בש"פ 7287/02 אבו ראס כאמל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, ולפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית-משפט השלום בנצרת לעוצרו עד לתום ההליכים במשפטו, בגדרו הוא מואשם בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. בתום הדיון בערר, בישיבת יום 29.8.02, החלטתי לקבל את הערר והוריתי לשחרר את העורר בערבות עצמית בסך 5000 ש"ח. בהחלטתי נאמר, כי הנימוקים להחלטה יינתנו בנפרד; ולהלן נימוקיי.

2.ביום 6.7.02 נתפס ברשות העורר סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 9.98 גרם. הוא נעצר לחקירה שבסיומה (ביום 11.7.02) הוגש נגדו, על-ידי תובע משטרתי, כתב-אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי. עם הגשת כתב האישום נעתר בית-משפט השלום לבקשת המאשימה והורה (ביום 21.7.02) על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. על החלטה זו ערר העורר לפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה את עררו.

ביום 12.8.02 הגיש העורר לבית-משפט השלום בקשה דחופה לשחררו מהמעצר. בבקשתו נטען, כי מאז הוגש נגדו כתב האישום הריהו נתון במעצר יותר מ30- ימים, ומאחר שמשפטו טרם החל קמה חובה לשחררו, כמצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית המשפט הורה להמציא לתביעה העתק מהבקשה. משקיבלה באת-כוח התביעה את העתק הבקשה, הורתה - על דעת עצמה - לשגר ניידת ולהסיע את העורר, בעודנו עצור, מבית המעצר לבית המשפט; אך עוד בטרם הובא העורר לבית המשפט, הורה בית המשפט - לאחר דיון קצר בנוכחות הסניגורית והתביעה בלבד - לשחרר את העורר ממעצרו בערבות עצמית.

משהובא העורר לבית המשפט, סמוך לאחר ההחלטה לשחררו, ביקשה התובעת מבית המשפט לקיים על אתר את הקראת כתב האישום. סניגוריתו של העורר התנגדה לכך, בטענה שהעורר טרם קיבל הזמנה למשפט, כמצוות סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-; ובהסתמכה על הוראת תקנה 20א(2) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד1974-, ביקשה מבית המשפט לדחות את הקראת כתב האישום למשך ארבעים ושמונה שעות לפחות, ובכך להעמיד לרשות העורר את השהות שהוא זכאי לה להכנת תשובתו לאישום. בית-משפט השלום דחה את התנגדות הסניגורית; קרא באוזני העורר, באותו המעמד, את כתב האישום והעורר השיב לאשמה. מיד לאחר מכן ביקשה התובעת מבית המשפט להורות, בצו חדש, על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו, ובית המשפט נענה לבקשתה והורה על מעצרו של העורר. כנגד החלטה זו הגיש העורר (ביום 14.8.02) ערר לבית המשפט המחוזי; וביום 21.8.02 החליט בית המשפט לדחות את עררו.

3.בערר שלפניי, שהופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי, השיגה סניגוריתו של העורר על תקינות ההליך, שבסיומו החליט בית-משפט השלום לשוב ולעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בתשובתו לערר ניסה בא-כוח המשיבה, כמיטב יכולתו, להגן על החלטותיהן של ערכאות קמא. אך העיון בטענות הפרקליטים הביאני לכלל מסקנה, כי הערר בדין יסודו, ולפיכך הוריתי, בתום הדיון לפניי, לשחרר את העורר בערבות עצמית.

4.סעיף 60 לחוק המעצרים מורה לאמור:

שחרור באין משפט

60.נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל30- ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו.

