בש"פ 6679/10 סמי בורקאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו הופחת עונש המאסר שהוטל על המבקש על-ידי בית משפט השלום – מ- 20 חודשים ל- 15 חודשים – וכן נפסל רישיונו לתקופה של 3 שנים; הכול, בגין הרשעתו של המבקש בעבירה של הסעת שוהים בלתי-חוקיים. פסק-הדין ניתן ביום 5.7.2010 במעמד הצדדים, ומכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור חל בתאריך 1.9.2010 (לאחר תום פגרת בית המשפט). הבקשה שלפניי הוגשה ביום 13.9.2010, אך כיוון שלא הייתה מפורטת דיה הוריתי על השלמתה.

ביום 14.9.2010 הוגשה בקשה מפורטת יותר להארכת מועד. בבקשה נטען כי האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שהמבקש עצמו טעה לחשוב כי היום שנקבע להתייצבות בבית האסורים (3.10.2010) הוא גם היום האחרון להגשת הליך ערעורי; ואילו עורך-הדין טעה לחשוב שהמבקש – אשר ניתק את הקשר עימו – אינו חפץ בהגשת הליך ערעורי. המדינה מתנגדת להארכת המועד המבוקשת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי ראוי להיעתר לבקשה שלפניי. המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). בענייננו, הגם שנימוקי הבקשה אינם מעמידים כשלעצמם טעם חזק להארכת המועד המבוקשת, שהרי לא מדובר בטעות שלא ניתן היה למנעה במאמץ סביר, מצאתי לנכון להתחשב גם במשך האיחור שאמנם אינו זניח אך גם אינו חורג בצורה קיצונית מהמועד הקבוע בדין; וכן בעובדה שפסק-הדין של בית המשפט המחוזי אמנם ניתן בערעור (כך שמצויים אנו היום ב"גלגול שלישי"), אך נקבע בו מאזן-ענישה שונה מזה שהותווה בבית משפט השלום.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת אפוא. המזכירות תפתח תיק מתאים והתיק יבוא בפני שופט ללא עיכוב נוכח קיומה של בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.