התביעה, ולעתים אף לאחר מתן פסק הדין. כמו-כן הדגיש בתשובתו את הפסיקה לפיה בעבירות מן הסוג בהן מואשם העורר, מתקיימת גם סכנה של פגיעה נפשית במתלוננת, הנובעת מעצם ידיעתה, כי העורר משוחרר.

לאחר שבחנתי את טענות העורר, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. טענתו של בא-כוח העורר כאילו עתה, לאחר סיום פרשת התביעה, לא נשקפת עוד סכנה מן העורר, או כי למצער, שניתן להפיג סכנה זו באמצעות חלופת מעצר, אינה מקובלת עליי. אפשר, כי עתה סכנת שיבוש ההליכים מצדו של העורר פחתה, אולם סכנת הפגיעה במתלוננת לא פחתה. כפי שהודגש בפסיקת בית משפט זה, עילת המסוכנות נועדה להבטיח מפני חשש לפגיעה בבטחון הציבור, ו"חשש זה משתרע אף על פגיעה נפשית העשויה להגרם לקרבן העבירה כתוצאה משחרור העברין" (בש"פ 8643/99 מדינת ישראל נ' מרציאנו , לא פורסם; ראו גם בש"פ 1039/99 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בנסיבות העניין, כפי שהן מצטיירות מכתב האישום, כאשר מדובר ביחסי מרות והיררכיה שבין מורה ואיש דת לתלמידה, ביחסים בין אדם בעל מעמד בקהיליה לבין נערה צעירה, הוא אחד מאותם מצבים בהם "רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בהטלת מגבלות בחלופת מעצר על המואשמים בהן" (בש"פ 6276/96 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם). עניינו של העורר אינו בגדר של אותן נסיבות מיוחדות ונראה כי אין להשיג את מטרת מעצרו על דרך של חלופה.

אשר על כן, הערר נדחה.