בש"פ 7046/04 תומר אזולאי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' טימור) מיום 19.7.04, בתיק ב"ש 20891/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 16.7.04, כתב אישום המייחס לו שני אישומים. באישום הראשון, מיוחסות לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה במזיד, שימוש ברכב ללא רשות, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, נהיגה בעת פסילה ושימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה. באישום השני מיוחסות לעורר עבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, נהיגה בעת פסילה, וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

על-פי עובדות כתב האישום, ובהתייחס לאישום הראשון, ביום 5.7.04 נהג העורר ברכב מבלי שקיבל את רשות בעליו לנהוג בו ומבלי שהחזיק ברישיון נהיגה ובשעה שהוא היה פסול מלקבל רשיון נהיגה, תוך שהוא משוחח בטלפון נייד. משנתבקש העורר לעצור, החל לנסוע במהירות כאשר הרכב המשטרתי דוהר בעקבותיו. העורר, תוך כדי הימלטות, התנגש ופגע בשלושה רכבי משטרה שרדפו אחריו וניסו לחסום את דרכו. משהצליח העורר להימלט מפני השוטרים, נטש את רכבו.

על-פי עובדות האישום השני, ביום 17.3.04 נהג העורר ברכב, בלא שהחזיק מעולם רישיון נהיגה, ובעת שפסול היה מלקבל או להוציא רישיון נהיגה. כאשר נתבקש על-ידי ניידת משטרה לעצור, הגביר את מהירותו ונמלט.

יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 19.7.04, הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית-המשפט, כי מאחר והוסכם, כי קיימות ראיות לכאורה באשר לביצוע העבירות על ידי העורר, ובהתייחס לעובדה שמיוחסות לעורר עבירות חמורות שיש בהן כדי לסכן את בטחון הציבור, קיימת עילת מעצר לגביו. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי בנהיגתו האלימה והבריונית של העורר, יש כדי לסכן באורח ישיר ומיידי עשרות אנשים, וכי התנהגות שכזו מפגינה יחס בוטה ומסוכן כלפי בטחון הציבור וזלזול כלפי החוק וכלפי גורמי אכיפת החוק, באופן המעמיד בספק של ממש את יעילותה של חלופת מעצר שאמורה להגשים את מטרת המעצר. כמו כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מסקנה זו מתחזקת לאור הרשעותיו הקודמות של העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען כי לא קיימות ראיות לכאורה באשר לעבירה העיקרית בגינה הואשם העורר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 משום שלטענתו, העורר לא התכוון לפגוע ברכבי המשטרה. בא-כח העורר לא חלק על כך, שהתנהגותו של העורר חמורה ואף מסוכנת היא, אולם לטענתו, לא נבחנה כל חלופת מעצר הולמת בעניינו. לטענתו, במעצר בית מלא יש כדי להגשים את מטרת המעצר. לדידו של בא-כוח העורר, ישיבתו של העורר במעצר תקופה של חודש עד כה, השכילה להרתיעו עד שהפנים את חומרת מעשיו.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהאירוע אכן התרחש, וכי ניסיון בריחה במרדפים מסוג זה מסכן בדרך כלל חיי אדם. בנוסף, לטענתה, מדובר באדם שבעת האירועים נשוא כתב האישום שבפנינו, ריצה עונש של עבודות שירות שהוטל עליו בת.פ. 1699/01 ו-ת.פ. 1382/01של בית-משפט השלום בדימונה. לטענתה, כל אלה יש בהם כדי להצביע על-כך, שאי אפשר לתת בעורר אמון, ולכן קשה מאוד לבחון חלופת מעצר בעניינו, שכן קיים חשש שמא העורר יפר את תנאי מעצר הבית וינהג שוב ללא רישיון ויסכן חיי אדם.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש מקום לדחות את הערר ולהותיר בעינה את החלטת בית המשפט המחוזי, המורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כאמור לעיל, לעורר מיוחסות עבירות חמורות ומסוכנות, וכפי שהצהיר בא-כוחו, אין מחלוקת על הארוע בכללותו, כאשר הדגש הינו על הנהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה בשעת פסילה, עניין שיש לראותו בחומרה רבה, במיוחד לאור העובדה שהעבירות בוצעו על-ידי העורר בהיותו מבצע עונש בעבודות שירות שהוטלו עליו בבית-משפט השלום בדימונה בת.פ. 1699/01 ו-ת.פ. 1382/01.

יש לציין כי בעבר, ניתנה לעורר הזדמנות לבחון מחדש את מעשיו ואת המשך דרכו, בתקווה שישכיל להירתע ממעשיו, אשר יש בהם כדי לסכן את בטחון הציבור וחיי האדם הסובבים אותו, אולם, העורר בחר להמשיך בדרכו זו, ובזמן שהוא מרצה כאמור עונש בעבודות שרות. העורר קיבל לא אחת הזדמנות ליישר קו עם שלטון החוק ומערכת אכיפת החוק, אך למרבה הצער, הוא לא הפיק את הלקח המתאים. ומכאן, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, בשל מסוכנתו, שעדיין שרירה ועומדת, ואשר לא הופרכה. בנוסף, יש ליתן משקל גם לעברו הפלילי של העורר, אשר כולל גם עבירות תעבורה, אלימות וסמים.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.