בש"פ 6062/13 מדינת ישראל נ. אברהים זועבי

זוהי בקשה להורות על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

1.

נגד המשיבים הוגשו לבית משפט השלום בחיפה שני כתבי אישום המייחסים להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הוצאת שיקים ללא כיסוי, הונאה בכרטיסי חיוב, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. כתב האישום הראשון הוגש ביום 13.9.2012 (ת"פ 33193-09-12, ולהלן: כתב האישום הראשון ) ובו מתוארים המשיבים כמי שקשרו קשר עם נאשם נוסף להקמת חברה שתשמש עסק פיקטיבי לצורכי מרמה והפקת רווחים. במסגרת זו פנו השלושה לבעלי עסקים, ערכו עימם עסקאות ובתמורה לסחורות ושירותים שונים שקיבלו מהם מסרו המשיבים והנאשם הנוסף לידיהם של הספקים שיקים דחויים ללא כיסוי, בידיעה כי לא יכובדו על-ידי הבנק ומתוך כוונה להפסיק את פעילות החברה בטרם יתגלה דבר המרמה. כתב האישום מוסיף ומפרט עשרים ושניים אירועים נקודתיים במסגרת הקשר האמור, בהם קיבלו המשיבים והנאשם הנוסף סכומי כסף, שיקים, וטובות הנאה שונות בסכום כולל של 206,941.22 ש"ח מבלי שהתכוונו לשלם עבורם. בכתב אישום נוסף, שהוגש ביום 20.12.2012 (ת"פ 39484-12-12, ולהלן: כתב האישום השני ) מיוחסת למשיבים קשירת קשר לפעול במרמה באמצעות פעילות עסקית פיקטיבית שבוצעה על-ידי חברה בבעלות בן דודו של המשיב 1. על-פי המתואר בכתב האישום השני זייפו המשיבים שיקים וחותמות כך שייחזו להיראות כאילו ניתנו על-ידי חברה זו. בהמשך מסרו המשיבים את אותן המחאות לבעלי עסקים שונים בתמורה לסחורות ושירותים שקיבלו מהם וכך קיבלו לידיהם במרמה כספים והטבות בסכום כולל של 132,683 ש"ח. עוד מיוחסות למשיב 2 בכתב האישום השני פעולות של זיוף ומרמה באמצעות חברה אחרת בסכום כולל של 137,871 ש"ח.

2.

עם הגשת כתב האישום הראשון עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים. בהחלטתו מיום 27.9.2012 עמד בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' עדוי) בהרחבה על חומר הראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב 1, הכולל הודעות שנגבו מפי המתלוננים הרבים ומפי עדים נוספים, מסמכים והמחאות שנמסרו למתלוננים ותמלילי העימותים שבוצעו בין שלושת הנאשמים בהם נקשר המשיב 1 לכאורה לעבירות המיוחסות לו. נוכח האמור קבע בית המשפט כי קיימת נגד המשיב 1 תשתית ראייתית לכאורית מבוססת להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הראשון וכי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו לרכוש הציבור קיימת עילה למעצרו. המשיב 2 הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בענייננו ובעקבות כך הופנו שני המשיבים לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינם. לאחר קבלת התסקירים, בהם ציין שירות המבחן כי קיים פוטנציאל להישנות מעשים דומים מצד שני המשיבים, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 30.10.2012 כי "כל חלופת מעצר בדמות של מעצר בית הינה בעייתית מאוד בנסיבות העניין" ועל כן הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. עררים שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבלו (עמ"ת 15081-11-12 שהוגש מטעם המשיב 1, ו-עמ"ת 25965-11-12 שהוגש מטעם המשיב 2), במובן זה שהדיון בעניינו של כל אחד מהם הוחזר לבית משפט השלום על מנת שישוב וישקול חלופות מעצר בעניינם. לאחר שהוגש תסקיר משלים בעניינו של המשיב 1, בו ציין שירות המבחן כי חלופת המעצר הנוספת המוצעת על-ידו אין בה כדי להפחית את הסבירות להישנות עבירות דומות מצידו, ולאחר שבית המשפט התרשם בעצמו מן המפקחים שהציע המשיב 1, שב בית משפט השלום וקבע ביום 9.12.2012 כי אין לשחררו לחלופת מעצר. אשר למשיב 2, בדיון שהתקיים בעניינו ביום 26.12.2012 ובהעדר חלופה מוצעת, הסכים בא-כוחו למעצרו עד תום ההליכים וכך הוחלט.

3.

