בש"פ 6489/00 מדינת ישראל נ. משה זגורי

1.לפני בקשה חמישית במספר של המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 17.9.00 או עד למתן פסק הדין בעניינו, הכל לפי המוקדם.

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום בתאריך 23.12.98 המייחס לו, בין היתר, עבירות שוד בנסיבות מחמירות ורצח תוך ביצוע עבירה והצתה. על פי עובדות האישום, תכננו המשיב ומוריס אלגריסי לשדוד חלפן כספים. במהלך השוד ירה המשיב שלושה כדורים בחלפן והרגו ולאחר מכן העבירו הוא ואלגריסי בסיוע אדם שלישי - אבישי לוי - את הגופה ליער שבגלבוע ושם הציתו את רכבו של החלפן כשגופתו מצויה בו אותה עת.

המשיב נעצר עד תום ההליכים ב22.2.99- ומאז, ותוך כדי ניהול המשפט, נדונו בקשות לעיון חוזר במעצרו וניתנו מספר הארכות של מעצר זה מעבר לתשעים יום.

ביום 8.5.00 זוכה אבישי לוי מהעבירות שיוחסו לו בפרשה זו במשפט נפרד שהתנהל נגדו. בעקבות זיכוי זה הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר במעצרו בטענה כי ממצאי הכרעת הדין בעניינו של לוי מביאים לכרסום משמעותי בראיות התביעה העומדות נגדו עד כדי קריסת האישומים נגדו ויש בכך כדי להצדיק את שחרורו מן המעצר בתנאים מתאימים. ביום 20.6.00 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' רזי) לשחרר את המשיב בחלופת מעצר לאחר שקיבל את טענתו כי חל כרסום בראיות המפלילות העומדות נגדו. המדינה עררה על החלטה זו בד בבד עם הגשת ערעור מטעמה על זיכויו של אבישי לוי. ביום 6.7.00 קיבל בית משפט זה (כב' השופט אור) את ערר המדינה והורה על המשך מעצרו של המשיב (בש"פ 4349/00, 4533/00). החלטה זו ניתנה לאחר בחינת מכלול חומר הראיות ונוכח מסקנה אליה הגיע בית המשפט לפיה לא חל כרסום בחומר הראיות בדרגה כזו שיש בו כדי להשמיט את הפוטנציאל הראייתי הנדרש לצורך קיומן של ראיות לכאורה להרשעת המשיב והעשוי להצדיק את שחרורו מן המעצר.

3.לאחר ההחלטה האמורה חלו ההתפתחויות הבאות:

במהלך שלוש ישיבות שהתקיימו מאז סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר שנה זו נחקר המשיב על ידי באי כח הצדדים. בתום הישיבה האחרונה נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים בכתב ונקבע מועד ב8.11.00- לישיבת סיכומי טענות בעל-פה.

נוכח נתוני הרקע האמורים, ובהינתן אופי העבירות בהן מואשם המשיב המעידות על מסוכנותו בצירוף העובדה כי למשיב עבר פלילי מכביד ביותר, ובשים לב לכך שהמשפט עומד בפני סיומו, בקשה המדינה הארכה נוספת של מעצרו לתשעים ימים נוספים.

