בש"פ 6732/00 מדינת ישראל נ. מונדיר בדיר

לפניי בקשת המדינה להאריך, בשלישית, את מעצרו של המשיב, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בתשעים ימים נוספים, שמניינם מיום 28.9.2000. לאחר שמיעת טענות הפרקליטים, ביום 27.9.2000, הוריתי להאריך את מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בבקשה. משחזרתי ועיינתי בכל החומר שלפניי, ושקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי הטעמים אשר ניצבו ביסוד ההחלטה המקורית למעצרו של המשיב, וביסוד החלטות עמיתיי הנכבדים להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים, בראשונה ובשנית, עודם תקפים ומחייבים את הארכת מעצרו גם הפעם.

אשוב ואזכיר, בתכלת הקיצור, במה דברים אמורים: המשיב מואשם כי בעשרות מקרים - ברובם המכריע לבדו, ובמקצתם בשיתוף אחד משני אחיו העומדים לדין ביחד עמו - ביצע עבירות של חדירה למרכזיות ולמחשבים של חברות תקשורת ושל גופים נוספים וביצע בהן פעולות שהעלו לו רווחים כספיים וטובות הנאה נוספות. חלק מן החדירות היו מלוות בסחיטה באיומים, בהתחזות לאחר ובפגיעה בפרטיותם של הקורבנות. בשל מעשים אלה יוחסו למשיב עבירות הונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות, עבירות גניבה, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, התחזות כעובד ציבור, התחזות כאדם אחר, עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, עבירות שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירות לפי חוק הבזק, שיבוש מהלכי משפט, פגיעה במזיד בפרטיות, ועוד. הטעם העיקרי שניתן להחלטה לעצרו, וכן להחלטות להאריך את מעצרו שוב ושוב, היה, כי המשיב הוא בעל כישורים נדירים בתחום התקשורת ובעל יכולת בלתי-רגילה לחדור למערכות ממוחשבות של גופים ציבוריים ואחרים, לתעתע בהן בדרכים שונות ומגוונות ולהפיק באמצעותן, על חשבון הציבור או הזולת, טובות הנאה משמעותיות. משהוברר כי המשיך במעלליו לאורך זמן, ואף לאחר שהוזהר לחדול מהם, קם יסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר ממעצרו ישתמש המשיב לרעה בכישוריו לשיבוש פעולתן של מערכות ממוחשבות, עליהן מושתתים שירותים החיוניים לציבור. על רקע חשש זה, שיש לו אחיזה אף בדבר איום מפורש מפי המשיב עצמו, תואר המשיב כמוקד של סכנה לציבור וליחידי הציבור.

הסניגור המלומד קיווה לשכנעני, כי המעשים המיוחסים למשיב אינם שונים ממעשי תרמית אחרים; שאין בהם כדי להקים חזקת מסוכנות, שככלל אינם מקימים עילת מעצר, ולמצער אינם שוללים אפשרות של שחרור בתנאי חלופה. טענות אלו הועלו ונדחו גם בהליכים הקודמים, בגדרם נדונו בקשות התביעה למעצרו של המשיב; ואף אני הגעתי למסקנה כי אין לקבלן. לא התעלמתי מן העובדה, שבהתחשב בנכותו (היותו עיוור) החזקתו של המשיב במעצר מכבידה עליו יותר מאשר על אחרים. אך חוששני שבנסיבות העניין אין מנוס מהמשך מעצרו. הסכנה הכרוכה בשחרורו, לתקינותן של מערכות חיוניות לביטחונו של הציבור, חייבה את מעצרו מאז הגשת כתב האישום נגדו והיא מוסיפה לחייב את מעצרו עד למתן פסק-דין במשפטו. לנוכח מסקנתי, כי יש להיעתר לבקשה מטעם זה, לא ראיתי צורך להידרש לעילות נוספות עליהן סמכה המדינה את בקשתה, כמו החשש שאם ישוחרר עלול המשיב, כדרך שכבר עשה בעבר, לפעול לשיבוש מהלכי משפטו, או להימלט מן הדין, תוך הסתייעות בקשרים ובאמצעים העומדים לרשותו.

העיון בקורות ההליך מעלה, כי התביעה כבר סיימה את הבאת ראיותיה במשפטם של המשיב ושני אחיו. ביום 21.6.2000 דחה בית המשפט את טענת הסניגור, כי "אין להשיב על האשמה". בסוף ספטמבר החלה פרשת ההגנה וביום 3.10.2000 הועיד בית המשפט עשר ישיבות נוספות (שתיים מהן בנובמבר ושמונה האחרות בדצמבר) לשמיעת המשך פרשת ההגנה. לנוכח היקפו ומורכבותו של כתב האישום נראה כי בית המשפט עושה כמיטב יכולתו לסיומו של המשפט בהקדם האפשרי.

הבקשה מתקבלת ומעצרו של המשיב מוארך בזה בתשעים ימים נוספים, שמניינם מיום 28.9.2000, או עד למתן פסק-דין במשפטו בת.פ.40250/00 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מבין המועדים.