בש"פ 6803/13 גילי לאור פליקסברוטד נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עו"ד

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.7.2013 אשר דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בו התקבל ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש אשר הוטל עליה.

כפי שציינתי בהחלטותיי מיום 14.10.2013 הבקשה הוגשה ביום 10.10.2013 והמבקשת ציינה כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד נוכח "אי בהירות" לעניין מניין הימים בתום פגרת הסוכות, אך למעשה מדובר באיחור ניכר בהגשת ההליך שכן בניגוד לסברת המבקשת ימי הפגרה באים במניין הימים הנתונים להגשת ההליך הערעורי (ראו בש"ם 8266/04 מרק צל עו"ד ואח' נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין , פסקה פסקה 2 (22.9.2004) (להלן: עניין צל )), ומשכך המועד האחרון להגשתו - בשים לב לכך שפסק-הדין הומצא לידי המבקשת ביום 22.7.2013 - חל ביום 1.9.2013.

2.

נוכח מהות ההליך אפשרתי למבקשת להגיש תשובה מטעמה לתגובת המשיבה - המתנגדת לבקשה - ולהתייחס לעובדה שבניגוד לנטען אין מדובר באיחור קל בהגשת ההליך.

בתשובה שהגישה המבקשת טענה כי לא היתה ערה לכך שימי הפגרה באים במניין הימים לעניין הגשת ההליך הערעורי דנן בציינה כי היא עוסקת ככלל בדין האזרחי בלבד, ולטענתה נוכח מהות ההליך וסיכוייו יש לאפשר לה את הגשת ההליך חרף טעותה בדין.

המשיבה מצידה שבה על התנגדותה לבקשה בהדגישה כי אין בהסבר שסיפקה המבקשת כדי להצדיק מתן ארכה וכי מן התשובה עולה כי המבקשת לא עשתה מאום לשם בדיקת המועדים. עוד הוסיפה המשיבה כי בשים לב לכך שהמבקשת ניהלה הליכים ערעוריים שונים בעבר על החלטות של בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין אין היא יכולה להישמע בטענה כי מדובר בהליך שסדרי הדין בו זרים לה.

3.

עיינתי בחומר שבתיק ובטיעוני הצדדים והגעתי לכלל ממסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כאמור לעיל פסק הדין עליו מעוניינת המבקשת להשיג הומצא לידיה ביום 22.7.2013. למבקשת עמדו שלושים ימים להשיג על פסק-הדין (ראו: תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988 (להלן: תקנות סדרי דין בערעור ); בש"פ 6447/11 מסאלחה נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (20.9.2011)), ונוכח פגרת הקיץ ובהתאם להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 המועד האחרון להגשת ההליך חל ביום 1.9.2013. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 10.10.2013, דהיינו באיחור ניכר של ארבעים ימים.

משהועמדה המבקשת על טעותה לעניין מניין הימים ציינה בתשובה אותה אפשרתי לה כאמור להגיש כי היא עורכת דין העוסקת בתחום האזרחי בלבד וכי לא מצאה בהוראות הדין קביעה כי ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין הליכים מהסוג דנן. איני סבורה כי באמירה זו עמדה המבקשת בנטל להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה כאמור.

ערה אני לכך שלדרישת "הטעמים המיוחדים" הקבועה בתקנה 2(ב) לתקנות סדרי דין בערעור כתנאי למתן ארכה ראוי ליצוק תוכן שונה מזה שניתן לה במסגרת הליכים אזרחיים, נוכח מהותם של הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין "המצויים במעגל המעין-פלילי" (ראו בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פסקה יג' (10.5.2009) (להלן: עניין ברי )) וכי יש לנקוט באמת מידה מקלה יותר, אם כי גבוהה מזו הנדרשת בהליכים פליליים (ראו עניין צל , פסקה 3). כן ערה אני למשמעות פסק הדין עבור המבקשת ולכך שבית הדין המשמעתי הארצי החמיר את עונשה אל מול העונש שהוטל עליה בבית הדין המשמעתי המחוזי.

ואולם, גם אל מול כל אלה לא ניתן להתעלם מן האיחור הרב בהגשת ההליך לו לא ניתן הסבר של ממש, ויצוין בהקשר זה כי אין ענייננו דומה לפסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת בתשובתה שכן באותם המקרים דובר היה באיחור קל של מספר ימים ואילו בעניינו האיחור הינו ניכר. חרף ההזדמנות שניתנה למבקשת, שהינה עורכת-דין, לא פירטה היא אילו מאמצים נעשו על ידה למניעת הטעות, ודווקא בשים לב לטענתה כי במהלך עיסוקה היא באה במגע עם סדרי הדין האזרחי בלבד דומה כי ראוי היה שתבדוק את סדרי הדין הרלבנטיים בשבע עיניים או כי תתייעץ בעניין, ובטענתה כי ערכה בדיקה בתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג-1983 ובחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 אין די בהקשר זה (והשוו לבחינת "טעות שבדין" בהליכים אזרחיים - בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.1.2012)). יוזכר בהקשר זה כי מדובר בענייננו בדין ידוע וברור, וכי גם בהליכים פליליים של ממש, בהם נבחנת אמת מידה פחותה של "טעם סביר המניח את הדעת", ארכה מחמת טעות בדין אינה ניתנת כדבר שבשגרה, וכל מקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו (ראו למשל החלטת כב' השופט ס' גובראן בבש"פ 8498/11 קניון שפרעם בע"מ נ' מדינת ישראל (23.11.2011)).

עוד ראוי ליתן משקל בעניינו לעובדה כי פסק-הדין הומצא לידי המבקשת ביום 22.7.2013, וההחלטה בדבר עיכוב ביצוע עונש ההשעיה עד ליום 15.10.2013 ניתנה ביום 28.7.2013. על רקע זה ונוכח טענותיה של המבקשת עצמה בדבר החשיבות שבהגשת ההליך הערעורי ורצונה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש ראוי היה כי תבהיר בטענותיה מדוע השתהתה עד עתה ומצאה לנכון להגיש את ההליך כחודשיים וחצי לאחר שפסק הדין הומצא לידיה וחמישה ימים בלבד לפני מועד תחילת תקופת ההשעייה, ועוד יוזכר כי גם על פי סברתה השגויה לעניין תחולת ימי הפגרה על הליך זה שגתה והגישה את ההליך באיחור של יום.

לכל אלו יש להוסיף כי הלכה היא עימנו כי בשים לב לכך שבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בערעורים המוגשים לו על פסקי דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין הינן הליך ב"גלגול רביעי", רשות הערעור ניתנת "במשורה שבמשורה" בלבד (עניין ברי , פסקה ז') וכי "חומרת העונש, ככלל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור" (בר"ש 5568/12 פלוני נ' וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין , פסקה יג' (2.9.2012)), ובהינתן האמור ולאחר שעיינתי בחומר שבתיק סבורני כי גם בסיכויי ההליך, כשלעצמם, אין כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת.

נוכח משקלם המצטבר של הטעמים המפורטים לעיל סבורני כי הכף נוטה אל עבר דחיית הבקשה, והיא נדחית אפוא.