ביום 20.12.2012 הוגש, כאמור, כתב האישום השני נגד המשיבים ובד בבד עתרה המבקשת למעצרם עד תום ההליכים בתיק זה וכן לאיחוד הדיון בשני ההליכים הפליליים (כתב האישום הראשון וכתב האישום השני). ביום 3.1.2013 הורה בית משפט השלום (כבוד השופטת א' דגן) בהסכמת המשיב 1 על מעצרו עד תום ההליכים בקשר עם כתב האישום השני אך בהמשך – לאחר שביום 21.1.2013 החליט בית משפט השלום (כבוד השופט ע' קוטון) לאחד את הדיון בין שני ההליכים הפליליים – חזר בו המשיב 1 מהסכמתו זו. ביום 3.3.2013 קבע בית משפט השלום כי אף ששני ההליכים הפליליים אוחדו ואף שכבר הוחלט על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים במסגרת ההליך הראשון, אין מקום להימנע ממתן החלטה בבקשה למעצרם עד תום ההליכים שהוגשה במסגרת ההליך השני. עוד קבע בית המשפט כי נגד המשיבים קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום השני וכי קיימת עילת מעצר בעניינם. בהעדר הצעה לחלופת מעצר מצד המשיבים הוסיף בית המשפט וקבע כי יש מקום להורות על מעצרם עד תום ההליכים גם בתיק זה. ערר שהגיש המשיב 1 נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 22.4.2013 (עמ"ת 1371-04-13) ובקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב 2 לבית משפט השלום נמחקה לבקשתו ביום 6.8.2013.

4.

הבקשה שבפניי עניינה הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, משחלפו תשעה חודשים מאז הורה בית משפט השלום על מעצרם בהליך השני והמשפט המתנהל נגדם, בו מתבררים במאוחד שני כתבי האישום שהגישה המבקשת, טרם הסתיים. מן הבקשה עולה כי לאחר שהוחלט על איחוד הדיון החלה שמיעת הראיות בחודש מרץ 2013. מאז התקיימו חמש ישיבות (בימים 3.3.2012, 4.3.2013, 22.5.2013, 23.5.2013 ו-16.6.2013) במהלכן נשמעו שלושה עשר עדי תביעה מתוך 169 עדים האמורים להעיד במשפט. למרות העדים הרבים שעדותם אמורה להישמע, קבע בית משפט השלום שני מועדי דיון נוספים בלבד במהלך חודש אוקטובר (13.10.2013 ו- 27.10.2013) והמבקשת עמדה על כך בטיעוניה וציינה כי קצב התנהלות המשפט אינו משביע רצון. יחד עם זאת מדגישה המבקשת כי מסוכנתם של המשיבים גבוהה למדי והיא נלמדת מן המעשים החמורים המיוחסים להם בשני כתבי האישום; מנסיבות ביצוע המעשים המצביעות לדבריה על תחכום, ערמומיות והיעדר מורא מפני החוק; ומעברם הפלילי הכולל הרשעות רבות בעבירות מרמה דומות לאלה המיוחסות להם כעת. עוד מפנה המבקשת לתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינם המצביעים על המסוכנות הנשקפת מן המשיבים לרכוש הציבור. על כן עותרת המבקשת, כאמור, להורות על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים.

5.

המשיבים, מצידם, סבורים כי אין מקום להאריך את מעצרם והם טוענים כי משפטם מתנהל בעצלתיים, סיומו אינו נראה באופק ולהערכתם בקצב השמיעה הנוכחי ידרשו עוד הארכות רבות של המעצר עד להכרעת הדין. המשיבים מדגישים בטיעוניהם את פרק הזמן הארוך בו הם שוהים במעצר ולטענתם יש בכך כדי להטות את נקודת האיזון לטובת בחינת חלופות מעצר נוספות שבאפשרותם להציע בשלב זה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי העבירות המיוחסת להם אינן מסוג העבירות המצביעות על מסוכנות מובהקת, כדבריהם, ועוד הם מציינים כי בחודש פברואר האחרון הוחלט לשחרר את הנאשם הנוסף בכתב האישום הראשון לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בא-כוחו של המשיב 1 טוען כי העבירה האחרונה בה הורשע מרשו בוצעה בשנת 2005 וכי עברו הפלילי אינו צריך על כן להוות שיקול מכריע בהחלטה אם לשחררו לחלופה. באשר למשיב 2, מציין בא-כוחו כי בית משפט השלום סבר מלכתחילה כי יש לשחררו לחלופת מעצר ואולם בהעדר חלופה מתאימה באותה עת הוחלט בהסכמתו כי יישאר במעצר. עוד טוענים המשיבים כי ההחלטה לאחד את הדיונים בשני ההליכים הפליליים שהוגשו נגדם התקבלה לבקשת המבקשת ואלמלא הוחלט כך ניתן היה לייעל את קצב שמיעת הראיות בכל אחד מן התיקים.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד.

