בש"פ 7522/10 מדינת ישראל נ. עדי עזאם

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי ) מיום 14.10.2010 במ"ת 40256-06-10, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות, לפיה יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

העובדות לפי כתב האישום

1.

כנגד המשיב יחד עם שישה נאשמים אחרים (להלן: נאשמים 6-1 ) הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום בו חמישה עשר אישומים שונים המייחסים להם עבירות שונות. למשיב יוחסו העבירות הבאות: במסגרת האישום הרביעי הואשם המשיב ביחד עם נאשמים 1, 2, 4, ו-5 בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); במסגרת האישום השמיני הואשם המשיב ביחד עם נאשמים 3 ו-5 בהחזקה של נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין ובהובלה ונשיאה של נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; במסגרת האישום התשיעי הואשם המשיב ביחד עם נאשים 3 ו-6 בהובלה ונשיאה של נשק לפי סעיף 144(ב); במסגרת האישום השניים עשר הואשם המשיב ביחד עם נאשמים 2 ו-4 בהצתה לפי סעיף 448 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; ובמסגרת האישום החמישה עשר הואשם המשיב ביחד עם נאשם 3 בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בגניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין ובשינוי זהות של רכב לפי סעיף 413ט לחוק העונשין.

2.

לפי כתב האישום, הנאשמים הינם צעירים תושבי הצפון אשר מצאו עניין משותף באימוץ אידיאולוגיה מוסלמית קיצונית וחברו יחד במטרה לפגוע בגופם וברכושם של מי שאינם בני דת האיסלאם. בכתב האישום מפורטות סדרת עבירות פליליות אותן ביצעו הנאשמים, ביחד ולחוד, ובהרכבים שונים, בשנים האחרונות החל משלהי שנת 2008. מכתב האישום עולה כי נאשמים 1 ו-2 טסו לסומאליה במטרה להצטרף שם ללחימה לצד ארגון אל קאעידה כנגד הכופרים בדת האיסלאם. משם עברו השניים לקניה ונעצרו על ידי כוחות ביטחון מקומיים כאשר היו בדרכם לגבול הסומאלי. הם הוחזרו ארצה ונעצרו, ובמהלך חקירתם נחשפה פעילות הנאשמים.

3.

מכתב האישום עולה כי הרקע לעבירות המיוחסות למשיב במסגרת האישום הרביעי היא קטטה שהתפתחה בין עובד בעסק נרגילות בעיר נצרת (להלן: העובד ) לבין אדם בשם יזיד מרואת (להלן: יזיד ). לפי כתב האישום, ביום 3.9.2008 בסמוך לשעה 22:00 ניגש יזיד לנאשמים 2 ו-5 וסיפר להם אודות הקטטה. השלושה שהחליטו לנקום בעובד הגיעו בסמוך לכך לעסק הנרגילות ותקפו אותו, אך העובד הצליח להרחיקם מהמקום. מעובדות כתב האישום עולה כי בשלב זה הלכו השלושה למסגד שיהאב אלדין אשר בעיר, שם המתינו להם המשיב ונאשם 4, להם סיפרו על שהתרחש ועל כך שהעובד קילל אותם במהלך אירוע התקיפה. על רקע זה החליטו כולם בצוותא שכפעולת נקם יידו בקבוקי תבערה על עסק הנרגילות. בשלב זה נאלץ המשיב לחזור לבית הוריו ושלושת הנאשמים האחרים הכינו את בקבוקי התבערה ובסמוך לשעה חצות זרקו אותם על עסק הנרגילות, בו שהו מספר אנשים, ונמלטו מהמקום.

לפי האישום השמיני במהלך שנת 2010 רכש נאשם 5 שלא כדין אקדח והחביא אותו סמוך לביתו בנצרת. מעובדות כתב האישום עולה כי זמן קצר לאחר מכן נפגש המשיב עם נאשם 3 במסגד, ולאחר התפילה נסעו השניים לישוב יפיע שם פגשו את נאשם 5. בכתב האישום נטען כי השלושה הלכו לחורשה סמוכה ונאשם 5 הביא עימו את האקדח טעון בכדורים. כן נטען כי עובדה זו הייתה ידועה למשיב ולנאשם 3, אשר בהגיעם לחורשה ירו מספר יריות באקדח בנוכחותו של נאשם 5.