פתיחת משפטו של נאשם בהליך פלילי מותנית בשניים: בקביעת מועד למשפט ובהמצאת הזמנה למשפט, בצירוף העתק מכתב האישום, לנאשם. סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את חובת בית המשפט לקבוע מועד למשפט ולהמציא לנאשם הזמנה בכתב לקראת פתיחת משפטו:

הזמנה למשפט

95.משהוגש כתב אישום יקבע בית המשפט מועד למשפט; בית המשפט יודיע על המועד בכתב לתובע וימציא לנאשם הזמנה בכתב למשפט בצירוף העתק מכתב האישום; הגיש סניגורו לבית המשפט ייפוי כוח לייצג את הנאשם במשפט, יודיע בית המשפט על המועד בכתב גם לסניגור.

אך בכך לא סגי. פתיחת המשפט מותנית גם בכך, שההזמנה למשפט תימסר לנאשם מבעוד מועד. תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, הקובעת את מועדי מסירתן של הזמנות למשפט, מורה כך:

מועד מסירה

20א. הזמנה לנאשם והודעה לסניגור לפי סעיף 95 לחוק, לפי הענין, יומצאו במועדים כלהלן:

(1) כשכתב האישום מוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה – לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט;

(2)

כשכתב האישום מוגש מטעם תובע אחר - לא פחות מארבעים ושמונה שעות לפני המועד הקבוע למשפט; אולם, בהסכמת הנאשם, מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד האמור.

5.הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם הנתון במעצר, בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים, ומשפטו טרם החל, נתונה - בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים - רק לשופט של בית המשפט העליון. בנתון לכך, הוראת סעיף 60 לחוק המעצרים היא קטיגורית ומוחלטת. בענייננו לא ביקשה המשיבה משופט של בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של העורר, בהתאם לסעיף 62. על-כן, משנמצא העורר במעצר תקופה המצטברת כדי 30 ימים מיום הגשת כתב האישום כנגדו, וטרם נפתח משפטו, חלה על המשיבה חובה לשחררו. שאלה בפני עצמה היא אם שחרורו של העורר ממעצר - בהיעדר בקשה מצד המשיבה להארכת מעצרו בהתאם לסעיף 62 הנ"ל - היה טעון החלטה של בית-משפט השלום, שמעיקרה הורה על המעצר (כדעת השופטת ד' ביניש בבש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 591), או שמא חובת המשיבה לשחררו נבעה מעצם פקיעת תוקפו של צו המעצר שניתן נגדו (כדעת השופטת דורנר בבש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 166, 172). אך בענייננו אין השאלה מתעוררת, שהלוא העורר פנה לבית המשפט בבקשה להורות על שחרורו, ובית המשפט נעתר לבקשתו; והכול תמימי-דעים כי בדין הורה בית-משפט השלום על השחרור. דא עקא, כי גם מעת שהחליט בית המשפט לשחרר את העורר בערובה, המשיכה המשיבה להחזיק את העורר במשמורת עד לסוף ישיבת בית המשפט. בעשותה כן נהגה המשיבה שלא כדין, ויש להצטער על כך שהשופט המלומד בבית-משפט השלום, שזה עתה הורה לשחרר את העורר ממעצר, לא שת לבו לפגם שדבק בעצם הבאתו של העורר להמשך הדיון שלפניו כשהלה עודנו נתון במעצר.

6.בבקשתה מבית המשפט לקיים את הקראת כתב האישום באותו המעמד, ניסתה התביעה לתקן את התקלה שבעטייה הורה בית המשפט לשחרר את העורר ממעצרו. הנחתה, אל נכון, הייתה, שהקראת כתב האישום לאלתר תרפא את הפגם: היא תביא ל"פתיחת משפטו" של העורר ובכך תקים מחדש את סמכותו של בית המשפט להורות על מעצרו של העורר.

