בש"פ 1039/99 חיים צברי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר הואשם במסכת עבירות חמורות ביותר, ביניהן מעשים מגונים בכוח בקטינה בת משפחה, אינוס קטינה בת משפחה, ומעשי סדום בקטינה בת משפחה. כתב האישום מגולל פרשה טרגית וחריגה של קטינה ילידת 83', שנאספה לבית דודתה ובעלה, הוא העורר, לאחר שאימה נרצחה לנגד עיניה על-ידי אביה בהיותה כבת תשע שנים. על-פי הנטען בכתב האישום, ביצע העורר בקטינה (להלן: המתלוננת) מעשים מיניים נפשעים, במשך תקופה ארוכה, בשנים 1992-1996.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דוויק) נעתר לבקשת המדינה, וביום 3.12.98 הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. השופט קמא שקל את העובדה שהעורר הוא איש משפחה מבוגר, יליד 1937, ללא הרשעות קודמות, הטוען לחפותו. טענתו של העורר היא שה מתלוננת העלילה עליו, כדי להתנקם בו ובאישתו על שלדעתה, העדיפו על פניה ילדים אחרים במשפחה, ונהגו בה שלא כראוי.

השופט קמא בחן את תיק החקירה לפרטיו, על המסמכים והראיות שבו, והגיע למסקנה כי על אף סימני השאלה עליהם הצביע הסניגור, קמה תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. בהמשך, קבע השופט קמא כי אמנם לא נשקף מן העורר חשש לשיבוש הליכי משפט. עם זאת, חומרת המעשים המיוחסים לעורר, תדירותם, אופן ביצועם וזהות הקורבן, מצביעים מעצם טבעם על מסוכנות המקימה עילת מעצר. בהתחשב בחשש שמא שחרור העורר יגרום נזק נפשי למתלוננת וכן בהתחשב בחשש מפני פגיעה בקטינים אחרים, החליט השופט קמא שלא לאפשר חלופת מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.העורר הגיש ערר על החלטה זו, אולם עררו נדחה. חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, אישרה את קביעתו של בית המשפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי אין די בסימני השאלה בחומר הראיות- גם אם קיימים כאלה - כדי לכרסם בהן. בהמשך החלטתה, קבעה חברתי:

"אין להכביר מילים על חומרתם של המעשים, המעוררים חלחלה וזעזוע בכל בן תרבות. מעשים אכזריים של השתלטות על גופה ונפשה של ילדה רכה בשנים, שאיבדה את משפחתה שלה והפכה להיות נתונה לחסותו של מי שמואשם בכך שניצל את אמונה ואת תלותה בו ואת סמכותו ומרותו, סיפוק יצריו. מעשים כאלה מצביעים על מסוכנותו של מי שעשייתם מיוחסת לו. המסוכנות איננה מאיימת רק על הקרבן אלא גם על קורבנות פוטנציאלים. לפיכך, אין מקום לחלופת מעצר, מכל סוג שהוא".

4.כתום למעלה משלושה חודשים בהם נתון העורר במעצר, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לעיון חוזר. טענתו היתה כי חל שינוי בנסיבות, שעיקרו בכך שהמתלוננת סיימה את עדותה בפני בית המשפט קמא.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דוויק) דחה את בקשתו של העורר. השופט קמא ציין כי עיון בהחלטת המעצר מיום 3.12.98 מלמד, שעילת המעצר לא היתה חשש לשיבוש הליכי משפט, אלא מסוכנותו של העורר. בהתחשב בכך, קבע השופט קמא:

"...העובדה שהקטינה (המתלוננת) העידה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין עילת המעצר וטעם המעצר, ואין כל אפשרות לחזור ולדון בשאלה זו פעם נוספת, שכן דיון שכזה אינו תוצאה של עובדות חדשות או נסיבות חדשות או חלוף זמן ניכר מאז ניתנה ההחלטה. ממילא הסמכות להיזקק שוב לשאלת המסוכנות גרידא, במסגרת של עיון חוזר, אינה מסורה לבית המשפט".

5.בפניי ערר על החלטתו זו של בית המשפט קמא. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות, שכן לא הונחה תשתית מספקת שתצדיק עיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

סיום עדותה של מתלוננת יכול להוות במקרים מסויימים נימוק לעיון חוזר. הדברים אמורים כאשר ביסוד החלטת המעצר, עמד החשש מפני השפעה על עדות המתלוננת, חשש הטבוע בעבירות מן הסוג שלפנינו. לעיתים, לאחר סיום עדות המתלוננת, נתון הנאשם במעצר ממושך, שאף הוא מצדיק עיון מחדש. כל אלה אינם מתקיימים במקרה שלפניי.

לפני כחודשיים בלבד, אישרה חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ניכר מדבריה של חברתי, שציטוט מהם הבאתי לעיל, כי החלטתה אינה מבוססת על חשש מפני השפעה על עדות המתלוננת, וכי כל כולה מעוגנת בעילת המסוכנות. הנה כי כן, העובדה כי המתלוננת סיימה להעיד בפני בית המשפט קמא, אינה יכולה להוות נסיבה שיש בה כדי להצדיק שינוי בהחלטת המעצר.

טיעוניו של הסניגור בפניי היו, רובם ככולם, בבחינת ערעור על החלטתה של חברתי השופטת שטרסברג-כהן לעניין מסוכנותו של העורר, וידוע הוא כי אין ההליך בפניי בגדר ערר על החלטה קודמת של בית משפט זה.

התיק קבוע להמשך שמיעה ביום 18.3.99. בהתחשב באופן בו התנהל המשפט עד כה, יש לקוות כי שמיעת הראיות תסתיים בהקדם.

הערר נדחה.