מהאישום התשיעי עולה כי במהלך החודשים יולי עד ספטמבר בשנת 2008 במועד שאינו ידוע לעוררת, קיבל לרשותו נאשם 6 אקדח, אותו הטמין בשטח פתוח בין כפרו אום אל ג'אנם לבין כפר שיבלי. כן נטען כי נאשם 3 נתן לנאשם 6 כדורים לאקדח כפי שביקש. בכתב האישום נטען כי במהלך שנת 2010 במועד מדויק שאינו ידוע לעוררת, הגיעו המשיב, נאשם 3 ונאשם 6 לשדה פתוח בין הכפרים איכסאל לדבוריה במטרה לירות באקדח. נטען כי הכדורים שהביא נאשם 3 הוכנסו לאקדח וכי שלושת הנאשמים לעיל ירו בו.

במסגרת האישום השניים עשר נטען כי במועד שאינו ידוע לעוררת במהלך חודש ינואר 2009, ועל רקע מבצע עופרת יצוקה, שוחחו ביניהם נאשמים 2, 4 והמשיב על האפשרות להצית אוטובוס של תיירים כנקמה על שהתרחש בעזה במסגרת המבצע. נטען כי נאשם 4 הסיע ברכבו את נאשם 2 ואת המשיב למקום הסמוך לאוטובוס של תיירים שחנה ברחוב הראשי של נצרת. בכתב האישום נטען כי השלושה ירדו מן הרכב, הגיעו לאוטובוס, שפכו על גלגליו חומר דליק והציתו אותם.

לפי האישום החמישה עשר נטען כי נאשם 3 והמשיב קשרו קשר ביום 5.4.2010 לגנוב קטנוע של פיצרייה, בו הבחינו חונה ליד הפיצרייה שבמתחם דודג' סנטר בנצרת עילית. נטען כי השניים תכננו לחזור למקום בליל המחרת ברכבו של נאשם 3, לאחר התפילה במסגד, ולהעמיס על הרכב את הקטנוע. לפי כתב האישום למחרת, ביום 6.4.2010 אסף נאשם 3 את המשיב מביתו שבנצרת בשעות הערב והשניים נסעו לפיצרייה. נטען כי בין השעה 22:15 לבין השעה 22:30, לאחר שראו שהאזור נטוש,

העמיסו השניים את הקטנוע על רכבו של נאשם 3 וברחו משם לביתו של האחרון אשר בנצרת. בכתב האישום נטען כי שם פירקו השניים את לוחיות הרישוי ואת ארגזי הקטנוע וצבעו אותו על מנת להקשות על זיהויו. כן נטען כי לאחר מכן החביאו את הקטנוע בסמטה, כאשר הוא מכוסה, ושרפו את לוחיות הרישוי וארגזי הקטנוע באותו הלילה במזבלה באזור התעשייה בנצרת.

4.

בעקבות הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצר המשיב וששת הנאשמים האחרים עוד תום ההליכים. במסגרת בקשה זו טענה העוררת כי כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום חמור המייחס להם שורת עבירות. כמו כן, העוררת טענה כי מסוכנותם ברורה וכן כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל האשמות המיוחסות למשיב וליתר הנאשמים ובכללן הודאותיהם של המשיב ויתר הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום.

הליכים קודמים

5.

ביום 10.8.2010 דן בית המשפט המחוזי בנצרת במ"ת 40256-06-10, ולאור הסכמת הסנגורים הורה על מעצרם עד תום ההליכים של נאשמים 1, 4 ו-6. ביום 19.8.2010 קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף שנערך בדלתיים סגורות. בית המשפט המחוזי קבע כי כנגד המשיב ויתר הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות חמורות. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב והנאשמים התקרבו בשנים האחרונות לדתם, נהגו לצפות ברשת האינטרנט בדרשות ובסרטונים שעניינם בין היתר הכנת מטעני חבלה וביצוע פיגועים, וכן הרבו לדבר ביניהם על ה"ג'יהאד" ועל הצורך של כל מוסלמי בעולם לסייע במאבק.