הלכה מיוסדת היא, אמנם, כי פתיחת משפטו של נאשם, לאחר שהוא שוחרר ממעצר בחלוף 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום נגדו, מקימה לבית המשפט סמכות לשוב ולהורות על מעצרו של הנאשם (בש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 22, 24-23, והאסמכתאות המאוזכרות שם). אלא שהלכה זו כוחה יפה רק אם הליך פתיחת המשפט קוים כדין; ואילו בענייננו מתחייבת המסקנה כי פתיחתו המאולתרת של המשפט נכפתה על העורר, תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות. בהתאם לסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי עמדה לעורר זכות ברורה לקבל הזמנה בכתב לפתיחת משפטו, ובהתאם לתקנה 20א(2) לתקנות סדר הדין הפלילי, עמדה לו זכות שההזמנה למשפט תימסר לו לא פחות מ48- שעות לפני המועד שנקבע לפתיחת משפטו. בהתנגדותה להקראת כתב האישום באותו המעמד הטעימה הסניגורית כי העורר עומד על קבלת השהות שהוא זכאי לה לצורך גיבוש עמדתו לקראת פתיחת המשפט. לבקשה זו לא היה בית-משפט השלום רשאי לסרב. בהתייחסו להוראות תקנה 20א מציין המלומד יעקב קדמי, כי "פרק הזמן המינימלי נקבע על מנת לאפשר לנאשם להתכונן למשפט" וכי "משמעות ההוראה היא, שלא ניתן לקיים דיון ראשון על-פי כתב האישום לפני חלוף פרקי הזמן האמורים ממועד מסירת ההזמנה לנאשם; אלא אם נתן הסכמתו לכך" (י' קדמי על סדר הדין בפלילים

(חלק שני (ספר ראשון) תשנ"ח) 637). האפשרות לקיים את המשפט בהסכמת הנאשם, אף לפני חלוף המועד הקבוע, נלמדת מהוראת תקנה 20א(2), סיפא: "...ואולם, בהסכמת הנאשם, מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד האמור" (ההדגש הוסף - א' מ'). אלא שהעורר, לא זה בלבד שלא הסכים לפתיחת משפטו, אלא שהוא אף התנגד במפורש לכך ועמד על זכותו לקבל הזמנה למשפט כדין ומבעוד מועד.

7.בנימוקיו לדחיית עררו של העורר אמר בית המשפט המחוזי:

בעניננו עת שהתקיימה ההקראה העורר נכח באולם בית המשפט, לכן לא היתה כל מניעה לקיים דיון גם אם העורר לא הוזמן כמתחייב מתקנה 20א לתקנות. לפיכך, בדין קיים בית משפט השלום את ישיבת ההקראה בתיק העיקרי. זאת ועוד, אין חולק כי כתב האישום הוגש בתאריך 11/7/2002 וב"כ העורר קיבלה את כתב האישום עם חומר הראיות בסמוך לאותו מועד. לכן טענת ב"כ העורר שבהתאם לסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982- ותקנה 20ב (צ"ל: 20א(2) - א' מ') לתקנות, אין לקיים את ההקראה לפי שיחלפו 48 שעות ממועד ההקראה שנקבע, אינה רלבנטית בעניננו, מכיוון שהוראות אלו נועדו כדי שלא להפתיע את הנאשם ושלא יווצר מצב שבו מוגש באותו יום כתב אישום נגד אדם והוא נדרש כבר באותו יום להשיב על כתב האישום מבלי להתכונן, מבלי לאפשר לו ללמוד את החומר ולקבל את הייעוץ הדרוש. בעניננו שיקולים אלו לא קיימים, מאחר וכתב האישום נמסר כבר לב"כ העורר חודש ימים לפחות, חומר הראיות היה בידה ולמדה אותו ואף טענה בתאריך 15/7/2002 בבקשה למעצר של העורר עד תום הליכים להעדר קיומן של ראיות לכאורה, טענות אשר נדחו על ידי בית משפט השלום וכן על ידי בית משפט זה. התוצאה, כי קיום ההקראה בעניננו לפני שתחלוף תקופה של 48 שעות, אין בה כדי לפגוע בהגנת העורר ואף לא גרמה לו עיוות דין כלשהו.