4.בא כוח המשיב עו"ד פלדמן השתית את התנגדותו לבקשת ההארכה על טעם מרכזי אחד והוא - כרסומן של ראיות התביעה כנגד המשיב נוכח פסק הדין שניתן בעניינו של אבישי לוי. הוא הצביע בפירוט על קשיים ראייתיים שונים הניצבים כיום בפני בית המשפט הדן את המשיב נוכח ממצאים וקביעות בהכרעת הדין במשפט המקביל. הטוען היה ער לעובדה כי אותה סוגיה עצמה ואותן שאלות עצמן עלו כבר לבירור ישיר בהליך הערר שהתנהל בבית משפט זה בפני כב' השופט אור בבש"פ 4349/00, ו- 4533/00 אולם לענין זה נקט בעמדה כי אין מניעה משפטית לחזור ולהעלות נושא זה במסגרת הליך שעניינו בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. לגישתו, שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בהליך הארכה כאמור הינו רחב ביותר וחולש על כל ההיבטים הכרוכים בהארכת המעצר, לרבות היבטים ראייתיים הכרוכים בניהול משפט, ולפיכך הוא חופשי לערוך את מכלול האיזונים בין האינטרסים השונים הפועלים בסוגיית המעצר בכללותה. יתר על כן, אין בית המשפט הדן בבקשת הארכה כאמור כבול בהפעלת שיקול דעתו להחלטת מותב אחר של בית משפט זה אשר קבע קודם לכן עמדה בשאלת הארכת המעצר במסגרת הליך של עיון חוזר, ובכלל זה להכרעתו בשאלה האם עוצמת ראיות התביעה נפגעה לאור התפתחות הליכי המשפט והאם יש בכך כדי להצדיק את המשך המעצר.

5.טענת בא כוח המשיב מעלה שאלה של מתיחת קו הגבול בין מרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט במסגרת הליך של עיון חוזר וערר בענין הנוגע למעצר בהתאם לסעיפים 52 ו53- לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996- לבין זה הנתון לבית המשפט על פי סעיף 62 לחוק המסמיכו לצוות על הארכת מעצר לתקופה של עד 90 יום של נאשם אשר משפטו לא נסתיים תוך התקופה הקצובה לכך בחוק.

בחינת ההסדר שבחוק מעלה כי המדובר בשתי מסגרות דיוניות שמטרתן להעמיד במבחן הביקורת את המשך מעצרו של נאשם, כאשר לכל אחת מהן תחום התייחסות מוגדר משלה: העיון החוזר והערר ייעודם העיקרי לבחון מחדש האם בנקודת זמן מאוחרת להחלטת מעצר נגרע תנאי זה או אחר שקיומו נדרש לצורך המשך המעצר. וכך - אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מאז מתן ההחלטה ניתן לחזור ולבחון סוגיות הנוגעות לעילת מעצר, ראיות לכאורה, וחלופת מעצר.

בצד הליך העיון החוזר, השיקול בהארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים מתחילת המשפט מניח את הדגש על בחינת ההשלכה שיש להתמשכות המשפט על המשך מעצרו של הנאשם. ההנחה לענין זה היא כי משפטו של נאשם צריך להסתיים תוך 9 חודשים ממועד הגשת כתב האישום, וכי הארכת מעצר מעבר לפרק זמן זה היא בבחינת חריג לכלל. במסגרת זו נדרש איזון בין ערך ההגנה על זכויות הנאשם מול ההגנה על שלום הציבור וצורכי ניהול המשפט ובמכלול השיקולים להפעלת סמכות ההארכה נלקחים בחשבון, בין היתר, חומרת העבירה הסיכון לציבור משחרור הנאשם, אופן ניהול המשפט וסיבת התמשכותו, הזמן הנותר לסיום המשפט וכיוצא באלה. (בש"פ 3668/93 מדינת ישראל נ' קדרון, פד"י מז(3) 529, 539).

וכך, ככלל, בחינת המשך ההצדקה למעצר נבחנת בכל מסגרת דיונית על פי אמות המידה המיוחדות לה. (בש"פ 422/82 מדינת ישראל נ' גורמן, פד"י לו(3) 27, 30; קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק ראשון עמ' 308). מדובר אכן, בשתי מסגרות דיוניות נפרדות שלכל אחת מסלול-בחינה משלה, אף שהגבולות המפרידים ביניהם אינם תמיד חדים וחתוכים, ועשויים לא אחת להתקיים השקה וחפיפה מסוימת באופי השיקולים הנשקלים בין ההליך האחד לאחר. אולם ככלל, נשמר קו הפרדה ברור בין שני סוגי ההליכים ועמו תיחום ברור של השאלות והשיקולים הרלבנטיים לכל אחד מהם.

