בש"פ 7391/01 אנואר עלי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, והוא משיג על החלטה זו ומבקש לשחררו בחלופת מעצר.

העורר מואשם בעבירות של חבלה בכונה מחמירה ותגרה, בהקשר לעובדות הנטענות הבאות:

ביום 30.7.01 פרצה קטטה בכפר עראמשה בין משפחת העורר לבין משפחת המתלונן. העורר לקח חלק בקטטה ובמהלכה הבחין במתלונן כשהוא יורד ממונית עמה הגיע בחזרה מעבודתו, ואז ניגש אליו ודקר אותו בסכין בבטנו. כתוצאה מהדקירה אושפז המתלונן בבית חולים ואובחנו אצלו פציעות חמורות, שהצריכו ניתוח.

בית משפט קמא (כב' השופט ביין) הורה ביום 23.8.01 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו לאחר שלא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעורבות העורר בארועים המיוחסים לו, ומשמצא כי קמה חזקת מסוכנות שלא נסתרה. בקשת שחרור בחלופת מעצר עקב קיומם של נסיונות לעריכת סולחה נדחתה, לאחר שבית המשפט מצא כי באותו שלב טרם נרגעו הרוחות ולא היה ראוי להסתפק בחלופת מעצר.

ב- 16.9.01 ניתנה החלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. עיקר הבקשה נסב על הצעה שונה לחלופת מעצר, המרוחקת יותר מכפר המריבה. באותו שלב הועלו לראשונה גם טענות לענין קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט בשלב העיון החוזר בחן את הראיות לגופן ומצא כי מצויות ראיות מספיקות הקושרות את העורר לארוע המיוחס לו, ולא ראה להורות על חלופת מעצר כלשהי משמצא כי רמת מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת זאת.

בפני בית משפט זה חזר בא כוח העורר על טענותיו לענין הראיות. לדבריו, חמישה עדים בני חמולה יריבה מייחסים לעורר את מעשה הדקירה אולם עדים אלה, לדבריו, גם העידו כי אבי העורר ירה מנשק חם על ההמון וטענה זו הופרכה לאחר שהוכח, לדבריו, אליבי של האב על המצאותו במקום אחר אותה שעה. על פי הטענה, בדברים אלה יש כדי לערער את האמון בסדרת העדים האמורה, ולכך מתלווה גם טענת אליבי של העורר כי ישן בביתו במועד הרלבנטי - טענה אשר לא נבדקה. בשילוב דברים אלה יש כדי להקהות את משקל הראיות לכאורה ולהצדיק את שחרורו של העורר מהמעצר. עוד נטען כי עד למעצרו שהה העורר 8 ימים בביתו ולא עשה דבר כדי לשבש את החקירה או להימלט מהמשטרה. יש בעובדה זו כדי לחזק את המסקנה כי ניתן לתת בו אמון ולשחררו בחלופת מעצר.

באת כוח המדינה מתנגדת לבקשה. היא קובלת, ראשית, על כך שחרף הסכמת בא כוח העורר כי ישנן ראיות לכאורה בדיון הראשון בבקשת המעצר הועלתה טענה בענין זה בבקשה לעיון חוזר בלא שנשתנו הנסיבות העובדתיות, ובלא שחל שינוי במערך הראיות. לדבריה, משהוסכם על בא כח העורר כי אין לחלוק על היבט הראיות, ראוי היה לדבוק בעמדה זו גם בהמשך ההליך, והחלפת ייצוג נאשם אינה, כשלעצמה, עילה מוצדקת לשינוי עמדה מסוכמת. לעצם הענין, טענתה היא כי מצויה תשתית ראייתית איתנה המצביעה על מעורבות העורר בעבירות המיוחסות לו הבנויה על עדויות מספר עדים, ומעבר לכל, מצויה עדות המתלונן עצמו המפלילה את העורר בשלב היותו בחדר טפול נמרץ בבית החולים מיד לאחר הדקירה, וקודם שנמצאה כל אפשרות לתכנן או לתאם עדויות בענין זה. כן הסבירה שהמשטרה בודקת נכון לעת זו את טענת האליבי של האב, ובדיקה זו טרם מוצתה. אשר להשפעת הסולחה על שיקולי השחרור טענה כי גם אם תתרחש סולחה כזו, ספק אם יש לתת לכך משקל מקל מאחר שסולחה קודמת שנעשתה 3 שנים קודם לכן לא מנעה חידוש אלימות בין המשפחות.