שני כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים מייחסים להם מעשי זיוף ומרמה בנסיבות מחמירות, כלפי בעלי עסקים רבים בעשרות מקרים אשר כתוצאה מהם קיבלו המשיבים לכאורה לידיהם סכומי כסף והטבות במאות אלפי שקלים. נסיבות ביצוע העבירות שכללו לכאורה פעולות תכנון אשר קדמו למעשי המרמה, במסגרתן הקימו המשיבים חברה שתשמש אותם לביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום הראשון וכן זיוף לכאורה של המחאות חברה אחרת כמתואר בכתב האישום השני, כל אלה מלמדים על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיבים לציבור ולרכושו, בשל השיטתיות והתחכום שבהם בוצעו המעשים המיוחסים להם וכן בשל ריבוי המעשים. נוסף על כך, בעברם הפלילי של המשיבים עבירות מאותו סוג בגינן אף ריצו מאסר בפועל. כך הורשע המשיב 1 בעבר בעבירות התחזות, קבלת דבר במרמה, זיוף וגניבת כרטיס חיוב והמשיב 2 הורשע בעבירות מרמה, זיוף ואיומים. חזרתם לכאורה של המשיבים לביצוע עבירות מרמה ובהיקף ניכר, כמתואר בשני כתבי האישום, מצביע על כך שאין עליהם אימת הדין וכי למרות המאסרים שריצו אין הם נרתעים מלשוב ולבצע עבירות מסוג זה. שירות המבחן, אשר נדרש לעניינם של המשיבים, העריך אף הוא כי קיים סיכון להישנות מעשים דומים מצידם בעתיד ובעניינו של המשיב 1 אף ציין שירות המבחן באופן מפורש כי החלופות שהציע אין בכוחן להפחית את הסבירות להישנותן של עבירות דומות. אשר למשיב 2, אף שניתנו לו מספר הזדמנויות להציג חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, המפקח המוצע על-ידו לא התייצב לפגישה שנקבעה עימו ובהינתן כל האמור נראה לי כי בנקודת הזמן הנוכחית אין מקום להורות על שחרורם של המשיבים ויש להיעתר לבקשה להארכת מעצרם.

7.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הקצב שבו מתנהל משפטם של המשיבים עד כה, ומן העובדה כי בחלוף שנה מאז הוגש כתב האישום הראשון שמיעת ההוכחות מצויה עדיין בתחילתה לאחר שנשמעו עדים ספורים בלבד מתוך כמאה ושבעים עדים הצפויים להיקרא למתן עדות. קצב התנהלות המשפט והתארכותו של ההליך יש להם משקל משמעותי, גם אם לא מכריע, לצורך ההחלטה בדבר הארכת מעצר (ראו: בש"פ 7016/09 מדינת ישראל נ' אסטימוב , פסקאות 9-8 (14.9.2009); בש"פ 5440/13 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פסקה 9 (9.8.2013)). המבקשת הדגישה בטיעוניה כי בקשת ההארכה דנן היא הראשונה בעניינם של המשיבים אך בכך אין די על מנת להיעתר לה, ומקובלים עלי בעניין זה דבריו של השופט י' עמית בציינו כי "כאשר ברור כי הבקשה הראשונה היא אך הראשונה בשורה של בקשות נוספות, אל לבית המשפט לעצום עיניו בפני עובדה זו, ועליו לקחת זאת בחשבון שיקוליו (בש"פ 4364/12 מדינת ישראל נ' אבו נאסר , פסקה 10 (12.6.2012)). בהינתן כל האמור לעיל אני סבורה כי על בית משפט השלום "לעבות" באופן משמעותי וללא דיחוי את לוח הדיונים במשפטם של המשיבים שאם לא כן, יהיה צורך לשוב ולשקול את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, ככל שיהיה בידם להציע חלופה הולמת.

8.

בשלב זה אני מורה, אפוא, כי מעצרם של המשיבים יוארך בשישים ימים בלבד, על מנת שבתוך פרק זמן זה תפנה המבקשת אל בית משפט השלום הדן בתיקים המאוחדים בבקשה מתאימה להוסיף מועדים לשמיעת ההוכחות בהליכים דנן ועל מנת שבית המשפט יעשה מצידו כל הניתן להוסיף מועדים כאמור, כדי להאיץ את קצב שמיעת המשפט. באי-כוח המשיבים הודיעו כי ישתפו פעולה בקביעת מועדים נוספים כאמור וחזקה עליהם כי ייעשו כן.

9.

בשולי הדברים אוסיף כי לעת הזו אין צורך להכריע בטענה הנוספת שהעלו המשיבים ולפיה משחלפו בחודש יוני האחרון תשעה חודשים מאז מעצרם עד תום ההליכים בהליך הנוגע לכתב האישום הראשון (ת"פ 33193-09-12), ומשנמנעה המבקשת מלבקש את הארכת מעצרם באותו מועד, אין מקום להורות כעת על הארכת מעצרם גם לגבי כתב אישום זה. טענה זו קשורה במידת מה לשאלת משמעותו של איחוד הדיון ולמעמדם של כתבי האישום שאוחדו (ראו והשוו: בש"פ 8104/08 מדינת ישראל נ' סריאנו , פסקה 12 (26.9.2008)), וכאמור לא ראיתי צורך להכריע בה בשלב זה. עם זאת לא מן הנמנע כי שאלה זו תשוב ותעלה בהמשך, למשל אם יושג הסדר טיעון באחד ההליכים.

10.

סיכומם של דברים – הבקשה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שמעצרם של המשיבים יוארך בשישים ימים החל מיום 20.9.2013 או עד למתן פסק דין בהליך המאוחד המתקיים בעניינם בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 33193-09-12 ו-ת"פ 39484-12-12), לפי המוקדם.