6.שמירת הקו התוחם בין שתי מסגרות הדיון האמורות מודגש במיוחד כאשר לצד בקשת הארכת מעצר מעבר ל90- יום נתקיים הליך מקביל של עיון חוזר אשר העמיד את המשך המעצר במבחן מזוויות שונות שאינן קשורות בהכרח בהתמשכות ההליך השיפוטי. כזאת ארע בענייננו. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בחנו את המשך המעצר במסגרת עיון חוזר וערר. במסגרת דיונית זו נדונו לפרטיהן שאלות הנוגעות למידת הכרסום בראיות במשפטו של המשיב נוכח הכרעת הדין במשפטו של אבישי לוי והכרעה בשאלות אלה ניתנה נכון לזמנה ולאחר בחינה מפורטת ומעמיקה בהליך ישיר שנועד לכך. אין מקום כי מותב אחר יחזור ויבחן אותן שאלות עצמן בהליך הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים אשר לא נועד מלכתחילה לבחינתן. הדבר בודאי נכון לגבי המערך הראייתי אשר היה קיים בפני בית המשפט שדן בערר נכון למתן החלטתו.

ואשר לראיות שהובאו במשפט לאחר מתן ההחלטה בערר: לא נטען בפני כי מאז ועד היום חל כרסום נוסף בראיות התביעה אשר לא יכול היה להיבחן ולהישקל על ידי בית המשפט של הערר. יתכן כי אילו ארע מקרה חריג כזה אשר היה בו כדי למוטט את מערך התביעה, ניתן היה להעלותו, בבחינת יוצא מן הכלל, גם במסגרת דיון בהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים וזאת אף בלא הגשת בקשה לעיון חוזר אם לא היה סיפק לכך. (השווה פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בבש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף ואחרים, תקדין עליון כרך 99(2) עמ' 1008). אולם כזאת לא ארע.

בשים לב לכל אלה, טענה זו נדחית.

7.ההליכים בתיק זה אכן נמשכים זמן רב, והעובדה כי לפנינו בקשה להארכה חמישית מעידה על כך. תיחום הזמן המקובל לסיום המשפט בתוך תשעה חודשים מחייב זהירות יתר בעשיית האיזונים לצורך הפעלת החריג לכלל המאפשר המשך מעצר מעבר לפרק הזמן הראוי. על אחת כמה וכמה כך הדבר כאשר מדובר במספר הארכות ובמשפט המתנהל כבר כשנתיים. עם זאת, בשיקלול ואיזון האינטרסים המשמשים בענין זה יש להדגיש, ראשית, כי המדובר בנאשם המואשם בעבירות חמורות ביותר שבהן רצח, הצתה, ושוד בנסיבות מחמירות. עומדות כנגדו הרשעות קודמות חמורות ובהן אלימות, סמים מסוכנים, בריחה ממשמורת, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו והוא ריצה עונשי מאסר ארוכים. מסוכנותו אינה מוטלת בספק ושחרורו עלול לסכן את בטחון הציבור.

בא כוח המשיב בהגינותו לא טען כנגד התמשכות המשפט שכן הגורם לזמן שחלף נעוץ בטעם אוביקטיבי הקשור בצורך להמתין לסיום משפטו של אבישי לוי כדי לאפשר את העדתו. כורח זה שמקורו בקיום כלל משפטי מחייב, הגורם לעיכוב המשפט אינו עומד כנגד משקל מכלול הנסיבות האחרות המצביעות על קיום סיכון ישיר ומיידי משחרורו של המשיב כל עוד משפטו לא נסתיים.

יתר על כן: אנו מצויים סמוך לסיומו של המשפט. נקבע כבר מועד לסיכומי טענות ויש לקוות כי הכרעת הדין תינתן בהקדם ככל הניתן בהתחשב בזמן שחלף מאז תחילת המשפט וחזקה על בית משפט קמא כי גם להבא יראה לנגד עיניו את גורם התמשכותו של המעצר כגורם מרכזי בקביעת לוחות הזמנים לסיום ההליך.

לאור האמור, אני מקבלת את הבקשה.

מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים החל מיום 17.9.00 או עד למתן פסק דין בת.פ. (חיפה) 388/98, הכל לפי המוקדם מביניהם.