בחנתי את נסיבות הענין ודעתי היא כי צדקה ערכאת קמא בהחליטה כי יש מקום לעצור את העורר ודחתה את הבקשה לעיון חוזר.

אשר לראיות לכאורה: נראית לי טענת באת כוח המדינה לפיה משעה שבעל דין, ובכלל זה נאשם, מסכים בהליך הנוגע לעניינו שלא להעלות סוגיה רלבנטית למחלוקת בין הצדדים, יש לראותו כמנוע מלכפור בהסכמה זו בשלב מאוחר יותר של ההליך אלא אם כן ארעו, בין לבין, נסיבות חדשות המאירות באור אחר את הענין שהיווה נושא להסכמה קודם לכן, או מתקיימת עילה מיוחדת אחרת המצדיקה חזרה מן ההסכמה. הסכמות דיוניות בין בעלי דין במהלך הליך משפטי, ובכלל זה הליך פלילי, קושרות את הצדדים משהן מגדירות את מסגרת הדיון ואת אופי ההכרעה הניתנת בו ועל כן ראוי כי לא תותר, דרך כלל, חזרה מהן. שאם לא כן עלול הדבר לגרור שיבוש מהותי בהליך השיפוטי תוך פגיעה באימון הצדדים והציבור בתקינותו והגינותו של הדיון. דרך כלל, אין שינוי בייצוג בעל דין מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות שנתקבלו, והדבר נכון לא רק בהליך אזרחי אלא גם בהליך פלילי. יש צדק, אפוא, בעמדת המדינה בענייננו כי לא היה מקום להעלאת שאלת קיומן של ראיות לכאורה למחלוקת בין הצדדים לראשונה בשלב העיון החוזר, וכל זאת בעקבות שינוי בייצוג הנאשם לאחר שבדיון המקורי היתה הסכמה כי היבט זה אינו עומד למחלוקת.

אולם גם לגופם של דברים נראה כי דרישת קיומן של ראיות לכאורה באה על סיפוקה במקרה זה. העידו לא פחות מחמישה עדים על כך שראו את העורר דוקר את המתלונן, והם זיהו אותו בבירור. יתירה מזו: העיד המתלונן עצמו באורח חד משמעי על העורר כמי שדקר אותו. ולא עוד, אלא שהודעה ברוח זו ניתנה לראשונה כבר בתישאול ראשוני מיד לאחר הארוע בעוד המתלונן מובל לחדר הניתוח, ושוכב עם מסכת חמצן. זיהוי כאמור מופיע גם במזכר ראשוני שלחוקר משטרה ממש בסמוך לאחר המקרה, כמו גם במזכרים נוספים מהשטח שנכתבו מיד לאחר שהשוטרים הוזעקו למקום. בכל אלה מופיע שמו של העורר כדוקר, וגרסה ראשונית זו לא נשתנתה בשום שלב ומעולם לא נזכר אדם אחר כחשוד אפשרי במעשה. וכן, לא נטען כי במסגרת הקטטה שהקיפה כה הרבה אנשים היה לעדי הראייה מניע להפליל דוקא את העורר ולא אדם אחר מאלה שהשתתפו בארוע. אשר לעירוב האב בירי - בדיקת המשטרה בענין זה טרם נסתיימה ומכאן אין להסיק בשלב זה דבר מענין זה לגבי אמינות עדי התביעה. על רקע חומר העדויות הרב שנאסף, הקושר את העורר במישרין לביצוע המעשה, לא היה הכרח בבירור טענת האליבי של העורר, מה גם שלצורך בירורה היתה נדרשת עדות קרובי משפחה שיש להם ענין בנושא החקירה.

נוכח כל אלה, נתקיימה הדרישה לענין ראיות לכאורה במקרה זה. עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר בודאי קיימת, ומסוכנות זו גוברת נוכח קיום הרשעה קודמת לעורר בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ובעוד תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה.

חלופת מעצר בנסיבות הענין אינה הולמת הן על שום אופי העבירות נשוא האישום כאן והן על רקע הסכסוך האלים והמתמשך הקיים בין משפחות המעורבים בפרשה אשר מטיבו אינו מוגבל לארוע נקודתי אחד אלא עלול להתמשך ולגרור אחריו תגובות שרשרת אלימות שיסכנו חיי אדם.

בשים לב לכל אלה, אינני רואה מקום לקבלת הערר.

העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים כפי שקבעה הערכאה דלמטה.

הערר נדחה.