הנמקה זו נסמכת על שתי הנחות עיקריות: האחת, כי מטרתה של הזמנה למשפט היא אך להודיע לנאשם את מועד המשפט; ומכאן, שאם הנאשם נוכח באולם המשפטים - אם מפני שהגיע מיוזמתו ואם מפני שבהיותו עצור הובא לבית המשפט על-ידי המשטרה - שוב לא יוכל להישמע בטענה שלא הוזמן למשפט, כמצוות סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי. והשנייה, כי הזכות שלא להידרש להשיב לכתב האישום אלא בחלוף פרק הזמן הנקוב בתקנה 20א שמורה רק לנאשם שהוזמן, או הובא, למשפטו סמוך לאחר מסירת כתב האישום לידיו ולידי סניגורו. לשון אחר: בית המשפט ייענה לבקשת נאשם, לדחות את פתיחת משפטו, רק אם התרשם כי

קיים טעם ענייני המצדיק את הדחייה.

8.גישה זו, בכל הכבוד, איננה מקובלת עליי. הזמנת הנאשם למשפט אמנם מיועדת להעמידו על המועד והמקום לפתיחת משפטו, אך לנאשם יש זכות לקבל הזמנה למשפט, שרק עם קבלתה ניתן לראותו כמי שהועמד לפני הצורך להיערך לקראת משפטו. הא ראיה, שהזכות לקבל הזמנה למשפט עומדת גם לנאשם הנתון במעצר ושבמועד הדיון עתיד, ממילא, להיות מובא לבית המשפט. הוא הדין ביחס ליישום הוראות תקנה 20א. העובדה שלנאשם או לסניגורו כבר הייתה הזדמנות לעיין בכתב האישום ובחומר הראיות - כגון לקראת הדיון בבקשת המאשימה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים - אינה מהווה טעם לגיטימי שלא להחיל על עניינו את הוראת תקנה 20א. לנאשם נתונה זכות מוחלטת שמשפטו לא ייפתח, בניגוד להסכמתו, לפני תום המועד הקבוע בתקנה 20א, ואין עליו כל חובה לשכנע את בית המשפט, כי פרק הזמן שנקבע בתקנה אכן דרוש לו לגיבוש עמדתו לקראת פתיחת המשפט.

תכלית הוראותיהם של סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי ושל תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי היא לקבוע מתכונת סדורה לפתיחתו של משפט פלילי, המבטיחה זכויות דיוניות מסוימות לנאשמים; ואילו תכלית הוראתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח את שחרורו ממעצר של נאשם שחלפו 30 ימים ממועד האשמתו ומשפטו טרם החל. הוראות אלו מוטל על בית המשפט לקיים ככתבן וכרוחן. אינני מתעלם מן האפשרות שבשל טעות או תקלה מינהלית, משפטו של נאשם הנתון במעצר לא ייקבע בתוך 30 ימים ממועד האשמתו, או שההזמנה למשפט לא תימסר לו מבעוד מועד. כן אינני מוציא מכלל אפשרות, כי תקלות מסוג זה תיתכנה אף במקריהם של נאשמים הידועים כעבריינים מסוכנים, ששחרורם ממעצר כרוך בסכנה ממשית לביטחון הציבור. אך למקרים כאלה נועד סעיף 62 לחוק המעצרים, המסמיך שופט של בית המשפט העליון להורות על הארכת מעצרו של נאשם, שלפי סעיף 60 לחוק יש לשחררו ממעצר. בכל המקרים האחרים, שבהם מתגלות לבית המשפט תקלות כאלה, מוטל על בית המשפט לנהוג בנושא שחרורו של הנאשם על-פי מצוותו של סעיף 60, ואילו בנושא מועד פתיחתו של המשפט בהתאם להוראותיהם של סעיף 95 ושל תקנה 20א.

9.אלה אפוא הנימוקים להחלטתי מיום 29.8.02.