6.

כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי בדיון שנערך לפניו ביום 10.8.2010 הסכים בא כוחו של המשיב לקיומן של ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למרשו, אך טען כי יש מקום לשחררו מיידית לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת בא כוח המשיב, שאף היה בא כוחם של נאשמים 2 ו-5, באשר לפרק המבוא לכתב האישום. בא הכוח טען כי לפרק זה אין כל זיקה לאף אחד מהאישומים המיוחסים למשיב ולנאשמים 2 ו-5, וכי אין בכתב האישום כל הוראות חיקוק המייחסת להם כל עבירה כגון התארגנות בלתי חוקית או סיוע להתארגנות, עבירות שהוצגו לטענתו בפני שופטי המעצר לאורך כל הדרך. לטענת בא כוח המשיב, פרק המבוא הינו תפאורה שהוספה לכתב האישום, אשר מוציאו אל מעבר לחומר הראיות הקיים. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו וקבע כי פרק המבוא משמש מעין רקע עובדתי להבנת האישומים הפרטניים, וכי עולה ממנו האג'נדה והמניעים שבעטיים ובגינם פעלו המשיב ויתר הנאשמים וביצעו לכאורה את העבירות המיוחסות להם. כן ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב ויתר הנאשמים אימצו בהודעותיהם את הקשר שבין התחזקותם הדתית לבין העבירות שביצעו.

7.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין חולק כי חזקת המסוכנות בגין עבירות הנשק, אשר חלה בעניינו של נאשם 5, חלה גם בעניינו של המשיב. בנוסף, נקבע כי קיימת חומרה רבה גם בעבירת ההצתה המיוחסת למשיב שהינה עבירה חמורה ביותר, שעלולה בקלות רבה לגרום לפגיעות בנפש וברכוש. למרות זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להבדיל את עניינו של המשיב מעניינם של יתר הנאשמים בכתב האישום. זאת, מאחר שעיון בו מלמד כי חלקו של המשיב הינו המועט ביותר ואף בנוגע למרבית העבירות המיוחסות לו, חלקו פעוט ביחס לחלקם של הנאשמים האחרים. בית המשפט ציין כי המשיב לא היה שותף להכנת בקבוקי התבערה ויידויים, וביחס לעבירות הנשק קבע כי המשיב ירה רק מספר יריות בכלי הנשק. מחד קבע בית המשפט המחוזי כי העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות, ומאידך כי עוצמת חומרתן אינה כעוצמת חומרת העבירות המיוחסות ליתר הנאשמים, אשר שוללת כל חלופת מעצר בעניינם. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין כי המשיב הינו אדם צעיר כבן 23 וכי אין לו עבר פלילי. לאור דברים אלו קבע בית המשפט המחוזי כי ראוי להפנותו לקבלת תסקיר על ידי שירות המבחן, על מנת לבדוק באופן מעמיק את נסיבותיו האישיות והאם ניתן לאיין את מסוכנתו בדרך של חלופת מעצר. עם זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין בהפניה זו כדי לכבול את ידיו של בית המשפט. באשר לנאשמים 2, 3 ו-5, בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים נגדם.

8.

ביום 21.9.2010 קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף בעניינו של המשיב, ולאחר ששמע ובחן את טענות הצדדים ועיין בתסקיר שירות המבחן קבע כי בנסיבות המקרה החלופה שהוצעה – לפיה ישהה המשיב במעצר בית בבית הוריו

–אינה ראויה, וזאת מהנימוקים הבאים: חומרת העבירות המיוחסות למשיב, ביניהן עבירת ההצתה החמורה שנעשתה לכאורה על רקע אידיאולוגי. בית המשפט המחוזי ציין כי בית המשפט העליון קבע כי עבירת זו הינה עבירה חמורה המחייבת מעצר עד תום ההליכים למעט במקרים חריגים; תסקיר המעצר מלמד על סבירות להישנות העבירות בעתיד וקובע כי למשיב אישיות בלתי מגובשת, וכי הוא נוטה להיגרר אחר דמויות הנתפסות על ידו כחזקות וכדומיננטיות. כן ציין בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן הביע ספקנות באשר ליכולתם של הורי המשיב להציב לו גבולות ולדווח על הפרת תנאים, וזאת נוכח התקשותם לקבל את מעשיו ונטייתם להשליך את מלוא האחריות על הממסד; החלופה שהוצעה הינה להשיב את המשיב לבית הוריו, ממנו לכאורה יצא לביצוע העבירות המיוחסות לו, דבר המעורר ספק רב בכוחה של החלופה לאיין את מסוכנותו.

נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי החלופה שהוצעה אינה ראויה, גם עם איזוק אלקטרוני ועם הפקדות כספיות. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וציין כי אם תוצע חלופה אחרת ראויה מחוץ לבית הוריו ניתן יהיה לשוב ולבדוק אותה.

9.

ביום 14.10.2010 קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף בעניינו של המשיב, בו הוצעה חלופה אחרת לפיה ישהה בבית אחיו ואשתו. בית המשפט המחוזי ציין כי האח הינו עו"ד במקצועו המתגורר בנצרת בשכונת אלכרום המרוחקת מספר קילומטרים מבית הורי המשיב. כמו כן, צויין כי אחיו של המשיב עובד כעצמאי בין השעות 16:00-08:00, כי משרדו ממוקם בנצרת וכי הוא הביע את נכונותו להשגיח על אחיו לאחר שעות העבודה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מודע לכך שלא מדובר בחלופה הרמטית, אך עם זאת ציין כי יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים: מצוקתו של המשיב כפי שעולה מן התסקיר; העובדה שמדובר במפקחים רציניים ואחראיים; המשיב עצור מזה כחמישה חודשים, זהו מעצרו הראשון ויש בפרק זמן בלתי מבוטל זה כדי לאפשר לו להפנים את מעשיו וללמוד לקח; מדובר בתיק עב כרס ורב נאשמים אשר הדיון בו עלול להימשך זמן רב.

לאור כל זאת, לאחר התלבטות לא קלה ולא בלי היסוס קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה יש לקבל את החלופה המוצעת. כן נקבע כי על מנת לעבות את חלופה זו ראוי להחמיר בתנאים על ידי הטלת איזוק אלקטרוני וכן הוספת אחד מהורי המשיב לפיקוח עליו, עת שתשגיח עליו אשת האח לבדה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב יפקיד ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח, כי הוא וכל אחד מהערבים גם יחתמו על ערבות בסכום זהה וכי המשיב יהיה בפיקוח שירות המבחן למשך חצי שנה. נוכח בקשת העוררת הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות על מנת לאפשר לה להגיש ערר על החלטתו.

נימוקי הערר

10.

העוררת – באמצעות באת כוחה, עו"ד נעימה חנאווי – טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן את המשקל הראוי לחומרת העבירות המיוחסות למשיב המעידות על מסוכנותו הרבה. בהקשר זה מפנה העוררת, בין היתר, לבש"פ 5954/10 אשר ניתנה לגבי עבירות דומות ובמסגרת אותה פרשה. העוררת טוענת כי באותו מקרה דחה בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) את הערר והורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, שבעניינו הוגש כתב אישום נפרד מאחר שלא יוחס לגביו רקע אידיאולוגי לביצוע העבירות. כן טוענת העוררת כי יש לייחס חומרה רבה לעבירות בנשק המבוצעות על רקע אידיאולוגי וכי המסוכנות הנובעת מהמשיב הינה קונקרטית וממשית נוכח השתתפותו בירי בשטח פתוח, תוך מעורבותו בקבוצה קיצונית וביצוע עבירות על רקע דתי.

11.

