בש"פ 6522/11 מדינת ישראל נ. סמיח אבו אלטייף

1.

לפניי הודעת ערר לפי סעיף 53 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הש' ט' חיימוביץ ) מתאריך 7.9.2011, שניתנה בבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב. בהחלטה זו קבע בית המשפט הנכבד כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר, בתנאים אשר נמסר לי כי מולאו בינתיים, ככל שהם נוגעים למשיב. בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע עיכב את ביצוע השחרור עד להיום בשעה 14:00, והמדינה הגישה כאמור ערר על החלטה זו. הערר נקבע לדיון בפניי להיום בשעה 10:30.

2.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע הנכבד.

בשל העובדה שהעניין נדון ביום שישי – אנמק החלטתי בקצרה.

3.

המשיב נאשם בפרשה אחת יחד עם חמישה נאשמים אחרים, כאשר עיקר האישומים הם בדבר קשירת קשר לביצוע פשע, פריצות לרכבים, ומסחר ברכב גנוב.

המשיב מתואר, הן בכתב האישום והן בבקשה לעיכוב הליכים, כרוח החיה מאחורי הפרשה, וצוין כאחד הנאשמים העיקריים במכלול. הוא עצור עד תום ההליכים זה כארבעה עשר חודשים, לאחר שתי הארכות, שאושרו בידי שופטים של בית משפט זה, מכוח סעיף 62 לחוק.

שאר הנאשמים בפרשה שוחררו בינתיים בערבות, כל אחד בתנאים שונים.

4.

המדינה בעררה עומדת על כך כי דינו של המשיב צריך להיות שונה מדינם של שאר הנאשמים, שכן הוא, לטענתה, הנאשם העיקרי בפרשה, וכן בשים לב לעובדה ששירות המבחן לא ראה להמליץ לשחררו לחלופת מעצר.

זה המקום לציין כי, מעיון בחומר שהונח בפניי מסתבר, כי בעבר, במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, וכן בבקשת הארכה הראשונה שהוגשה לבית משפט זה – המדינה טענה כי גם הנאשם 2 היווה (יחד עם המשיב), את הרוח החיה בפרשה. זאת ועוד, המדינה טענה למסוכנות מיוחדת של הנאשם 2, נוכח היותו תושב השטחים, ועל אף זאת הסכימה לאחר מכן לעריכת תסקיר חלופת מעצר לגביו. יתר על כן, חרף העובדה שתסקיר חלופת המעצר לגבי נאשם 2 לא המליץ על שחרורו בערבות, הוא שוחרר לבסוף לחלופת מעצר.

5.

בעת הדיון שמעתי עוד כי בהליך העיקרי טרם נקבעו מועדים מספיקים להמשך המשפט, כי פרשת התביעה נמצאת רק בתחילתה, וכי צפויים להיקבע מועדים נוספים בתאריך 13.9.2011.

בינתיים, כאמור, שאר הנאשמים משוחררים בערבות בתנאים שונים, ורק המשיב שלפניי נמצא במעצר, כארבעה עשר חודשים, כאשר זהו מעצרו הראשון.

6.

נוכח מצב הדברים המתואר לעיל – לא ראיתי מקום להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי הנכבד, זאת בשים לב לכלל הבסיסי (שיש לו חריגים) לפיו שחרורו בערובה של אחד השותפים לעבירה מצדיק באופן עקרוני נקיטת יחס דומה מקביל גם כלפי שותפיו, ובלבד שמדובר בנסיבות קרובות המשותפות לשותפים הנוגעים בדבר, ובאין טעמים ראויים המצדיקים הבחנה בין השותף שהשתחרר לבין האחרים.

במקרה שלפנינו, המדינה עצמה טענה בעבר כאמור לגבי הדמיון שיש בין המשיב לבין הנאשם 2. עתה בערר היא אמנם גורסת אחרת ומוסיפה כי החלטה לשחרר את המשיב עלולה להיראות בניגוד לאינטרס הציבורי, ואולם במכלול הנסיבות – אין בטיעונים שהושמעו בפניי כדי להכניס את העניין לגדר החריגים לכלל הבסיסי הנ"ל, המתחייב מעקרון השוויון. השוו: בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פד"י מד(1) 89 (1990); בש"פ 5299/10 קוגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6. 10); בש"פ 8599/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.12.10).

7.

נוכח העובדה שמהמסמכים שהוצגו לי נראה שקוימו מרבית התנאים שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד באשר להפקדה ולערבות עצמית, אך לא הוגשה לי ראיה חד משמעית שקוימו כל התנאים שנדרשו, ובמיוחד שהוסדרה התקנת האיזוק האלקטרוני – הרי שהמשיב ישוחרר ממעצרו, על פי החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע הנכבד, ביום א' ה-11.9.2011, לאחר שיאושר במזכירות בית המשפט שם שמולאו כנדרש כל תנאי החלטת השחרור.

עד לשחרור כאמור ימשיך העורר להיות נתון במעצר.