כמו כן, העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על שחרורו של המשיב לעיר מגוריו, כשני קילומטרים מבית הוריו וכאשר הם מפקחים עליו, לצד אשת אחיו, בשעות היום. לעניין זה מציינת העוררת את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.9.2010 שקבעה כי אין בחלופת המעצר בבית הוריו של המשיב כדי לאיין את מסוכנותו. על כן טוענת העוררת כי שחרורו לבית אחיו כאשר הוריו מפקחים עליו, לצד אשת אחיו, אינו פותר כלל ועיקר את הקושי עליו עמד בית המשפט המחוזי. בנוסף, העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא העניק משקל ראוי לכך ששירות המבחן, אשר נפגש עם הורי המשיב ועם אחיו, ציין כי הם נוטים להשליך את האחריות כולה על הממסד. כמו כן, העוררת טוענת כי בית המשפט המחוזי ציין כי לא ברור אם תסקיר שירות המבחן מתייחס לכל בני המשפחה עמם נפגש, לרבות האח. העוררת טוענת כי אם בית המשפט המחוזי סבר שקיימת אי בהירות בעניין זה היה מקום לבקש הבהרה מטעם שירות המבחן. זאת ועוד, העוררת טוענת כי בנסיבות בהן האח אינו נמצא בבית במשך שעות היום, הרי שההסתמכות על אשתו בת ה-20, שאף אינה יודעת מהן העבירות המיוחסות למשיב, אינה מהווה פיקוח של ממש.

נוכח כל האמור לעיל, העוררת מבקשת כי בית המשפט יקבל את הערר ויורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

תגובת המשיב

12.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד ראפי מסאלחה – טוען כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיב מאבחן את עניינו מן המקרים אליהם הפנתה העוררת, לרבות העניין שנדון בבש"פ 5954/10 האמור. באשר לעבירות הנשק המיוחסות לו טוען המשיב כי מיוחסים לו "שני מקרים של אחזקת נשק רגעית". לעניין עבירת ההצתה טוען המשיב כי זו אירעה בחודש ינואר 2009 על רקע מבצע "עופרת יצוקה", כמו עבירות רבות שבוצעו באותה עת על ידי צעירים מן המגזר הערבי. לטענת המשיב מדובר בעבירה שבוצעה על רקע זעם אשר שכך ועל כן לא נשקפת ממנו מסוכנות. באשר לעבירת גניבת האופנוע המיוחסת לו טוען המשיב כי מדובר בעבירת רכוש גרידא והיא אינה מקימה מסוכנות.

המשיב מציין כי לשלושה מתוך הנאשמים מיוחסת עבירת רצח וטוען כי המשפט עלול להימשך זמן ארוך. לטענתו אין זה ראוי להשאירו במעצר למשך תקופה כה ארוכה, עד שיתברר עניינם של כלל הנאשמים.

לעניין הפיקוח טוען המשיב כי המפקחים שנקבעו הינם ראויים והולמים וכי התנאים המגבילים הנוספים שהוטלו על ידי בית המשפט המחוזי הולמים אף הם ומבטיחים ביתר שאת את איון מסוכנותו.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי בחומר שהוגש לעיוני על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות בכפוף האמור להלן.

14.

העבירות המיוחסות למשיב במסגרת כתב האישום הינן עבירות חמורות. המשיב מואשם, בין היתר, בעבירות נשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין. מדובר בעבירות ביטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), עבירות המקימות חזקת מסוכנות אינהרנטית בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים [ראו גם: בש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגיוסי , פסקה 5 (לא פורסם, 30.10.2009); בש"פ 5954/10 חמד נ' מדינת ישראל , פסקה ז (לא פורסם, 18.8.2010) (להלן: עניין חמד )]. לכך יש להוסיף את העובדה כי על פי כתב האישום נעברו עבירות אלה, כמו גם עבירת ההצתה המיוחסת למשיב, על רקע אידיאולוגי.

15.

יחד עם זאת, סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורנו כי אף אם קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשם ואף אם מתקיימת אחת מעילות המעצר הקבועות בסעיף 21(א)(1), על בית המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. בעניין שלפניי יש לבחון האם יש בחלופת המעצר שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

על אף שכאמור אין להקל ראש בחומרת העבירות המיוחסות למשיב, אין להתעלם מכך שלפחות ככל שמדובר בעבירות הנשק, אין המדובר בעבירות ברף הגבוה ביותר [השוו: בש"פ 4850/08 אבו הניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2008)]. כמו כן יש לתת את הדעת על כך שמכתב האישום עולה כי חלקו של המשיב בכלל העבירות המפורטות בכתב האישום אינו חלק מרכזי וכי האישומים הנוגעים לעבירות החמורות ביותר

– ובהן רצח (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין), שוד מזוין (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין) וחטיפה לשם איומים או סחיטה (לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין) – אינן מיוחסות לו. לעובדה זו משמעות כפולה: ראשית, יש בה כדי להצביע על כך שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב פחותה מזו הנשקפת מן הנאשמים האחרים בפרשה, כך שייתכן שראוי להפעיל בעניינו שיקולים אחרים מאלו שהופעלו בעניינם בשאלת המעצר עד תום ההליכים. שנית, נראה כי יש ממש בטענת המשיב לפיה ההליכים בעניינם של הנאשמים האחרים עלולים להימשך זמן רב, באופן שהותרת המשיב במעצר מאחורי סורג ובריח למשך כל אותה תקופה עלולה לפגוע בחירותו במידה העולה על הנדרש. אינדיקציה לכך ניתן למצוא אף בדברי באת כוח העוררת, שציינה כי העוררת תשקול הפרדת הדיון בעניינו של המשיב מהדיון בעניינם של הנאשמים האחרים.

לנוכח כל האמור איני רואה הצדקה, בנסיבות העניין שלפניי, להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לעניין עצם שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית אחיו ובתנאי איזוק אלקטרוני. זאת, בייחוד לנוכח העובדה כי המשיב מחוסר עבר פלילי וכי במסגרת תסקיר המבחן שנערך בעניינו של המשיב המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

16.

על אף החלטתי שלא להתערב בעצם שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, אני סבור כי במקרה דנן יש להחמיר את התנאים המגבילים, ובפרט להגדיל את סכומי הערבויות שנועדו להבטחת קיום תנאי השחרור בערובה. כבר נקבע כי השמתו של אדם במעצר בית בבית משפחתו בפיקוחם של בני המשפחה הינה דרך בעייתית מעצם טבעה [ראו: בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא , פסקה 5 (לא פורסם, 17.8.2004)]. במקרה שלפניי צפוי המשיב לשהות במעצר בית בבית אחיו, אך זה קרוב מאוד לבית הוריו וממילא בני משפחתו נבחרו לשמש כמפקחים. במקרים כגון דא ראוי כי השחרור לחלופת מעצר ילווה, בין היתר, בהפקדות וערבויות גבוהות [ראו למשל: עניין חמד , בפסקה ט להחלטה]. במקרה שלפניי אמנם מצא שירות המבחן את הוריו של המשיב ואת אחיו כמפקחים ראויים וקבע כי "מדובר באנשים אחראים ורציניים שבאופן רציונלי מבינים את משמעות התפקיד". יחד עם זאת צויין במסגרת התסקיר:

"לאור התרשמותנו מהמשיב ובעיקר לאור התרשמותנו מערבים הנוטים להגן על [המשיב] ולהשליך אחריות על הממסד, אנו ספקנים לגבי יכולתם להציב לו גבולות ולדווח באם יפר תנאים."

לנוכח האמור המליץ שירות המבחן על הטלת איזוק אלקטרוני על המשיב, בנוסף לפיקוחם של המפקחים.

לאחר שבחנתי את השיקולים השונים החלים בעניין העומד לפניי, החלטתי כי בהוספת הפיקוח האלקטרוני ויתר התנאים המגבילים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אין די וכי יש להגדיל באופן משמעותי את סכומי ההפקדות והערבויות להבטחת תנאי השחרור בערובה. לפיכך, המשיב יפקיד במזומן או בערבות בנקאית סכום של 50,000 ש"ח. בנוסף יחתום המשיב על התחייבות עצמית בסכום זהה. כמו כן, כל אחד מארבעת המפקחים (הורי המשיב, אחיו ואשת אחיו) יחתום על התחייבות עצמית בסכום של 50,000 ש"ח.

17.

סוף דבר, הערר נדחה בכפוף להשלמת ההפקדות והערבויות כאמור. יובהר, המשיב לא ישוחרר לחלופת המעצר אלא לאחר שהתקיימו כל התנאים המפורטים בסעיף 16 לעיל, ובכפוף לביצוע האיזוק האלקטרוני ויתר התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.10.2010.